כשמצנח הרחיפה נפתח מול קניון אניפאס האדיר, המדריך והמרחף יערון עינב-פוזננסקי בדק האם הדרך הטובה ביותר לרדת מהר האולימפוס היא פשוט לטוס ממנו למטה.
ביום שישי, ערב החג הראשון של סוכות, בשעת בוקר מאוחרת פרשנו את מצנחי הרחיפה שלנו לצד אחת הבקתות העליונות מתחת לפסגת האולימפוס ביוון. הבוקר היה מעונן אך השמיים בגובה ההר היו נקיים. תדרוך קצר לאשתי אותה חיברתי לרתמה שלי, המתנה קצרה והופ – ריצה אל התהום והמראה אל תוך העמק הענק של קניון אניפאס החוצה את ההר בצדו המזרחי. הגשמת חלום.
זה התחיל לפני קצת יותר משלוש שנים. יערה ואני קפצנו לבקר חבר בשוויץ וטיילנו באזור. בעודנו מטיילים בהרים פתאום ראיתי באוויר מצנחי רחיפה. וואו! איך פספסתי את האפשרות הזו עד כה? לא הרבה זמן לאחר מכן עברתי קורס רחיפה בבולגריה, וקורסים נוספים לאחריו.
את האולימפוס היווני אני מכיר היטב. במסגרת עבודתי כמדריך קניונינג וטיולים, הובלתי קבוצות רבות לטיולים בקניוני יוון, בהם גם באלו שלמרגלות האולימפוס ואף העפלתי להר שלוש פעמים. הרעיון לחבר את שני הדברים – צניחת רחיפה וטיול לאולימפוס אינו דבר זר בתחום הרחיפה. אנחנו קוראים לזה הייק אנד פליי (Hike & Fly) – פעילות שמהותה לעלות ברגל למקום גבוה, בדרך כלל הר, וירידה ממנו באמצעות מצנח רחיפה.
קבלו את הכתבות אחת לשבוע
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מהו סגנון Hike & Fly והאתגרים הלוגיסטיים בהר האולימפוס
הבעיה הראשונה היא שציוד לצניחת רחיפה איננו קל משקל. ציוד רחיפה סטנדרטי – הכולל כנף (מצנח רחיפה), רתמה ומצנח רזרבי – שוקל כעשרה קילוגרמים. קיים אמנם ציוד מיוחד להייק אנד פליי היכול לשקול רבע מזה, אך אף אחד מחבורתנו לא רכש ציוד כזה מראש. בנוסף, הציוד תופס נפח רב, ולכן התיק גדול מאוד.
הבעיה השנייה, והמהותית יותר, היא שמרבית המרחפים מעדיפים להמריא ולנחות במקומות מוסדרים ורשמיים. לעומת זאת, טיפוס ראשון על הר, המראה מאתר לא מוכר ונחיתה בשטח בלתי מוכר דורשים ביטחון רב ביכולות האישיות ובקריאת תנאי השטח ומזג האוויר.
מתארגנים להמראה במישור המוזות. משמאל, פסגת האולימפוס (צילום: ישראל אדלר).
מהחלום למימוש: התארגנות קבוצתית למסע רחיפה בגיל 50
הרעיון להייק אנד פליי באולימפוס התבשל אצלי כנראה כבר בהתחלה אבל הוא התגבש להחלטה לפני שנה. לא מזמן מלאו לי 50 וכבר לפני שנה הצהרתי שזה מה שאני רוצה ליום ההולדת שלי – טיול הייק אנד פליי לאולימפוס.
אמנם מעטים עשו זאת בעבר, אך הכרתי את המקום והייתי בטוח שאסתדר. בתחילה תכננתי לצאת לבד, אך לאחר שפרסמתי את התוכנית בקבוצות ווטסאפ וטלגרם של מרחפים, התארגנה קבוצת חברים שרצו להצטרף להרפתקה. במקביל, כחצי שנה קודם לכן עברתי הכשרה להטסת מצנח רחיפה בזוג (טנדם), ולכן הצטרפותה של יערה אשתי הייתה טבעית.
קבלו כתבות מעולות:
אתגר ציוד הטנדם: האיתור האוקראיני-ישראלי של ציוד אולטרה-לייט
ברחיפת טנדם מחוברים שני אנשים לכנף אחת. מכיוון שהתחום מבוסס על התאמת גודל הכנף למשקל, כנפי טנדם גדולות כמעט פי שניים מכנף אישית. עמדתי בפני דילמה: אף שיערה ואני חילקנו בינינו את הציוד, הוא עדיין היה גדול, מסורבל וכבד. בשל כך התחלתי לחפש ציוד ייעודי להייק אנד פליי טנדם. את הרתמות הקלות מצאתי אצל יצרן אוקראיני. האיתור של נציג מתאים נמשך זמן רב, והשיחות איתו – בין שני אנשים במציאות של מלחמה – היו מרתקות. השמיים באוקראינה סגורים לרחיפה כבר ארבע שנים, דבר שפגע קשות בעסק שלו. גם בישראל היו תקופות שבהן לא ניתן היה לרחף בשל המלחמה, אך ברוב הזמן הרחיפה התאפשרה לפחות בחלק מהאזורים. את הכנף המתאימה – כנף זוגית מיוחדת במשקל 4.27 ק"ג בלבד – מצאתי אצל יצרן ישראלי. כך יצא שדווקא התיקים של יערה ושלי לא עברו את משקל ה-10 ק"ג, כולל ציוד הרחיפה, הביגוד והציוד האישי. כחצי שנה לפני היציאה הזמנתי מקומות לינה בבקתות בהר – השלב המורכב ביותר בארגון טיולים כאלה. בהתאם לתאריכים, רכשנו כרטיסי טיסה והתוכנית יצאה לדרך. חודש לפני הטיסה נפגשנו אצל מוטי לערב פיצות. הראיתי מפה טופוגרפית של ההר, הסברתי את התוכנית, ויחד עיצבנו והדפסנו חולצות מיוחדות להרפתקה.
פגישת ההכנה אצל מוטי (צילום: מוטי שטרית)
יום הטיסה התקרב. בשבוע שקדם לה פתחנו פעמיים ביום, השכם וערב, את אפליקציות התחזית השונות וביצענו ניתוחים מעמיקים של מזג האוויר הצפוי. זה כלל בדיקה של כיוון הרוח הצפוי בנקודת ההמראה ובנקודת הנחיתה, מזג אוויר כללי וכיסוי עננים. ככל שהתקרב היום הגענו למסקנה שהתכנון המקורי שלנו לא יעבוד. תכננו להמריא בשבת בבוקר אך היה צפוי יום גשום. אז הקדמנו את התוכנית ליום שישי.
הגענו לליטוכורו (Litichoro), הכפר הגדול למרגלותיו המזרחיות של האולימפוס בסביבות שתיים בצוהריים ומיד התחלנו בסיבוב בין השדות שליד הכפר כדי להכיר את אפשרויות הנחיתה (ספוילר – אף אחד לא נחת שם בסופו של דבר). משם עלינו עם הרכב במעלה הכביש העולה להר ונגמר במקום שנקרא פריונייה (Prionia) בגובה 1,100 מ' מעל פני הים. יש שם מסעדה מצוינת עם מרק עז מדהים, וגם שם מתחילים מספר מסלולי טיול.
מימין: גיא רודנאי, יערון עינב-פוזננסקי (אני), יערה עינב לוי, ישראל אדלר, אבי גולדנברג, מוטי שטרית, שלומי מזרחי.
את העלייה התחלנו בשלוש בצהריים. רכס האולימפוס גדול ויש דרכים רבות לעלות לפסגותיו. אמנם יש לו הרבה פסגות – 55 במספר – אבל הטיול הפופולרי ביותר הוא עלייה אל הפסגה הגבוהה ביותר שלו, מיטיקאס, בגובה 2,918 מ' מעל פני הים. על ההר יש כמה בקתות הרים ואנחנו שמנו פעמינו באותו יום חמישי לבקתה המכונה A, היא הבקתה הגדולה ביותר בהר. שמה הוא 'ספיליוס אגאפיטוס' (Spilios Agapitos) ע"ש היו"ר הראשון של התאחדות טיפוס ההרים היוונית. בקתה A היא בקתת ההרים הראשונה שנבנתה ביוון (1931) ויכולה להכיל עד 110 איש. היא נוהלה מ-1954 ועד 2001 ע"י מטפס ההרים היווני הנודע קוסטאס זולוטאס ואחריו תפסה את המושכות מריה בתו, שקיבלה את פנינו במאור פנים באותו הערב.
שני השלישים הראשונים של העלייה הם יחסית סבירים אך השליש האחרון יותר אנכי ומעייף. חלקנו פחות בכושר מאחרים כך שהגעת הקבוצה לבקתה הייתה מדורגת – האחרונים (יערה ואני) הגיעו בשבע וחצי בערב.
התחלנו את הטיפוס ביום שמשי נעים וחמים וכשהגענו לבקתה בגובה 2,100 מ' מעל פני הים כבר היה ערב והטמפרטורות צנחו לבערך עשר מעלות. במהלך הלילה הן אפילו ירדו לשש מעלות.
ישראל (משמאל) ואני עולים להר עם תיקים מאוד גדולים (צילום: שלומי מזרחי)
הטיפוס לבקתה A וההיתקלות בצוותי החיפוש בהר האולימפוס
בעת שעלינו להר פועלים בו צוותי חיפוש שונים מאחרי הישראלי הנעדר עמי יוגב, שנעדר זה ארבעה ימים. דקות ספורות לפני ההגעה לבקתה פגשנו יערה ואני צוות מיחידת החילוץ של סלוניקי ושוחחנו איתם כדי להתעדכן. התברר כי המקום האחרון שבו נראה, ואליו התכוון ללכת, הוא השביל האתגרי בין בקתה A לבקתה C – השביל שתוכנן למסלולנו למחרת. אף שהשביל כבר נסרק פעמים רבות, לקחנו על עצמנו לסרוק אותו שוב.
הבקתה הייתה הומה אדם בשעות הערב. מטיילים רבים התאספו בה בדרכם למעלה או למטה. ישבנו באחד מחדרי האוכל ואכלנו ארוחה מצוינת, כולל מנות ספגטי בולונז נדיבות. קיבלנו חדר עם מיטות קומותיים המיועד לשמונה אנשים, ומכיוון שהיינו שבעה, הצטרפה אלינו מטיילת גרמנייה שטיילה לבדה.
יערה ואני בחדר האוכל של הבקתה (צילום: יערון עינב-פוזננסקי)
לינה בבקתת ספיליוס אגאפיטוס: תנאים וכללים בגובה 2,100 מטר
לא נכנסים לבקתה עם נעליים אלא מקבלים כפכפים, יש מקלחות אבל המים קרים (קפואים!), מקבלים כריות ושמיכות אך חובה להביא ליינר או מצעים, כיבוי אורות בעשר.
יערה נרדמה ראשונה, ספונה מתחת לשלוש שמיכות, ונראה לי שאני נרדמתי אחריה. המיטות היו נוחות ומי שיש לו בעיה עם אנשים נוחרים או ריח רגליים וזיעה – מקומו במקום אחר.
קמנו ביום למחרת בשעה 5:30. חשבתי שזה יפריע לבחורה הגרמנייה אבל גם היא רצתה לקום מוקדם אז זה התאים לה.
הדרך למישור המוזות: מעבר משביל E4 אל בקתת C
מכיוון שהקדמנו את הלו"ז שלנו ביום, לא טיפסנו אל פסגת מיטיקאס אלא ישר לנקודת ההמראה המתוכננת. התחלנו את העלייה ביום הזה בשבע בבוקר ואחרי מספר דקות על שביל E4 הראשי העולה אל הפסגה, פנינו ימינה לשביל קטן יותר, שביל קיצור העולה ישירות למישור המוזות הנמצא מתחת לפסגה מצפון-מזרח לה.
השביל הזה קשה יותר ואתגרי בחלקו אך מאוד מאוד יפה ולדעתי ההליכה בו היא חוויית חובה למי שמטייל על ההר. אנחנו עשינו אותו בזמן ממוצע של שלוש שעות ונאמנים להבטחתנו לצוות החילוץ היווני, פתחנו עיניים וסרקנו את השביל, ובעיקר את התהומות בצדו הימני.
סביב השהות שלנו על ההר היו גם טענות מצד קומץ ברשתות שטענו שאנחנו צריכים לבטל את הטיול שלנו ולהצטרף לצוותים המחפשים על ההר. אני – באופן אישי – חושב שהיו מספיק אנשים מקצועיים על ההר שחיפשו באופן שיטתי ונכון (כולל צוותי רחפנים) וביטול של תוכניותינו לא היה רלוונטי לשום דבר.
בקתת כריסטוס קקלוס בגובה 2,650 מטר: המצוק הדרמטי מעל קניון אניפאס
הגענו לבקתה C, בקצה המזרחי של מישור המוזות, בשעת בוקר מאוחרת. הבקתה נקראת גם 'כריסטוס קקלוס' (Christos Kakalos), על שם הצייד המקומי שהוביל את ההעפלה הראשונה לפסגת האולימפוס באוגוסט 1913, יחד עם המטפסים השוויצרים פרד בואסונאס ודניאל בוד-בובי. הבקתה ממוקמת בגובה 2,650 מטרים, ממש מעל מצוק ענקי הצופה מזרחה אל עמק קניון אניפאס.
בהגיעי לקראת הבקתה הדבר הראשון שחיפשתי הוא את הדגלים שלה. ו… איזו אכזבה ציפתה לי. הדגלים היו במקומם כמובן, אבל הם התנפנפו לצד הלא נכון. הרוח הייתה הפוכה.
משטר הרוחות במישור המוזות: זיהוי חלון ההמראה
להמראה במצנח רחיפה נדרשת רוח נגדית. פורסים את הכנף על הקרקע, מתחברים אליה ומניפים אותה מול הרוח כדי שתאי האוויר יתמלאו והיא תתרומם. אפשר להמריא גם ללא רוח, אך הדבר דורש ריצה מהירה וארוכה. במקרה שלנו הרוח הייתה גבית, דבר שמנע אפשרות הנפה.
אט אט הגיעו כמעט כולם לבקתה, הבינו מה קורה ונכנסו לבקתה הקטנה לשבת בחמימותה ולבכות על מר גורלנו.
אני נשארתי בחוץ כי חיכיתי לגיא וליערה שעוד לא הגיעו. בעודי ממתין שמתי לב שהרוח מחזורית. היא נושבת ממערב למזרח וכל כמה דקות נחלשת ודואכת, ואז שוב וחוזר חלילה. זו הייתה בשורה טובה. אצתי-רצתי לבקתה ואמרתי לחבר'ה לצאת כי ממריאים. הם בהתחלה חשבו שאני עובד עליהם אבל אני כבר הייתי בחוץ, רץ לתיק שלי ומתחיל להוציא את הכנף החוצה ולפרוס אותה על הקרקע להכינה להמראה. יערה הגיעה אחרי כמה דקות ואיתה התיק של הרתמות והתחלנו להתארגן.
מתארגנים להמראה. ברקע, מימין – פסגת מיטיקאס (צילום: ישראל אדלר)
אחרי שהתארגנתי, הלבשתי ליערה את הרתמה ותדרכתי אותה מה לעשות בהמראה. קיצורו של דבר: "כשאומר לך, רוצי קדימה בכל הכוח." היינו מוכנים ראשונים וחיכינו. חיכינו למחזור נפילה של הרוח. היה אחד כזה, רצנו אבל הכנף לא עלתה כמו שצריך. עצרנו כמה מטרים לפני התהום. חוזרים אחורה מארגנים הכל שוב ושוב ממתינים. מחזור נפילה נוסף, רצים רצים חזק, הכנף עולה וממשיכים לרוץ לעבר התהום. רגע אימה אחד ו… אנחנו באוויר. מתיישבים ברתמות. נושמים לרווחה, מרחפים בגובה לא נתפס.
מימין: ריצת המראה, משמאל: מוטי בטיסה (צילום: מוטי שטרית)
הרחיפה מעל קניון אניפאס וסגירת המעגל בקניון אורליאס
ההמראה לקחה אותנו ישירות לעמק של קניון אניפאס (Enipeas), ובתחילה המשכנו לטוס ישר. מתחתינו זיהינו את בקתה A ממנה יצאנו בבוקר, לאחר מכן זיהינו את פריונייה, ממנה יצאנו אתמול. מיד לאחר מכן ניתן היה לראות את מנזר דיוניסיוס הישן, וכמובן לכל אורך הטיסה את נתיב הזרימה של קניון אניפאס.
עשור אחורה הייתי בקניון הזה עם חברים. באנו לגלוש אותו וחשבנו שאנחנו יודעים הכל. הקניון הזה לימד אותנו שאנחנו לא יודעים כלום כשאחת מחברות הקבוצה כמעט נהרגה מתחת למפל. בעקבות האירוע הזה החלה הדרך שלי בעולם הקניונינג. בתחילה קורס קניונינג בסיסי, אח"כ עוזר מדריך, מדריך ומדריך בכיר. הכל התחיל כאן, למטה בקניון אניפאס.
ככל שהמשכנו בטיסה שלנו, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לטוס ישר ולעבור בין הקירות של הקניון לקראת ההגעה לליטוכורו. לא הכרתי לעומק את משטר הרוחות שם ולא רציתי להסתכן, אז במחצית הדרך פניתי שמאלה לעמק אחר, רחב יותר, העמק של קניון אורליאס (Orlias). המשכנו בדרכנו וסיפרתי ליערה שאנחנו מעל קניון אורליאס. זה היה הקניונינג הראשון שהיא עשתה, יחד איתי, ועד היום זכור לה כחוויה מאוד מיוחדת.
הצלחת הרחיפה והגעה לא מתוכננת למטווח צבאי יווני
מדי פעם נשמעו רחשים בקשר. הבנתי שמוטי המריא אחרינו. אט אט התקרבנו לסוף שטח ההר ונפתחו בפנינו המישורים החקלאיים שלמרגלותיו. הגיע הזמן לחפש איפה לנחות. היינו יחסית נמוכים כך שהבנתי שלא אצליח לצאת מהעמק ולפנות ימינה לכיוון ליטוכורו, אז חיפשתי איפה לנחות מולי, בשטחים שבין ליטוכורו לדיון (Dion).
האמת – לא היה כל כך מה לשבור את הראש, מולנו היה שטח עצום של קרקע חשופה וריקה, ממש מתחננת שננחת בה מאיזה כיוון שבא לנו. התחלתי להתכונן לנחיתה, כלומר להסביר ליערה מה היא צריכה לעשות (להרים רגליים ולהצמיד ברכיים לחזה) והתחלתי להנמיך בשולי השטח כדי להיכנס לנחיתה בזווית המתאימה לי. כעשרים מטרים לפני הנחיתה הבנתי סוף סוף מה זה השטח הזה.
בסיס צבאי. יותר נכון – מטווח של בסיס צבאי. הו שיט. טוב, לא היה הרבה מה לעשות בשלב הזה אז פשוט נחתנו.
מאוד שמחנו שהגשמנו חלום (החלום שלי, סיוט הבלהות של יערה), חיבוקים ונשיקות וכולי, ואז ניגשתי לקיפול הכנף והציוד ובקצה השביל הופיע ג'יפ צבאי ישן כזה ובו שני חיילים.
ראיתי במקביל שמוטי חג מעלינו כדי לנחות גם הוא אחריי אז מהר אמרתי לו בקשר שזה בסיס צבאי ושלא ינחת כאן. הוא הבין את המסר וניגש לנחות בשדה סמוך, תוך שהוא מעדכן את הבאים אחריו – אבי ושלומי – להיכן לבוא לנחות.
הג'יפ הגיע אלינו והחיילים יצאו ממנו, מחייכים, ושאלו אם הכל בסדר. הם הסבירו לנו שאנחנו בקו מטרות של מטווח ואנחנו שיחקנו אותה שהגענו לשם במקרה. השיח היה ממש נחמד. הם לקחו פרטים והקפיצו אותנו לכביש הראשי מחוץ לבסיס. בדרך ניהלנו שיחה על השת"פ בין צבאות ארצותינו ועוד. הם באמת היו מאוד נחמדים.
יערה ואני בג'יפ הצבאי, מוקפצים אל מחוץ לבסיס בו נחתנו (צילום: יערון ע-פ)
בינתיים התעדכנתי שכולם נחתו בשלום. מוטי, אבי ושלומי בשדה לא רחוק, וגיא וישראל בחוף הים.
הזמנתי מונית שתיקח את יערה ואותי חזרה לפריונייה כדי לקחת את הרכב שלנו ולאחר מכן אספנו את החבר'ה מהמקומות שהם היו בהם.
הטיסות שלנו במורד ההר ארכו בין 30 ל-40 דקות. של יערה ושלי היתה הכי קצרה כי היו לנו לא מעט 'סינקים' (רוח יורדת, ההפך מתרמיקות). המתח של היומיים הללו השתחרר. אכלנו צהריים בטברנה בליטוכורו ונחנו במלון. וואו איזו הרפתקה.
בינתיים בחוץ מזג האוויר נהיה קודר. בלילה ירד גשם, ועל ההר ירד שלג. החיפושים אחרי הנעדר הישראלי הופסקו ל-24 שעות. בשבת בבוקר גיא עזב אותנו וטס לאיטליה. הבן שלו התחרה שם יחד עם קבוצתו באליפות העולם באקרובטיקה והם עלו לגמר.
שבת הייתה גשומה וניצלנו את מזג האוויר החורפי לנסיעה למעיינות החמים בפוזאר (Pozar). מקום די מוזר. הוא מאוד תיירותי אבל די מבולגן מבחינת אחריות והסדרה. לא נורא, אנחנו מאוד נהנינו.
אחרי ארוחת צהריים מצוינת נסענו לבקר במפלי אדסה (Edessa). ניצול מעולה של יום חורפי.
ומה בשנה הבאה? לא יודע, אולי הייק אנד פליי בטריגלב, סלובניה…
מאת: יערון עינב-פוזננסקי
צילום: מוטי שטרית, שלומי מזרחי, ישראל אדלר, יערון עינב-פוזננסקי
יערה ואני במעיינות החמים של פוזאר. צילום: מוטי שטרית.
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
