מדיטציה על שני גלגלים: על מה אני מדבר כשאני מדבר על מסע רכיבה

יותם ייבין יצא למסע של 200 קילומטרים מכפר סבא למצפה רמון – רכיבה ארוכה, פנצ'רים בעיתוי מושלם, נזירים בודהיסטים, וחיפוש הפיצה המושלמת. אבל מסע אמיתי הוא תמיד הרבה מעבר לתנועה במרחב: הוא גם תנועה בתודעה. 

הסתיימה שנת הלימודים, וזה הזמן בשבילי, אבא לשתי קטנטנות ומורה ביום ורוכב כביש חובב בלילה, לצאת לשיטוטים בארץ. עם תיק 10 ליטר ורוד ששאל מהבת הגדולה, אופניים, וטעם לוואי של סבון כלים בבקבוק המים, יצאתי למסע של 200 קילומטרים מכפר סבא ועד למצפה רמון כדי להחליף את ריח החיתולים בבריזה מדברית קרירה. זה סיפורה של רכיבה ארוכה, שכמו כל מסע – יש בו היבט חיצוני ופנימי.

סולם מאמצים לא הדרגתי

למה להתחיל בכפר סבא? כי אנחנו גרים שם כרגע. למה עד למצפה רמון? היא רחוקה, מספיק בשביל להרגיש מסע קטן אבל לא יותר מדי בשביל יום טיול. 

צריך לקחת בחשבון שעיקר הרכיבות שלי בשלוש השנים האחרונות היו לסופר-פארם וחזרה. והסניף הקרוב נמצא מרחק של מאתיים מטרים מהבית, זה גם חשוב לומר. עוד סיבות למצפה רמון? יש שם בריזה נעימה אחר הצהריים וקריר בלילה, גם בסוף יוני. ובעיקר, שמעתי באיזה יום שישי ברשת ב' את שאול אמסטרדמסקי מראיין בעל פיצריה במצפה בשם אלאדין. על הטעם קשה היה לשפוט ברדיו, כשהריחות שיש לי באף הם של חיתול ישן שכנראה מסתתר מתחת לאחד המושבים ברכב. אבל אמא שלי המליצה על הפיצה, ואלאדין מנהל אותה, כך שהייתי חייב ללכת לבדוק. ואולי, כמו שאמר מטפס ההרים הבריטי ג'ורג' מלורי כששאלו אותו מדוע לטפס על הר האוורסט – "כי הוא שם".

ארזתי תיק קטן של דקטלון, 10 ליטר. 

יש לנו שניים בבית, מצאתי רק את האחד בצבע ורוד. מושלם לבת הגדולה לחוג בריכה, אולי גם לרכיבת כביש בה צריך לבלוט בנוף. הכנסתי אליו ולתיק האוכף כמה חטיפי אנרגיה, שתי פנימיות, כמה בלוני CO2, קרם הגנה, כפכפים, מכנסיים קצרים וחולצה לערב קייצי במדבר. אני מתכנן להישאר לישון שם. 

בבוקר החלטתי לקחת גם צמיג, יש לי מקום בתיק ונזכרתי שפעם נתקעתי עם צמיג קרוע למרגלות מעלה עקרבים. יש לי אורות בולטים על האופניים ובקבוקי מים. הכנסתי אותם למדיח בלילה לפני ויש למים קצת טעם לוואי של סבון. לא נורא, יהפוך את הקולה שאני מתכנן לקנות בבאר שבע לטעימה יותר. 

ציוד מינימלי ותיק הבריכה של בת ה-3 שמחכה לי בבית

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

תכננתי לצאת מוקדם. היתרון עם בנות קטנות הוא שאין צורך בשעון מעורר, ובחמש וחצי כבר יש קריאה מהבנות בחדר. אשתי לא חושבת פעמיים, מזנקת לגוב האריות ולוחשת לי בשתי מילים: "לך, עכשיו". הלכתי. בשש אני כבר מדווש להנאתי דרך כיכר מגדיאל בהוד השרון, ותוך עשר דקות אני כבר בפאתי פתח תקווה. אני מחליט לרדת מכביש 40 לרגע ולהיכנס לעיר. לאורך רחוב עין גנים אני מעלה באוב את הסיפורים של סבתא שלי מילדותה במושב הפועלים בעל אותו השם, אליו עלה אביה בעלייה השנייה. ממושב עין גנים, שהפך לשכונה בפתח תקווה, לא נשאר דבר, והרחוב המנומנם לא הותיר עליי רושם כלל.

אל תפסידו כתבות מעולות – ניוזלטר פעם בשבוע: 

בעודי מזמזם את "יכול להיות שזה נגמר" אני ממשיך דרומה ותוך זמן קצר אני שוב יורד מכביש 40 למושב נחלים, עובר ממנו לנופך וחותך דרך שבילי השדות לבני עטרות, היושב על אדמות המושבה הטמפלרית וילהלמה. אלו השדות הראשונים בעולם בהם הותקנו טפטפות, לפני ששים שנים בדיוק, ואלו גם השדות בהם התהלך החייל הגרמני הצעיר והפצוע רודולף הס במלחמת העולם הראשונה. אבל הפחד מהשמש העולה גובר על הסקרנות ואני חוזר לכביש הראשי וממשיך דרומה. 

כעבור שעת רכיבה מגיעה העצירה הראשונה שלי לקפה בגדרה. מושבת הביל"ויים הראשונה והאחרונה, שתשעת חבריה הראשונים עיבדו בקושי את אדמת הטרשים מחוץ לצריפי העץ הרעועים שלהם, הפכה ליישוב משגשג ובו מתגוררים היום יותר ממספר העולים בכל העלייה הראשונה כולה. בניגוד לאופי החקלאי הראשוני לפני כ-140 שנים, העובר ברחוב הרצל היום יכול להתרשם שמה שמאפיין את המקום יותר מכל הוא השווארמה והבשרים. בין שמעוני, האחים עותמן, בארכה, אקדע ועוד מסעדות שוודאי שכחתי, אני רק יכול להצטער בשביל צבי הורביץ ושאר חברי קבוצת ביל"ו על כך שנולדו מוקדם מדי ולא זכו לטעום שווארמה ישראלית הגונה. 

תושבי וילהלמה הטמפלרים, שרוחותיהם מלוות אותי בתחילת דרכי דרומה. צילום: ספריית הקונגרס

בין כריס פרום לסיימון ייטס

ככל שמתקדמים דרומה, הנוסטלגיה והפליאה על הציוויליזציה הישראלית המדהימה שהוקמה כאן מתחלפת בתמונות המדהימות של המוני הפחונים שמפוזרים עד אמצע הנגב, שרחוקים מהאידיליה הציונית שנחלמה כאן לפני שנים לא רבות כל כך. 

עוד כמה פדלים חזקים ואני מגיע לקריית מלאכי, קריית גת, ולשלטי ההכוונה הנפלאים ליישובים מנוחה, שלווה ונועם. זה הסימן שלי לעצירה נוספת. כוס מיץ בעגלת קפה שבכניסה לשמורת נחל פורה, וכעבור שעה נוספת ארוחת צהריים בבאר שבע. יש לי פנצ'ר ממש בכניסה לסניף ארומה שעל רחוב רגר ואני מלא הודיה על התזמון המעולה, רגע לפני כריך טונה במזגן.

עצירה בשמורת נחל פורה

עד לרגע הזה אני מרגיש כמו פגז שיוצא מלוע של תותח, כמו כריס פרום הפורץ קדימה ביום ה-19 של הג'ירו בשנת 2018 בדרך לפסגת הפינסטרה ורוכב מעל 80 ק"מ לבדו על לניצחון שלב ובמרוץ כולו. למי שלא מכיר, מצרפים פה את התקציר: מדובר באחד השלבים הגדולים בכל מרוצי השלבים במאה הנוכחית. 

המהירות, הקלילות, אני מרגיש שאני טס לבאר שבע כאילו הייתי צעיר בעשור, כאילו הייתי אותו צעיר ללא ילדים שיוצא לרכיבות הארוכות פעמיים בשבוע. אבל מבאר שבע הכל מדרדר יחסית במהירות. הסוללה ברגליים נגמרת, עד כדי שאני תוהה האם יש בעיה באופניים. 

אני עוצר, מסובב רגע את הגלגל והפדל ומבין שהבעיה היא כמובן בי. אני מאשים את הרוח שמכה מלפנים, את הכפפות שלא נוחות, את המשקפיים שקצת מציקים על האף. מצומת טללים פרום הוא זיכרון רחוק, ואני מזכיר יותר את סיימון ייטס באותו שלב ממהדורת 2018 של הג'ירו. כלומר, מגרד את האספלט ומדדה לאט ובכאב עד לקו הסיום. 

את המשקפיים, אגב, אני מכניס לכיס מאחורה ומגלה לקראת עין עבדת שאיבדתי אותם בדרך. בסרטון: פרום נוסק, ייטס מתרסק:

השראה מהרוקי מורקמי

על מה חושבים ביום רכיבה ארוך שכזה? בכל פעם מחדש אני עושה לי תכנית: הנה, סוף סוף יש לי כמה שעות עם עצמי. אסיים את היום עם תכנית כלכלית למשפחה שלנו. במה כדאי להשקיע? איך מייצרים הכנסה נוספת? איפה כדאי ואפשר לקצץ הוצאות? תוך כמה שעות אצא עם מסמך גמור בראש. לחלופין, אולי בכמה שעות סוף-סוף אתאפס במחשבות על הדוקטורט. תכנית עבודה, הצעת מחקר, נקודות להעמקה, הנה – כמה שעות במדבר יפתרו לי הכל. בפועל, כמו תמיד, אני מסיים שבע שעות על האופניים כשרוב הזמן הייתי במדיטציה מתמשכת בה כל מה שהיה לי בראש זה "ימין, שמאל, רגל, עוד רגל". ובכן, אולי אני פשוט מוצא על האופניים את המיינדפולנס שנזירים בודהיסטים מוצאים בפעילויות פשוטות שחוזרות ונשנות בחיי המנזר, כמו לטאטא את החצר או לדקלם טקסטים.

בדרך בין טללים למצפה רמון אני נזכר בספר שכתב הסופר היפני הרוקי מורקמי בשם "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". מורקמי, רץ מרתון בזמנו הפנוי, כותב שם בספר שהכאב בריצה הארוכה הכרחי ובלתי נמנע. הסבל, לעומת זאת, לא. הוא בחירה שלנו, האם ללכת אליו או לא. אני לא סגור על הציטוט המדויק, אבל הנקודה הזו של מורקמי עוזרת לי להרים את הראש ולהינות מהדברים הקטנים, או לכל הפחות לא לסבול למרות הכאבים ברגליים. 

פחית קולה בחוות נאות ושוקולד בתחנת הדלק שליד עין עבדת. הנוף הבראשיתי המדהים שנפרש בירידה הקצרה לצומת חלוקים. אפילו הפנצ'ר השני שיש לי, קצת אחרי מעבר של נחל צין, קורה למרבה המזל ליד אשל עם צל מעולה ומספק לי הפסקה אחרונה ונדרשת. כמו אברהם אבינו בבאר שבע, או שאול המתכונן לקרב עם חייליו כאלף שנים אחריו, אני מקבל הפוגה נדרשת מהשמש הקופחת.

החלפת פנצ'ר בצל האשל

החזרה למציאות

אני מגיע למצפה רמון אחרי כמעט 200 ק"מ וכמעט שבע שעות. אני נזכר שלא צילמתי כמעט בכלל, אני מגיע בלי המשקפיים שאיבדתי, ואני בקושי עומד על הרגליים. אבל אני מאושר. אני נזכר בסיבה להגיע לפה מלכתחילה, וחושב שאבות לילדות קטנות רוכבים למצפה רמון מסיבה אחרת לגמרי מכל מה שכתבתי פה קודם. הם עושים את זה כדי להזכיר לעצמם מי הם כשהם לא מחליפים חיתול או מרדימים בבכי. 

מחר בבוקר אני כבר אהיה ברכבת חזרה למרכז, בארבע כבר אהיה בגן של הגדולה לאסוף אותה, בחמש אקפוץ שוב לסופר פארם ובלילה הבא שוב תשמע הקריאה מהחדר של הבנות. אני אחזור לגוב האריות, אנשק את אשתי, ואולי הפעם, כשאני אכנס לרכב, סוף סוף אמצא את החיתול הישן ההוא מתחת למושב. והפיצה ההיא של אלאדין? מעולה, תודה.

הכניסה למצפה רמון. מעולם לא חשבתי ששלט לבן כזה יכול להיות כה מזמין ויפה. 

מאת: יותם ייבין

צילום: יותם ייבין, ספריית הקונגרס

תגובות ושאלות על הכתבה – באינסטגרם של בייקפאנל: @runpanel.co.il