לאחר שנפצעתי מהטבע בסופת שלגים בנפאל, הבטחתי לעצמי שאני לא אחייב את עצמי טיול בכח, אלא הטבע יזמן לי את הטיול בדיוק בזמן שאני צריך, לאן שאני צריך ובאורך שאני צריך. בכל זאת, אני והטבע השלמנו מאז וכיום אני הכי סומך עליו שבעולם. כך בדיוק אפריקה קראה לי.
מאת: מור ספיר
צילום: רון שריקי, אבירם בוגטוס, מור ספיר
אל עבר היציאה מאזור הנוחות
חזרתי מאליפות העולם בטיפוס עם פציעה במרפק, הבנתי שאני חייב לתת מנוחה ליד שלי לפני שאחזור לאימונים אינטנסיביים. סיום חוזה השכירות והזמנת חברים שכבר נמצאים בדרום אפריקה העירה את הדוב ההרפתקן שבי מתרדמת ארוכת שנים.
כמכור ללא ידוע, היה לי חשוב לבדוק כיצד אצליח להסתדר עם פעולות שטרם ביצעתי מאז הפציעה ויותר מכך, אילו פתרונות אני אמצא בכדי להעפיל על המגבלה. בקיצור ארזתי תיק וטסתי לדרום אפריקה למסע שיכלול הכל… חוץ מטיפוס.
מי את דרום אפריקה?
אז כשמה כן היא, המדינה שנמצאת בדרום יבשת אפריקה. שמצידה האחד היא לגמרי מדינת עולם שלישית ללא חוק, שמסוכן לנהוג בה עם חלון פתוח, ומצידה האחר – עולם מערבי עם בתים מפוארים במיוחד.
על הפרק יוהנסבורג, קרוגר פארק, ביקור בממלכת סוואזילנד. מקומות קטנים כמו ריצ’רדס באי, דרבן, פורט אליזבת, ג’ורג’ והדובדבן שבקצפת קייפטאון. בתוכם התכנון לעשות טיולי שטח בטבע הפראי, גלישה, צלילה ושנורקלינג ואם ישאר קצת כח, אז לכבוש את ההרים המיתולוגיים של הסרט מלך האריות (הר השולחן וכף התקווה הטובה). עם ידיעה שיש לנו שבועיים וקצת לכל זה, הבנו גם שאין זמן לפניות לא נכונות, כי ספק אם נצליח לצאת מהן בשלום.
הטבע של דרום אפריקה – נשיונל גיאוגרפיק לייט
יומיים וחצי מהטיול העברנו בשמורת הטבע קרוגר פארק. שטח שגדול ממדינת ישראל ויש בו כמעט כל חיה אפשרית. רק שהפעם, בניגוד לספארי שבארץ, אתה הוא האורח והחיות חופשיות לעשות כל שברצונם.
שכרנו ג’יפ בכדי שנוכל לתמרן ולסטות מהצירים הראשיים ובעיקר, להרגיש לרגע עד כמה קשה זה להיות הצלם שלוכד את הרגע המיוחד לצופה שיושב בבית.
דרך הפילים והקרנפים, האריות והנשרים קיבלתי הבנה עד כמה קטנים אנחנו ועד כמה עצמתי הטבע. צפיתי בהם, כיבדתי והערכתי ובעיקר התפעלתי לראות את אותן החיות כל כך מקרוב.
את הלילה בין יום ליום בתוך השמורה חייבים לשהות במתחם סגור, וחייבים להגיע לשם עד השעה 7 בערב, מה שאומר שנשאר לא מעט זמן פנוי. במקום אמנם אפשר להתהלך ברגל, רק שהשטח מגודר וישנה הרגשה קלה שאתה כלוא. נקודת האור במחנה היה חבל ה”סלקליין” שקבוצה אחרת הביאה ונתנה פיניש מעט אקטיבי יותר ליום שטח שבו בעיקר יושבים ברכב רוב הזמן.
באזור זה חשוב מאוד לקחת כדורים נגד מלריה מכיוון שאתה נעקץ לא מעט במהלך היום, ונראה לי שכדאי לחסוך את ההתלבטות והלחץ- האם היתושה שעקצה אותך היא נשאית המחלה או לא…
הגלים של דרום אפריקה
לאחר שצפינו בשטחים היבשים של המדינה, הגענו ליעד הבא: השטחים הרטובים של דרום אפריקה. במדינה שבה רצועת החוף היא אלפי קילומטרים, סביר להניח שגלישה יהיה ספורט מוכר שממלא את החופים. רק ששכחתי שהטמפרטורה מעל המים, לא קשורה לטמפרטורת המים. ולאוקיינוס חוקים משלו. גם ברמת הטמפרטורה וגם ברמת החיות שאתה עלול להיתקל בהם.
העיר קייפטאון מייצרת חיבור בין האוקיינוס ההודי (ממזרחה) לאטלנטי (ממערבה). בילינו בחופי העיר ריצ’רדס באי, דרבן, וכמובן שבקייפטאון. בכולם ניתן למצוא דגל המזהיר מכרישים, בכולם אפשר למצוא טמפרטורת מים של 15 מעלות ובכולם כדאי מאוד להיכנס עם חליפת גלישה ולהשאיר את בגד הים הקטן לתל אביב.
גם הגלים, אלו לא הגלים שהתרגלתי לראות ולגלוש בארץ ומצאתי את עצמי בולע לא מעט מים עד שהצלחתי לתפוס את הגל הראשון. השכרת גלשנים אפשר למצוא בכל מקום, רק שבשונה מהארץ, בחלק מהמקומות הגלשנים מגיעים ללא ה”ליש” (רצועת האבטחה לקרסול). וכשהגלים מתחזקים , החזקים אמנם מתגלים, אך הגלשנים נעלמים. לכן חשוב מאוד, במיוחד למי שהוא גולש חובבן לא לוותר על רצועת האבטחה.
המצולות של דרום אפריקה
אל הקרקעית נחשפתי בשתי צורות: שנורקלינג וצלילה. בדרבן התרכזנו בעיקר בשנורקלינג – כאשר בתוכה נמצא פארק המים יושאקה (USHAKA), שבו אפשר לראות הכל. רק תלוי מהי רמת האמפתיה שיש לכם לבעלי החיים הימיים: באמצעות שנורקל, אפשר לשחות בריף מופלא ובתוכו עשרות סוגי דגים, ולפגוש את כריש השונית. למרות המים הקרים החוויה הייתה מדהימה ועוצמתית… בכל זאת, לא בכל יום פוגשים בכריש. בכדי לפגוש את הכרישים הגדולים באמת, יש צורך להיכנס לכלוב שנמצא בתוך כלוב גדול יותר שבו הם תקועים יומם וליל… בשבילי זה היה יותר מדי ומבחינתי כאן נחצה הקו שבין ההנאה להתעללות.
מכאן החלטתי להגיד שלום לשנורקל ובמקום עליתי על חליפת צלילה שכבה כפולה, בלון חמצן והחלטתי להעמיק לקרקעית האוקיינוס. זה אמנם יפתיע אבל אחרי כל הצפיות הגבוהות שהיו לי מקרקעית האוקיינוס, בכנות – התאכזבתי. ראות בינונית ומטה אלמוגים לא צבעוניים במיוחד ולבטח שאין מה להתלהב מצלילה שם לאחר צלילה בסיני.
קו החוף של קייפטאון מפוצץ בפינגווינים שנראים כגמדים מהאגדות. רק אסור לתת לקסם שלהם להטעות – הם “ערסים קטנים” והם כמעט וגנבו לי את הפלאפון, למרבה המזל אזרתי אומץ ורצתי אליהם באומץ שקרי ולבסוף הם ברחו והפלאפון חזר לבעליו.
בלב הים, מחכים לנו כלבי הים, שהם לא רק שלא חצופים, אלא ממש ידידותיים ובזכותם הצלילה הפכה ממשעממת למופלאה. אלו אחד מרגעי הקסם בחיי שאתה מבין שאתה כחומר ביד היוצר, במצולות הים, ומסביבך להקת כלבי ים שיכולים לעשות בך כרצונם.. וכל מה שהם מחליטים זה לשחות-לרקוד מסביבך.
כמה עוצמתי – ככה אצילי.
הפסגות של אפריקה
כבר אמרתי בהתחלה שקייפטאון היא הדובדבן שחיכה לנו בקצה ואכן כך היה. זו העיר כי יפה שהייתי בה, והייתי השנה בניו יורק, טורונטו, ונקובר, לונדון, מילאנו, אוהיו, אינסברוק ועוד … בקיצור היא יפה! וזה עוד לפני שהגעתי למקומות הגבוהים שלה.
כף התקווה הטובה זהו המקום הדרומי ביבשת ואליו מגיעים המוני תיירים שנמצאים באזור. אין ממש קושי פיזי בלטפס אל ההר, ויש אפשרות לעשות את הדרך בצורה יותר פעילה ולהיכנס לשמורה עם אופנים/ ברגל ולהשאיר את הרכב במתחם העירוני. הרוחות, הנוף לאינסוף וכמובן שההרגשה אתה עומד על פסגה – שווה את זה, בכל דרך שתבחרו.
הר השולחן הוא אפילו מתוייר עוד יותר. העלייה אליו היא ברגל / ברכבל. גם כאן העלייה לא יותר מדיי רצינית ובקצב לא מהיר מדיי מגיעים אל הפסגה השולחנית (שטוחה) בזמן של 2-3 שעות. גם כאן, חיבור של נוף, הרוח ופסגה מביא תוצאה של שווה את זה.
השמיים של דרום אפריקה
טמפרטורת המדינה מגוונת ובכל יום אפשר לקום למזג אוויר אחר. מה שמזכה את השמיים לצבעים מיוחדים ועננים נמוכים כמעט כל הזמן. וכן, סופות ברקים זה משהו שיחשוף את היותכם תיירים, כי המקומיים רגילים לחזות בזה לפחות פעם בחודש. לא מעט משעות הנסיעה לא ידעתי מה יותר מיוחד: לנסוע שעות על גבי שעות ולהביט בנוף מהמם או להוציא את הראש מהחלון ולהתבונן בשמיים הקסומים.
וכל מה שמעבר
דרום אפריקה היא מדינה ענקית, במיוחד ביחס למדינתנו הקטנה. 4 ימים מתוך השבועיים הושקעו בנסיעה בלבד. וזה לא בגלל שהיו פקקים, אלא כי המרחק ממקום למקום הגיע ליותר מ10 שעות נסיעה. בנוסף, הכביש שם הוא כביש אנגלי ומשמעותו שנוהגים הפוך אז לא פשוט בכלל להתרגל. בכל עיר גדולה יש שדה תעופה אך גם טיסה לא מדלגת על החובה בניידות עם רכב כמעט כל הזמן.
חשוב להבין כי גם כשנראה שהמדינה מפותחת מאוד, עדיין מדובר במקום מאוד מסובך עם פער עצום בין הגוש העשיר לעני ולצערי גם בין צבע עור הבהיר לצבע עור הכהה. ההליכה ברחובות בשעות היום היא יחסית בטוחה. בשעות הלילה – כמעט ואין רחובות בטוחים להליכה. אז אם לא רכב, תדעו שאתם הולכים להוציא הרבה מכספכם על מוניות ספיישל לכל מקום.
גם בדרבן וגם בקייפטאון, הזמנו חדר טרם הגעתנו בשביל ליצור נחיתה רכה אחרי נסיעה ארוכה אבל מה שקרה בפועל זה בדיוק הפוך. חנינו פעמים ברחוב רפאים שמסתובבים שם אנשים שאיבדו ממזמן את הנשמה ולא היה פשוט בכלל להגיע לפקיד קבלה עם כל הציוד עלינו.
בשני המקרים נעזרנו לבסוף באבטחה צמודה בכדי להגיע ליעד בשלום. חשוב מאוד לא רק לקרוא על המלון/ החדר שהזמנתם, אלא גם על האזור והרחוב בו הוא נמצא.
על אף החששות אסור לנו לשכוח היכן אנו גרים. שאלה ששאלנו את עצמנו לא מעט מה עדיף: לפחד מפיגוע או לפחד משוד? התשובה היא להיות עירני בצמד המקרים ולהמשיך להנות ולחקור ולראות כמה קסום העולם שאנו חיים בו. ודרום אפריקה הוכיחה לי את זה בכל יום מחדש. ברור לי שעוד אחזור לכאן. שבועיים וקצת במקום הכל כך מיוחד הזה השאיר טעם של עוד.
בנוסף, בגלל הפציעה במרפק, אסור היה לי להגיע ל”רוקלנד” – שמורת הטבע העיקרית במדינה לטיפוס. זה גרם לי להבין כי עם כל האהבה שלי לאאוטדור, בדם שלי הנוזל שזורם הוא הטיפוס ולא משנה לאיזה מסע יוביל אותי הטבע בפעם הבאה, בטוח שהטיפוס יהיה חלק ממנו.
מאת: מור ספיר
מוזמנים להמשיך ולעקוב גם מעבר לכתבות: פייסבוק, אינסטגרם.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו! פה: https://t.me/OUTPANEL
