הייקינג בהרי הרילה של בולגריה

שני דברים שנדיר שישמעו אותי מתנגד אליהם – גלידה איטלקית וטיול בחו”ל. סוג של הצעה שקשה לסרב לה. כך מצאתי את עצמי שבוע שלם בהרי הרילה של בולגריה עם עוד 12 אנשים שלא הכרתי לפני כן, בטיול מאתגר של בוץ הרפתקאות.

כמעט 20 שנה “בוץ” מתרכזת בעיקר בטיולי רכיבת אופני הרים בארץ ובחו”ל. קצת לפני הקורונה החליטו האחים שדמי (מייסדי ובעלי החברה) להכניס ענף הרפתקאות טבע חדש ולהתחיל להוציא טיולי טרקים מאורגנים לחו”ל. היעד הטבעי להתחיל ממנו היה בולגריה – מדינה בה צברה “בוץ” כבר הרבה קילומטראז’, ידע ונסיון בטיולי אופניים.

הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ- קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות שלנו (גג 3 בשבוע):

לי אישית יש היסטוריה ארוכה עם “בוץ” שהתחילה אי שם בשנת 2008, טרם עידן הסמארטפונים. יצאתי איתם אז לטיול אופני הרים בבולגריה ומאוד נהנתי. ישנם אנשים שהכרתי באותו טיול שאני בקשר איתם עד היום. הספקתי לצאת עוד עם “בוץ” לטיול רכיבה בפירנאים ומאז האופניים הפכו לפילגש אצלי וטיולי ריצה בארץ ובחו”ל תפסו את מקומם. ההזמנה לצאת עם “בוץ” לטרק בבולגריה הרגישה לי כמו סוג של סגירת מעגל.

להזמנת טיול בבוגלריה עם בוץ הרפתקאות

היכרות וירטואלית עם חברי המשלחת

ערב מאוחר של אמצע השבוע. אני מצטרף לשיחת וועידה משותפת של כל היוצאים ומתבונן במסך הקטן של הטלפון שלי בפרצופים ושמות של האנשים שאני יוצא איתם עוד שבוע. כל אחד מציג את עצמו ומספר על ניסיונו בשטח ואני מגלה שאני היחידי שלא ממש טירקתי אף פעם בצורה רשמית. תוך כדי שיחה נזכרתי ששבועיים לפני כן חזרתי מתחרות אולטרה מרתון בקפריסין בה רצתי 11.5 שעות מרחק של 54 ק”מ וטיפסתי קרוב ל- 3000 מ’, אבל אי אפשר לקרוא לזה “טרק”. כשהגיע תורי להציג את עצמי, אמרתי רק שאני רץ למרחקים ארוכים, אבל אין לי ניסיון בטרקים.

בן, המלווה הישראלי של הקבוצה שיוצא איתנו, עובר על כמה דברים חשובים ונותן דגשים. למרות שכל הפרטים לגבי המסלולים והמקומות בהם נבקר נמצאים באתר החברה, התוכנית המקורית היא בסיס לשינויים. תנאי מזג האוויר, תקלות, רכבלים שפתאום לא עובדים – כל אלה ועוד עלולים להכניס שינויים בלתי צפויים וחשוב לעשות תיאום ציפיות. כמה שאלות והבהרות ואנחנו נפרדים.

ההסעה שלנו משדה התעופה בסופיה

אל היעד בדילוגים

השעה 2 בלילה ואני עומד בתור לבידוק הביטחוני בנתב”ג. התור ארוך וההתקדמות איטית. מכיוון שלא הכרתי אף אחד, היה לי קשה לחבר בין הפרצופים הקטנים שראיתי בשיחת ועידה בטלפון, לאנשים אמיתיים. העדפתי פשוט לזרום עם התור בניסיון לנחש מה כל אחד מהם הולך לעשות בחו”ל. במקרה של טיסה לבולגריה זה היה יחסית פשוט. אנשים לבושים מכנסיים קצרים עם גופייה, משקפי שמש על הראש גם באמצע הלילה – סביר שנוסעים לנפוש כמה ימים בחופי הים השחור. כאלה עם בגדי מעצבים, אקססוריז על רוב האצבעות, שרשראות ונעלי אלגנט עם מזוודת מותג בעלת אפשרות להרחבה – מסע שופינג באחת הערים המרכזיות בבולגריה, או אפילו קזינו. לובשי מכנסי טיולים עם נעלי טרקים עם תרמיל של לפחות 30 ליטר על הגב ומנהלים שיחות לא נגמרות על המקומות בהם טיילו והטרקים שהם עשו – סביר להניח שעשויים להיות אלה שאפגוש בהרים, או אפילו חברי הקבוצה שלי.

הטיסה לסופיה הייתה הפתעה. היא לא מספיק ארוכה על מנת לייאש – קצת מעל שעתיים. נוסף על כך, מדובר בטיסה סדירה עם שירות מלא! מרוב טיסות low cost, אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הגישו לי אוכל ושתייה בטיסה וכאן זה קרה! לאחר נחיתה בסופיה התרכזנו בפעם הראשונה כקבוצה בשדה ולאחר היכרות קצרה עלינו למיניבוס צפוף כשכל המזוודות מאחורינו בעגלה נגררת. 

שלל פיטריות ביער

התכנון המקורי היה לתת לאנשים לנוח קצת במלון אחרי טיסת לילה ולקראת הצהריים לצאת למסלול חימום קצר. זה מסייע להכיר את כולם, להתאקלם ולהתכונן לימי הליכה ארוכים יותר שיבואו בהמשך. כשהגענו למלון בעיירת הסקי בורובץ (Borovets), הייתי כבר לגמרי ער ומוכן. אספתי מסביבי עוד כמה אנשים שהסכימו לעשות הליכה קצרה באזור העיירה במקום המנוחה. זו הייתה הפעם היחידה בה ירד עלינו קצת גשם. בכל שאר הימים מזג האוויר פשוט פינק אותנו בכל טוב שיש לאזור הזה להציע מבלי להרטיב אותנו.

מסלול החימון לכל הקבוצה יצא מהמלון עד לתצפית על הסלע השחור וחזרה באותו השביל. למרות אורכו (הלוך וחזור) של קצת מעל 9 ק”מ, הוא היה מאוד קל (צבירת גובה של 190 מ’ בסה”כ) ועבר על דרך עפר נוחה בתוך היער. הרבה מאוד פטריות מכל הסוגים והמינים ושפע של צבעי שלכת של סתיו אירופאי קלאסי ליוו אותנו כל הדרך. זה היה זמן איכות להכיר את הנפשות הצועדות שאיתן אבלה את החופשה.

הדרך לסלע השחור

למרות הנוף המהמם הנשקף מהתצפית של הסלע השחור, למקום עצמו יש היסטוריה קצת פחות נוצצת. צלב מתכת גדול ושלט בכניסה לאתר מסביר על עשרות אנשי הכפרים הסמוכים שהוצאו להורג מהסלע הזה בסוף שנת 1944 בגלל התנגדותם לשלטון הקומוניסטי ששרר אז בבולגריה.

הסלע השחור ממעוף רחפן

מה שעולים חייבים לרדת, אבל לא בהכרח באותה הדרך

לאחר השלמת שעות שינה וארוחת בוקר בולגרית קלאסית דשנה, פגשנו את מי שיהיה המדריך המקומי שלנו לכמה ימים הקרובים – קריס. התכנון המקורי היה להתחיל מהמלון ולטפס לבית הציד של מלך בולגריה לשעבר – Sitnyakovo. להמשיך עוד קצת לבקתת הרים Chakar Voyvoda, לאכול צהריים בבקתה ולרדת חזרה למלון על אותה הדרך. את בקתת סיטניאקובו פגשנו באמצע העליה והיא לא ממש הרשימה אף אחד במיוחד. מבחוץ היא נראתה כמו עוד בקתת הרים ותיקה, מטופחת ונעולה. אם לא הסיפורים ההיסטוריים שקיבלנו עליה משני המדריכים, היינו סתם חולפים על פניה בלי לעצור.

את סנדוויצ’י הצהריים שלנו שקיבלנו במלון, אכלנו על שולחנות הקק”ל הבולגרית מחוץ לבקתת Chakar Voyvoda. אחלה מקום לפיקניק וגם הסנדוויצ’ים ממש הפתיעו לטובה. זו הייתה נקודת האמצע ממנה היינו צריכים לשוב על עקבותינו. בתור אחד שפחות אוהב לעשות הלוך חזור על אותה הדרך, במיוחד אם היא דרך עפר, עשיתי קצת שיעורי בית ונתתי למדריכים הצעה נגדית – לחזור בדרך שונה. מסלול החזור האלטרנטיבי היה אמור להוסיף קרוב ל-150 מ’ לטיפוס המצטבר, אבל לעבור בשביל צר בתוך יער במקום בדרך עפר הרגילה. 

חברי הקבוצה המרדנית על שביל חזרה אלטרנטיבי

אחרי דיון קבוצתי קצר, התחלקנו לשתי קבוצות. קבוצה ראשונה חוזרת על בסיס אותה הדרך והשניה – של מי שרצה לנסות משהו אחר. גמישות המדריכים בשינוים תוך כדי תנועה, זה משהו פרייסלס ביחס למיצוי החוויה. למרות שהדרך האלטרנטיבית הייתה פחות מוכרת לקריס, הוא החליט לקחת על עצמו ליווי של הקבוצה המרדנית. 

דרך החזרה האלטרנטיבית הייתה מהממת ועברה על תוואי סינגל צפוף בין שיחים ועצים עם הבלחות קצרות של נופים לעמק מוריק המוביל לבורובץ. באמצע המסלול, ביער עבות עם שביל מכוסה מחטים מצהיבים, פתאום ראינו גוש שחור וגדול עם כמה נקודות צבע. ככל שהתקרבנו אליו הגוש התחיל לעשות קולות מפחידים ולזוז. מרוב הסיפורים על דובים חומים שהיו פעם באזור היינו בטוחים שמדובר באיזה דובון בולגרי קטן וחמוד, אבל כשהתקרבנו בשקט ובזהירות הבחנו בציפור מאוד גדולה שפרסה את נוצות הזנב שלה כמו טווס. היא כנראה ניסתה להגן על השטח שלה ועשתה תנועות ריקוד יחד עם קולות מפחידים. הקפנו אותה מהצד בנסיון לא להפריע והמשכנו בדרכנו למטה לכיוון בורובץ.

להזמנת טיול בבוגלריה עם בוץ הרפתקאות

קרת בוקר על הצמחיה בתחילת היום השלישי. פארק לאומי רילה

שינוי תוכניות או מעשה בבורקס יום כיפור

בסיום כל יום, במהלך ארוחת הערב במלון, בן המלווה היה משתף את התוכנית ליום למחרת לאחר שיחת סיכום קצרה לגבי איך היה היום. התכנון המקורי ליום השלישי היה לעלות מעיירה בורובץ (1330 מ’) ברכבל ארוך לגובה 2350 מ’ ומשם להעפיל לפסגת ההר הגבוה בבולגריה – מוסלה (גובה 2926 מ’). כבר ביום הראשון כשהגענו לעיירה ראינו שאף רכבל בה לא פועל, כי העונה נגמרה.

זה לא השאיר לנו אפשרות לעלות למוסלה לפי התכנון. עליה ברגל ישר מבורובץ ללא הרכבל לא הייתה מעשית. בן קיבל שיעורי בית למצוא אלטרנטיבה ראויה והלך לדון על זה עם הצוות המקומי. לאחר כשעה כבר קיבלנו בקבוצת WhatsApp עדכון עם תוכנית חלופית שאליה בסוף יצאנו ביום השלישי.

בקתת מליוביצה

היום השלישי התחיל מחצי שעה נסיעה באוטובוס לאתר סקי קטן של הפארק הלאומי רילה. הבוקר היה קפוא והטמפרטורה נשקה חזק לכיוון האפס מעלות. לאחר לילה קר כל הצמחיה הייתה מכוסה שכבת קרח שעירה. המחזה הזכיר את אחד מסרטי דיסני על נסיכת הקרח. הכל מסביב היה מכושף ודומם. שכבת הקרה על כל השיחים והעצים הוסיפה לזה אפקט סוריאליסטי וציורי. התקדמנו על שביל האבנים המשובש במעלה נחל מליוביצה, כאשר חלק מהדרך השביל ממש “זרם”. הנחל גלש החוצה וזרזיפיו זרמו על שביל ההליכה, קסם. 

לצלילי פכפוך מים של הנחל ולמראות מכושפים של הצמחיה הקפואה אט אט יצאנו אל השמש. שם בגובה הגענו לבקתת מליוביצה. למרבה ההפתעה הבקתה הייתה פתוחה עם אפשרויות למשקאות ונשנושים מגוונים. התכנון היה לעלות דרך אגם אלנה, המהווה מאגר מים ומקור הנחל עם אותו השם, לפסגת הר מליוביצה. גובה הפסגה 2729 מ’, כאשר גובה האגם הוא 2480 מ’. מדובר בטיפוס קשוח וטכני בזמן שעד הבקתה שנמצאת בגובה 2000 מ’ הלכנו על שביל יחסית נוח. עקב הפרשי הגבהים, חלק מהקבוצה החליטה להישאר לנוח בבקתה בזמן שהאקסטרימיסטים צוברים עוד גובה לרזומה היומי.

חציית נחל מליוביצה שגבתה ממאיה את הטלפון

4 אנשי הקבוצה המהירה הספיקו לעלות לאגם. על מנת לא להיכנס לשעות הקרות הוחלט להסתפק בכך ולהתחיל לחזור. החזרה הייתה בדיוק על אותה הדרך, אבל השביל עם הנוף היה מרהיב וזה לא הפריעה לאף אחד על החזרתיות. הרבה חציות נחל קטנות, הליכה בבולדרים, קצת ביצות וצמחיה נמוכה – ממש לפי הספר.

הטרק של היום נפל בדיוק על יום כיפור, אבל כל הצדיקים הצמים נשארו כנראה בארץ. בן היה היחידי שנמנע מלאכול כל היום, אם כי דאג לשתות מים. הוא הפתיע את כולנו כשבאחת מהפסקות האוכל שלף מהתיק שופר אמיתי שהביא מהארץ ותקע בו, בעודנו לועסים בורקס בולגרי עסיסי שקיבלנו במקום הסנדוויצ’ים הרגילים. מסורת זה מסורת.

גולת הכותרת של היום השלישי – אגם אלנה (Elensko Ezero)

ויטושה ותצפית על סופיה מפסגת Kamen Del

בלי לשים לזה לב, החצי הראשון של החופשה היה כבר מאחורינו. למרות הימים הארוכים, חלק מהקבוצה בהנהגת בן הקפידה כל יום, לפני ארוחת ערב במלון, ללכת לפאב היחידי שהיה פתוח בבורובץ ולהרים כוסית לחיי היום שהיה ולחיי היום שיהיה. זה ממש הפך למסורת והיה מאוד מגבש. היה קצת מאתגר אחרי זה לעלות חזרה למלון אחרי בירה על קיבה ריקה.

את היום הרביעי לטרק פתחנו בפאתי העיירה ביסטריצה שליד סופיה, אחרי נסיעה של 40 דק’ באוטובוס מהמלון. מסתבר שהמלווה הבולגרי שלנו, קריס, גר שם עם משפחתו והוריו וזה המגרש הביתי שלו בכל עונות השנה. קריס הביא איתו את כלבתו האנרגטית קיה שליוותה אותנו יחד איתו במשך כל היום. 

תחילתו של המסלול עבר על שביל הליכה ציורי שמזגזג בין הגדות של נחל ינצ’ובסקה בתוך יער עבות. עלי שלכת עם ריח של סתיו אירופאי קלאסי התלוו אלינו למשך חצי מהמסלול. בלי לשים לב הגענו לתחנת הרכבל האמצעית של קו רכבל מאוד ארוך העולה ממרכז סופיה לבקתת אלקו למרגלות הר ויטושה. בעונות הקיץ והחורף, כשהרכבל עובד, ניתן לדלג על המסלול שעשינו בעזרת הרכבל ולהגיע ישר לאתר הסקי של ויטושה. קריס סיפר שבחורף הוא מדריך כאן סקי וסנובורד ובסוף כל יום הוא גולש מהאתר ישר לבית שלו בביסטריצה בתוך היער. גלישה מאוד מאתגרת עם הרבה מכשולים, מעברי נחל וגשרים צרים. בהחלט לא לבעלי לב חלש.

שביל הליכה בשמורת ויטושה

אחרי הפסקת צהריים עם הסנדוויצ’ים המושקעים שכבר התרגלנו אליהם בבקתת אלקו, חלק מחברי הקבוצה כבר היו עייפים. הם החליטו לא להמשיך לפסגת Kamen Del ונשארו להמתין לנו במקום. הפסגה המדוברת הייתה בעצם מסלעה מאוד גדולה על קצה צוק וגולת הכותרת שלה היה הנוף הנשקף ממנה. בדרך למעלה שמענו מקריס, אחד מסיפורי הילדות שלו על כך שלקח כמה מהחברים שלו וטיפס איתם ל-Kamen Del בלילה בלי פנסים. כשהם הגיעו למסלעה של הפסגה והתקרבו לקצה, פתאום נגלה לעיניהם מראה משמיט לסתות של תצפית פנורמית לילית על סופיה וסביבותיה. הם ישבו שם המומים וצפו ללא מילים על הרחובות המוארים של עיר הבירה.

סופיה נמצאת על פלטו בגובה של כ- 600 מ’ ומוקפת מכל הכיוונים ע”י רכסי הרים שמגנים עליה מפני מזג האוויר הקשוח. Kamen Del הוא בעצם השורה הראשונה בהצגה הכי טובה באזור. המחזה אכן היה מדהים ושווה את כל המאמץ של הטיפוס וההליכה עד לכאן. אחרי שחזרנו לתחנת הרכבל של בקתת אלקו ציפתה לנו הפתעה – הסעה מהמקום ישר למלון ללא צורך לחזור על אותו המסלול בחזרה.

פסגת Kamen Del עם תצפית על סופיה ברקע ממעוף הרחפן

השקר התיירותי הגדול של שבעת אגמי הרילה

למספר 7 בהרבה דתות וכתות יש משמעות מיסטית מיוחדת. ביהדות היו אלה שבעת ימי הבריאה. מספר 7 מופיע בתנ”ך 735 פעמים והוא גם מספר חשוב מאוד לנוצרים. בהרבה כתבי קודש מספר 7 מייצג שלמות או מושלמות הבריאה. בדיעבד, ככל הנראה הסיבה שבחרו באזור הזה רק ב-7 אגמים (ספויילר – בפועל יש הרבה יותר) היא לגמרי דתית. היום החמישי לטיול שלנו היה ללא ספק גולת הכותרת התיירותית של כל הטרק. לטרק בבולגריה ולא לבקר בשבעת האגמים זה כמו לנסוע לישראל ולא לבקר בכותל. ממש ככה.

אגם הכליה (גובה 2282 מ’, עומק 28 מ’)

נסיעה של כשעה מהמלון לתחנת רכבל באמצע שומקום התחילה את יומנו החמישי. בגלל החשיבות התיירותית והכנסה יפה שהמקום מביא לבעלי העניין, הרכבל היה פתוח והייתה בו תנועה ערה של אנשים שעלו למעלה לתחילת המסלול. לאחר רכישת הכרטיס של הלוך וחזור עלינו על הרכבל שבמשך כ-20 דקות איטיות ושקטות גרר אותנו למעלה לבקתת אגמי הרילה. למרבה ההפתעה, גם היא הייתה פתוחה.

מסתבר שהמסלול של שבעת האגמים מאוד מובנה עם כיוון וסדר מומלצים. כשהגענו לתחנת הרכבל העליונה ראינו עשרות אנשים מתחילים את טקס ההקפה של המסלול נגד כיוון השעון. אורך המסלול המומלץ הוא באזור ה- 9 ק”מ עם כ- 500 מ’ טיפוס מצטבר. מכיוון שכבר ידעתי שחלק מהקבוצה פחות בעניין של הליכות וטיפוסים, הכנתי מבעוד מועד מסלול משודרג שמוסיף עוד טיפוס לאחד הרכסים באזור וחזרה במסלול שונה מהמקובל. אחד האתגרים בסיבוב שבעת האגמים הוא להספיק לסיים אותו לפני סגירת הרכבל (16:30) על מנת להספיק לרדת חזרה לרכב ברכבל ולא ללכת ברגל עוד כ-2 ק”מ מיותרים. די מהר הבנו שבקצב התקדמות העניינים, אנחנו לא נעמוד באתגר ובהפסקת האוכל הראשונה החלטנו להתפצל לשתי קבוצות, כאשר הקבוצה האיטית תעשה הפסקה ארוכה יותר בחצי מהדרך ולא תמשיך הלאה, אלא תחזור על אותה הדרך לרכבל ותרד לאוטובוס ברכבל.

אנשי הקבוצה המהירה באגם הדמעה (גובה 2535 מ’, עומק 4.5 מ’)

בן לקח על עצמו ליווי לקבוצה המהירה ויצאנו לדרך. לפי מקורות יודעי דבר, מסלול שבעת האגמים עבר שיפוץ ושדרוג בכמה שנים האחרונות והוא הונגש לציבור הרחב יותר. אישית אני פחות מחבב את תופעת ההנגשה של מקומות בטבע, מכיוון שהיא תמיד מביאה איתה תיירות יתר ופוגעת באותנטיות של אתרי הטבע. זה נראה פחות טבעי ויותר מהונדס וכך אכן היה כל החלק הראשון של המסלול. זה נכון שהאגמים עדיין נראים מדהים והנופים ממש מרתקים, אבל כאשר הדרך הופכת לכמעט סלולה עם שוליים מרוצפים בשורות אבנים, זה קצת פוגע בחוויה.

אחד האגמים האבודים – אגם צ’נאקגיול הקטן (גובה 2350 מ’, עומק לא ידוע)

כל אחד משבעת האגמים זכה בשם אישי ומיוחד שניתן לו על בסיס צורתו. האגם הכי מיוחד בעיניי הוא אגם העין שקיבל את שמו בזכות צורתו האובלית. עומקו כ- 37.5 מ’ והוא נחשב לאגם הכי עמוק בבולגריה. ככל שעולים יותר גבוה במסלול, ניתן לראות יותר אגמים, עד שמגיעים לפסגת האגמים בגובה 2559 מ’. ממנה יש תצפית על כל השבעה. זו הנקודה בה רוב המטיילים בד”כ חוזרים וזה בעיניי הפספוס הגדול. מכאן מתחיל המסלול המעניין שחברי הקבוצה המהירה החליטו להוסיף למקור. אחרי טיפוס יחסית קצר מגיעים לפלאטו בתולי עם פלומת דשא הרים צהובה ויבשה עם סכין המקיפה את העמק של אגם התאומים.

השביל כאן לא היה הכי ברור ואפילו מדי פעם לא קיים בשטח, למרות שמופיע בכמה מפות. זו הייתה הנקודה בה ליבו של בן החסיר כמה פעימות. מדובר בשבילים שהוא לא הכיר לפני כן והעלה את הסיכוי לפספס את הרכבל האחרון. תוך כדי הליכה על הסכין שמנו לב לעוד 5 אגמים נוספים שהיו בעמק דרומית לנו וכאן התגלה השקר הגדול של המסלול המפורסם. הפרשנות הלא רשמית שלי היא שלמישהו היה נוח לעצום עיניים לאגמים נוספים שישנם באזור (ולפי המפה יש עד לא מעט שלא הגענו אליהם מפאת חוסר זמן) וכך התפרסמו רק 7. 

עוד אחד האגמים האבודים – אגם הדגים (גובה 2340 מ’, עומק לא ידוע)

ללא ספק התוספת שעשינו והאגמים הנוספים שראינו (ספרנו סה”כ 12) העשירה את החוויה שלנו. האדרנלין של חוסר וודאות האם נספיק לרכבל האחרון או לא, הוסיף עוד יותר עניין. בשורה התחתונה ולמרות שהיינו מוכנים “לשלם” על תוספת האגמים שקיבלנו בהליכה ברגל במקום הרכבל, הספקנו לתפוס את הרכבל בדקות האחרונות והתאחדנו עם הקבוצה הראשונה שלנו למטה.

סיבוב בפארק של סמוקוב ומרחצאות חמים של Sapareva Banya

אחרי 5 ימים מלאים וגדושים פעילויות ומסלולים, צוות המדריכים החליט לפנק אותנו ביום רגוע עם הליכה בפארק של סמוקוב וביקור במרחצאות חמים בעיירה ספרבה באניה. בכיף הייתי מחליף את זה בעוד מסלול הרים משובח. מצד שני – קשה מאוד לפגוע ברצון של כולם בקבוצה ולפעמים צריך להתגמש ולהתפשר. אני התפשרתי על ריצת בוקר מוקדמת ביער מעל בורובץ לאור פנס ראש לפני ארוחת הבוקר והייתי רגוע במהלך כל היום.

המדריך לקח אותנו לסיבוב שטוח של קצת פחות מ 10 ק”מ בפארק דרומית לסמוקוב על גדות הנהר איסקאר. הליכה רגועה בקצב הדיבור בלי להעלות דופק ומזג האוויר שפינק אותנו עם עוד כמה מעלות אקסטרה על מנת להכין את הגוף למרחצאות החמים של ספרבה באניה. ארוחת צהריים בפארק עם כמה מאפי בצק עלים בולגריים מאוד טעימים בליווי בקבוקי בירה של 2.5 ליטר ואנחנו בדרך למרחצאות.

מסתבר שבולגריה היא המדינה השניה באירופה (אחרי איסלנד) מבחינת כמות המעיינות החמים בה, כ 700 במספר. חלק מהמעיינות נמצאים בתוך ספא שנבנה סביבם וחלקם שוייכו לבתי מלון יוקרתיים. אנחנו ביקרנו במשהו שהוא בין לבין. המקום היה צמוד לבית מלון 5 כוכבים, אבל הכניסה למעיינות הייתה אפשרית בתשלום גם למבקרים חיצוניים כמונו. מספר בריכות בצורות וטמפרטורות שונות כמעט ללא ריח לוואי של גופרית שבדרך כלל קיים במקומות כאלה. היה מעניין להתחכך באוכלוסיה המקומית שבילתה לצידנו במרחצאות ביום החופשי שלה. בש

טקס “לחיים” היומי

קצת סופיה וחזרה לארץ

כל טיול באירופה ייחשב כלא שלם אם הוא לא עבר בשלב כזה או אחר באחד מסניפי דקטלון. רשת חנויות ספורט ופנאי הפכה כבר מזמן למוצר צריכה בסיסי עבור כל תייר ישראלי ביבשת. דבר ראשון שהיינו חייבים לסגור זה ביקור בסניף דקטלון בעיר. לאחר בוקר שבו נמרחנו קצת יותר על המיטות במלון, השלמנו שעות שינה וקיפלנו את המזוודות, לקראת הצהריים הונחתנו במרכז סופיה. סניף דקטלון בסופיה, שנמצא ממש על המדרחוב במרכז העיר, היה די צנוע, אבל כולנו היינו צריכים לשים “V” שביקרנו בו, אחרת הטיול היה נחשב ללא שלם. סוג של צורך פנימי לא מוסבר שיש לנו הישראלים.

מרכז סופיה שוקק חיים. בשעה שהגענו אליו בדיוק, הסתיים מרתון סופיה ופגשנו הרבה רצים שחזרו ממתחם הסיום עוד עם המספרים על חולצות הריצה שלהם ומדליות סיום. מדרחוב מאוד צבעוני ומלא אנשים, מסעדות וחנויות פתוחות, אנשים זורמים לכל הכיוונים ובכלל אווירה של חופש. לאחר שוטטות בעיר חזרתי למרכז למקום המפגש שנקבע מראש לטובת סיור מודרך שתוכנן.

מדריך בולגרי מקומי המתין לנו עם הרבה סיפורי היסטוריה על בולגריה בכלל והעיר סופיה בפרט. בבית הכנסת הגדול של סופיה שפגש אותנו בדלתות סגורות, כולנו החלטנו פה אחד לקצר את החלק האומנותי  ולמצוא מסעדה לאכול ולשתות בה לפני שנוסעים לשדה

בולגריה לסיכום

מבחינת סטטיסטיקה יבשה שבעת ימי טרק כוכב הסתכמו ב- 73.5 ק”מ הליכה עם 11500 מ’ טיפוס מצטבר. דגמנו את אחד האזורים הכי יפים של בולגריה ולמדנו קצת על הדרך על היסטוריית המדינה, תושביה ותרבותה.

מבחינת קושי המסלולים שהוצעו לנו, הייתי מגדיר אותם “למיטיבי לכת” והם יתאימו יותר לאנשים עם ניסיון בטרקים. במידה ומתארגנת קבוצה של אנשים עם פחות קילומוטראז’ ברגליים ורצון לחופשה רגועה יותר – לצוות המקומי יש מספיק ידע וניסיון על מנת להציע אלטרנטיבות רגועות יותר. מצד שני, גם אם יבואו אוהבי אתגרים וירצו מסלולים קשים יותר – אין זו בעיה, כי לאזור יש המון אפשרויות.

מאת: ודים לינצקי
צילום: ודים לינצקי

⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך