דבי עברי לא תכננה לצאת למסע כזה. למעשה, עד לאותו לילה בתחילת מרץ היא אפילו לא חלמה עליו. ואז הגיע טלפון מפראייה הופמייסטר, אגדת מסעות הקיאקים הימיים, ושינה לה את הקיץ.
קבלו את הכתבות אחת לשבוע
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים
צלצול בחצות
תחילת מרץ 2026, בעיצומו של אחד מסבבי המלחמה עם איראן, צלצול טלפון מעיר אותי. אני קופצת מהמיטה, לוקח לי כמה שניות להבין שזו לא התרעה, זה גם לא צלצול טלפון רגיל. זו שיחת וואטסאפ. השעה חצות וחצי. מי מצלצל בשעות כאלה? מחשבה ראשונה – הבן שלי מהמילואים, אי שם בצפון. לוקח לי נצח לפתוח את הוואטסאפ. על צג הטלפון מופיע שמה של פראייה – זו פראייה הופמייסטר, הרוקסטאר של הקיאקים הימיים. היא כבר עשרים שנה מקיפה יבשות בחתירה בקיאק. היא הקיפה את אוסטרליה, ניו זילנד, איסלנד, אירלנד, דרום אמריקה, כן את כל דרום אמריקה במהלך חמש שנים. עכשיו היא מקיפה את כל צפון אמריקה – אף אחד לא עשה זאת לפניה.
מוקדם יותר באותו יום ראיתי בפייסבוק פוסט שלה ובו כתבה שהשותף המתוכנן שלה במקטע בלברדור, האזור הפראי של צפון מזרח קנדה, שבר את רגלו. עכשיו היא מחפשת שותפ.ה לחתור איתה את המקטע הזה בחודשים יולי-אוגוסט. הדמיון שלי השתולל והלב דפק. בלי לחשוב יותר מדי, כתבתי לה הודעה המפרטת את הניסיון שלי בחתירה, והוספתי שיהיה לי כבוד ועונג להצטרף אליה למסע. שלחתי, ולא חשבתי שאקבל תשובה. יש כל כך הרבה קיאקיסטים בעולם.
ועכשיו, שיחה נכנסת והשם שלה על צג הטלפון שלי. אני עונה: "שלום פראייה".
היא נמצאת עכשיו באיזה אי, לא קלטתי את שמו. עומדת להקים את האוהל. שואלת על המלחמה בארץ. היא מקווה שזה יסתיים מהר. אין לה חשמל בסוללה לעוד גינונים, אז היא ניגשת ישר לעניין. "תספרי לי על הניסיון שלך בחתירה". אני מספרת על שגרת החתירה בים התיכון, המסעות שלי ביוון, מקסיקו, גרינלנד, שטלנד – הכי הרבה תשעה ימי חתירה רצופים. "לא מתקרב למה שאת עושה", אני אומרת לה.
"בת כמה את?", היא שואלת. שישים ושלוש, אני עונה מתוך שינה. "שנה מבוגרת ממני", היא מציינת. "מה הגובה והמשקל שלך". טוב, זו כבר שאלה פולשנית, אני חושבת. אחרי כן אני מבינה שהיא רוצה לדעת אם הקיאק שיש לה מתאים למימדים שלי.
היא שואלת איך אני עם דובי קוטב. "אההה… האמת שאין לי ניסיון", אני עונה לה. בגרינלנד חשבתי שאני סקרנית לראות דוב קוטב, עד שראיתי על קיר הבית שממנו יצאנו למסע פרווה של דוב עם ציפורניים בגודל וחדות של סכין קצבים. הרגיעה אותי אז הידיעה שיש איתנו רובה ותרסיס נגד דובים. היא שואלת על המשפחה, מספרת על הבן שלה. נראה שהשיחה טובה. היא נפרדת ואומרת שהיא מדברת עם עוד קיאקיסטים ושכרגע אני במקום גבוה ברשימת המועמדים. אנחנו נפרדות בהבטחה שנהיה בקשר בקרוב.
השעה אחת בלילה, אני ערנית לגמרי. המון אנדרנלין זורם לי בדם. אין מצב שאני מצליחה לחזור לישון. כעבור חצי שעה, קופצת הודעה בוואטסאפ עם אמוג'י מתנצל – "אני מצטערת שהתקשרתי כל כך מאוחר, רק עכשיו אני קולטת מה שעה אצלך." "הכל טוב", אני עונה, "ממש שמחתי שהתקשרת. עכשיו את יודעת איך אני כשמעירים אותי משינה", אני שולחת לה עם אמוג'י של קריצה.
אני מכינה לי תה קמומיל. הפייסבוק שולח לי פלייליסט של מוזיקת שינה ב- 432 הרץ – איך הוא יודע?
בשלוש בלילה אני חוזרת למיטה, מצליחה סוף סוף להירדם.
אני חולמת שאני פוגשת את פראייה באי שבו היא נמצאת. אני לובשת חליפה יבשה. היא מראה לי את הקיאק, אני מודדת – מתאים בול. אני מקימה את האוהל ליד שלה. חוף, ים, דולפינים. מרגיש כל כך אמיתי.
פתאום קול צורם נכנס לחלום. מה זה? התרעה. אהה, אני כאן, בישראל. יש מלחמה.
עכשיו אזעקה, יורדים למקלט.
משאלת יום הולדת
בתחילת אפריל פראייה מסיימת מקטע חתירה בפלורידה, וחוזרת לביתה בגרמניה. במהלך החודש היא ממשיכה לעדכן אותי. היא מדברת עם קיאקיסטים אחרים שפנו אליה בקשר למקטע בלברדור, ובודקת אם אני עדיין מעוניינת – אני עדיין במקום גבוה ברשימה. בהודעה נוספת היא מספרת שב- 22.4 היא תדבר עם מי שנמצא כרגע לפני ברשימה, ואז תחליט. אני אוהבת את הישירות שלה.
ב- 22 באפריל חל יום ההולדת שלי, השנה זהו גם יום העצמאות של מדינת ישראל. החגיגות מתחילות מוקדם בבוקר בחתירת יום הולדת במועדון שלנו בראשון לציון, עם החברים והאיש שלי, שמארגנים לכבודי ארוחה חגיגית, חיבוקים וברכות. בצהרים חוגגים עצמאות עם המשפחה כמיטב המסורת, והפעם גם חוגגים לי יום הולדת עם עוגה ונרות. אני מכבה את הנרות ומבקשת משאלה: לצאת עם פראייה ללברדור.
עוד באותו יום, כשאני מתעוררת מהשנ"צ, מחכה לי הודעה מפראייה: "!You won a polar bear".
היא בחרה בי להיות השותפה שלה למקטע בלברדור. מסתבר שמשאלות יום הולדת אכן מתקיימות.
נכנסות לפרטים
למחרת אנחנו נפגשות לראשונה בשיחת וידאו ארוכה. מתחילות בשיחת היכרות, ועד מהרה עוברות לפרטים הכי מעשיים של החיים המשותפים במסע. כמה נחתור. האם נישן יחד באוהל, או כל אחת באוהל משלה? במהלך היום היא אוכלת חטיפי אנרגיה וחלבון, אגוזים ופירות יבשים. בערב נבשל – האם נבשל ונאכל יחד? לא צריך צלחת, יש שני סירים, אוכלים ישירות מהם. איך נתגונן מדובים שחורים, דובי קוטב. אנחנו אפילו יורדות לפרטי פרטים של איך עושים צרכים – במחנה, בקיאק.
הקיאקים, המשוטים, האוהלים, ציוד הבישול – כל אלו ועוד מחכים בנקודת ההתחלה בעיירה בלאק טיקל, שם פראייה סיימה לפני שנה את המקטע הקודם. אני בודקת במפה – זה באי קטן. לא ברור עדיין איך נגיע אליו. לוח הזמנים של המעבורת, שמגיעה לשם אחת לשבועיים, עדיין לא פורסם – מחכים שהקרח יימס.
היא שולחת לי רשימת ציוד מפורטת, מסודרת לפי השקים האטומים הייעודיים: מה הנפח של כל שק ומה נכנס אליו. לכל פריט היא נותנת תיאור מדויק, כמו סוג הבד של שכבות הבסיס – פולר גריד, שיתברר כתחליף מוצלח לצמר המרינו שאני נוהגת ללבוש. במקום נעלי הרים למחנה – מגפי מק-בוט קלילים, עשויים גומי וניאופרן. יש ברשימה גם משפך שמאפשר לנשים להשתין בעמידה, חיוני בשימוש עם חליפה יבשה: "תקני רק של חברת פרשט, הוא היחיד שעובד", היא מדגישה.
היא חולקת איתי את כל הידע שצברה במשך עשרים שנה של מסעות קיאקים ארוכים. כל אחד מהפרטים הללו יתברר כשימושי ומדויק.
אנחנו מתאמות ציפיות לגבי החתירה. המטרה היא לחתור מבלאק טיקל לעיירה ניין בצפון מזרח קנדה – כ-850 ק"מ. היא מעריכה שזה יקח לנו חמישה שבועות, אבל זה יכול להיות פחות או יותר – תלוי במזג האוויר. נחתור בקצב סביר, ממוצע של 40 ק"מ ביום. מעולם לא חתרתי כל כך הרבה קילומטרים, יום אחרי יום, במשך תקופה כל כך ארוכה. זה יהיה מאתגר.
איך מארגנים אוכל לחודש וחצי?
את רוב האוכל פראייה מביאה מהבית. היא לא סומכת על כך שהמצרכים שהיא אוהבת יהיו זמינים בגוז-ביי, העיירה אליה אנו מגיעות בטיסה, וממנה ממשיכות במעבורת לבלאק טיקל. אני עושה כמוה.
לארוחת הבוקר היא מכינה מראש תערובת דגנים טחונים עם אבקת חלב. בשטח רק מוסיפים מים, ובבוקר זה מוכן לאכילה. אחרי ניסוי וטעייה אני מוצאת מתכון לתערובת מזינה שגם טעימה לי: קוואקר, צ'יה, אבקת חלב, גרעיני חמניה, גרעיני דלעת, וגוג'י ברי. בקנדה אקנה בקבוקון מייפל, להוספת טוויסט קנדי מתוק. שווה להשקיע – זה מה שאוכל בכל בוקר במשך חודש וחצי.
שבוע לפני הטיסה אני מכינה 5 ק"ג תערובת, מחלקת ל- 45 מנות ואורזת אותן בשקיות זיפלוק קטנות, אחת לכל בוקר.
למהלך החתירה אני אביא אגוזי קשיו, שקדים מלוחים, בוטנים, ופירות יבשים. קשה לי להעריך כמה אצטרך, בסופו של דבר אני קונה חצי קילו מכל סוג. פראייה שולחת לי צילום שבו היא מחלקת גם את אלו למנות – אני עושה כמוה. אני מחשבת כמה חטיפי אנרגיה וחלבון אצרוך במהלך המסע – אני אורזת 75 יחידות.
יש ברשימה גם אלקטרוליטים – פראייה נוהגת להוסיף אותם לבקבוק מים שהיא שותה בכל ערב כדי להחזיר מלחים אחרי המאמץ הגופני של היום. אני מוסיפה גם 50 שקיקי אבקת אלקטרוליטים.
בארוחות הערב אנחנו נבשל פחמימה: אורז, פסטה, אבקת תפוחי אדמה, בורגול, קוסקוס – את אלו נקנה בגוז-ביי, ונוסיף להם רטבים שונים, אותם נביא מהבית.
מבצע האריזה
אני מניחה מזוודה גדולה על רצפת חדר השינה ומתחילה לערום עליה ציוד. קונה את מה שחסר ומזמינה מחו"ל פריטים שאין בארץ. המשלוחים מתחילים להגיע בזה אחר זה, ואני מתרוצצת בין נקודות החלוקה, אוספת אותם ומוסיפה לערימה. מהר מאוד גדל לי הר בחדר השינה.
כשכבר יש לי את רוב הציוד, אני מחלקת הכל לשקים האטומים לפי הקטגוריות ברשימה: בגדים למחנה, אלקטרוניקה, ציוד אישי, אוכל ועוד. על כל שק אני מצמידה מדבקה עם תיאור תכולתו. כרגע זה עוזר לי להתמצא, במהלך המסע אדע בעל פה מה יש בכל אחד.
בסיום ההתארגנות יש לי שתי מזוודות במשקל 23 ק"ג כל אחת. כל תכולתן, יחד עם הציוד שמחכה בבלאק טיקל, אמור להיכנס לקיאק.
זה באמת קורה
כשבוע לפני הטיסה פראיה כותבת שיש כבר תחזית לתחילת המסע – 7 מעלות, גשם, אבל רוח קלה. נוכל להתחיל לחתור ביום ראשון. עכשיו רק נותר לטוס לקצה העולם דרך לונדון, הליפקס, גוז-ביי, ומשם במעבורת יום וחצי לבלאק טיקל הנידחת.
בזמן שאני מחכה לטיסה אני מהרהרת.
מה אני מרגישה? מתרגשת. חוששת. מצפה. סקרנית לדעת איך ארגיש.
אני מאוד אוהבת לחתור, אבל האם איהנה לחתור יום יום, כל היום במשך חודש וחצי?
אני אוהבת לשהות בשטח, האם אמשיך ליהנות מזה גם אחרי כמה שבועות באוהל?
יהיה לי קר? מפחיד? איך אסתדר עם פראייה? למה אתגעגע?
חברים שאלו אותי למה אני עושה את זה. למה באמת?
אני סקרנית לראות איך נראים במציאות אלפי האיים שמנמשים את מפת לברדור, לחוות את החתירה ביניהם.
זה מסע קיאקים בסדר גודל שלא עשיתי עד כה. אני רוצה ללמוד איך עושים את זה – איך מתכננים, איך לוקחים בחשבון את תחזיות מזג האויר ומצב הים, איך מנווטים ומתחשבים בזרמים, בגאות ובשפל, מה השיקולים לבחירת מקום להקמת המחנה.
הכרוז קורא להגיע לשער העלייה למטוס, וקוטע את שטף המחשבות.
