פברואר 2018, מאיירהופן אוסטריה, שיאה של אחת העונות המוצלחות והמושלגות שידעתי. מסיים כמה שעות עבודה וממשיך לגלוש… נפילה טיפשית מאוד על המסלול מסמנת לי שמשהו לא בסדר

מאת: דניאל בר
צילום: דניאל בר, עמנואל פז, עמית מיר

אני גולש סקי מגיל 13 וב6 השנים האחרונות מבלה כ 70-150 ימים על השלג בכל חורף. בשנתיים האחרונות אני עובד כמדריך סקי באוסטריה. רוב הגלישה שלי היא "פרירייד"- גלישה מחוץ למסלול ולפעמים מחוץ לאתר. עד הרגע הזה, בנפילות והתרסקויות, לא משנה כמה קשות ותיאטרליות הן היו, הכל הרגיש במקום וגם אם ספגתי מכה חזקה או חתך – הכאב לא אותת שמשהו לא בסדר. בנפילה הזו ידעתי בוודאות שמשהו לא בסדר ומיהרתי להגיד לחבר שגלש איתי – "לא טוב". 

הצטרפו פה לערוץ אאוטפאנל בטלגרם

ההבנה שהעונה נגמרה נחתה עליי בבום

הראש והצוואר גם חטפו חזק והייתי די מעורפל. מיהרנו לקרוא לעזרה, הייתי די קרוב למעלית שמורידה מהאתר אל העיירה, אחרי פחות משעה כבר הייתי במרפאת הספורט של העיירה. צילום רנטגן זריז הראה שבר בעצם הבריח – פציעה מאוד נפוצה, בעיקר אצל רוכבי אופניים ובספורט שלג.
אפשר לומר שזה הסיוט הכי גדול של כל גולש: פציעה מסיימת עונה שתשלח אותי מהאוטופיה של השלג ובכושר שיא, היישר להחלמה מדכאת בישראל בלי יכולת אמיתית לעשות שום דבר מעניין. באותו ערב כבר נותחתי באותה מרפאה (לוחית טיטניום ו6 ברגים) וכעבור שבוע כבר הייתי בארץ, מתחיל תהליך שיקום והחלמה ומנסה להתנער מהדיכאון שבסיום כל כך פתאומי לאותם חודשים שהם, עבורי, החלק הכי חשוב בכל שנה.

כמובן שלא איחרו לבוא גם השאלות והספקות – למה זה קרה? האם הספורט שווה את זה? ואיך ממשיכים הלאה.

מוריד הילוך כדי להמשיך רחוק

לאט הבנתי שאני צריך להוריד הילוך אם אני רוצה להמשיך לגלוש עוד הרבה הרבה שנים. ההבנה המשחררת שאני כבר לא אהיה גולש תחרותי. לא צריך לקפוץ מהצוק הכי גבוה או לעשות את הדבר הכי מסוכן – אני כאן כדי לגלוש עוד יום ועוד יום, חורף ועוד חורף. אז אפשר לשחרר קצת מהאגו, להוריד ל70-80 אחוז ולהישאר על הטווח הבטוח. 

סקי וסנובורד ברמה גבוהה, בדומה להרבה ענפים אתגריים אחרים, הוא ספורט שפציעות הן חלק כמעט בלתי נפרד ממנו. כשהן קורות – בד"כ אלה פציעות לא פשוטות: רצועות, פריקות כתף, שברים מגוונים ועוד. אני לא מכיר הרבה גולשים, ובכלל ספורטאים,  שמקדישים את חייהם לספורט ולא חוו פציעה קשה.
השיקום בישראל עבר בהצלחה ואחרי כחודשיים וחצי כבר הייתי שוב על השלג והספקתי להכניס עוד לגלוש את השבועיים האחרונים של העונה ולחגוג את פסח על השלג. 

מפאודר לקרח

זה היה חורף מוזר, חם ויבש… וכמעט ללא שלג בכלל בחלקים נרחבים באירופה וכשאין שלג, חם ביום וקר בלילה – יש הרבה קרח. נפילות קטנות שהן חלק די שגרתי מכל יום גלישה הופכות להתנגשות בקיר בטון. אפילו נפילות במהירות נמוכה יכולות להסתיים במכות כואבות וסימנים כחולים, או יותר גרוע מזה. 

כשהאתר עמוס, המוטיבציה בשמיים והשלג לא סלחני, הפציעות התחילו להגיע ובכמויות. כמעט בכל יום נפצע אחד מהחברים שגלשו איתי – לעיתים דברים קטנים שמשביתים לשבוע או סתם מציקים, ולעיתים פריקות כתף חמורות או קריעת רצועות בברך (שזה הפחד הכי גדול של כל גולש). גם באתר זה מורגש: אנשים מפונים מהמסלולים בלי סוף, מסוקים וסקי-פטרול עובדים ללא הפסקה ומרפאת הספורט כמובן תמיד מלאה.

בסוף ינואר זה הגיע גם אליי 

שוב אחרי יום הדרכה, גולש את שארית היום עם חברים ומרגיש מעולה. שוב טעות טיפשית של חוסר ריכוז על המסלול, נפילה על אותה כתף פצועה (לשעבר) והמשך היום במרפאת הספורט. הנפילה הייתה כואבת מאוד, ושוב ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, אך הרגשתי קצת מעט יותר טוב מהפציעה הקודמת והצלחתי לגלוש לבד ולרדת מההר.
הפעם נדרשו להם 5 צילומי רנטגן וCT אחד כדי לקבוע מה קרה – הנפילה על הכתף המנותחת סיבכה קצת את העניינים ובסופו של דבר התגלה סדק חוזר בבריח ו2 צלעות סדוקות. יצאתי בזול, יחסית. מכאן התחיל מסע מוזר של חוות דעת: הרופא הראשון אמר לנוח שבועיים-שלושה, אח"כ עלה ל4 וכעבור שבוע בביקורת עם מנתח מומחה התבשר לי שאני בחוץ לחודשיים ושכל נפילה נוספת על הכתף לפני החלמה מלאה מסכנת את הלוחית שמחזיקה את העצם ומסכנת אותי בניתוח נוסף. מפחיד.
שוב התחושה הקשה והמדכאת ושוב אשמה עצמית "איזה מטומטם אתה" ושוב דיכאון הולך ומחריף, ככה זה כשלוקחים לי את הגלישה. תחושה אמיתית של לב שבור וחוסר יכולת להתמודד. 8 שבועות אומר בפועל שנגמרה לי העונה, אבל אני מומחה בלהכחיש. 

הפציעה הזו הייתה קצת שונה

ראשית כי לא התאוששתי מניתוח, ושנית כי בכל יום שעבר כבר הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב. טווח התנועה חזר, הכאבים הפסיקו לחלוטין אחרי כשבועיים והמוח סירב לקבל את העובדה שיש כמה עצמות שבורות שם בפנים. מתוקף ההכחשה, לא חזרתי לארץ, סירבתי לראות את העונה הזו נגמרת שוב בפציעה טיפשית. החלטתי שאת השיקום אני עושה שם, וחוזר לגלוש ולהדריך כמה שיותר מהר.. בסופו של דבר זה תלוי רק בי.
מצד אחד עומדים הפחדים – אסור לי להיכנס לעוד ניתוח, אסור לי לפגוע בגוף שלי ברמה של השבתה שיכולה לפגוע לי גם בעבודה בארץ ובטווח יותר ארוך, אסור לי להיות שוב מטומטם ונאיבי ואני חייב לנהוג כלפי הגוף שלי באחריות. בייחוד לאור ההחלטה של להוריד הילוך ולגלוש עוד הרבה הרבה שנים. 

מצד שני- האהבה לספורט והמקום הכל כך מרכזי שלו בחיים שלי מביא להרבה החלטות לא רציונליות בשום צורה אך מתגמלות מאוד. עד כה, ההתמסרות שלי לשלג, יחד עם הרבה קשיים ואתגרים, הובילה אותי למקומות מאוד גבוהים וטובים בחיים, ועל זה אני יכול לסמוך.
אז נכון שזו לא החלטה גורלית מאוד, ובסופו של דבר כמה שבועות ואפילו כמה חודשים מתגמדים בפרספקטיבה יותר גדולה… אך זה הרגיש גורלי מאוד. שקעתי לדיכאון עמוק יותר ויותר וידעתי שאני חייב לחזור לגלוש כדי להישאר שפוי וחיובי.
החלטתי לקצר את זמן ההחלמה בחצי, לחזור אחרי 4 שבועות ולהתמקד בעיקר בהדרכה מבלי לגלוש שום דבר בסיכון גבוה, או לפחות לנסות. בסופו של דבר ההחלטה לא הייתה טעות – הגוף שלי היה ערוך לחזור וסמכתי על עצמי מספיק כדי לדעת שאם אני רוצה אני מצמצם את פוטנציאל הנפילה למינימום ומתרכז בעיקר בגלישה רגועה והדרכה.
הקושי כאן הוא בעיקר האלמנט המנטלי – לדעת להגביל את עצמך מספיק כדי לא להסתכן למרות ההרגל והרצון.
בימים הראשונים לפציעה עוד קפצתי קצת, ושילמתי על כך בצלעות כואבות. לאחר מכן מיום ליום הצלחתי לחזור לעצמי עד לרמה שאני מרגיש שהפציעה מאחוריי לחלוטין. קבלת ההחלטות שלי כן השתנתה קצת והיו רגעים ומקומות שהייתי צריך להכריח את עצמי לקחת את זה ברגוע או לא לעשות משהו למרות שאני יודע שאני יכול, אבל כשחזרו הסופות והשלג סוף סוף משהו השתחרר והצלחתי לחזור לעצמי לחלוטין, קצת שונה, ואולי אפילו יותר טוב.

לקחים, מסקנות, תובנות

  1. כמעט הכל מתחיל ונגמר בראש.
    הלקח הכי חשוב ואני מקווה ליישמו: ברוב המקרים התאונות מגיעות בימים מאוד טובים, כשמרגישים "דלוקים" , כשהראש רוצה לרוץ קדימה והגוף אולי קצת התעייף. הראש כמובן ברוב המקרים לא עוצר ורוצה לדחוף עוד ועוד. ואז מגיעות הטעויות.
    שתי הפציעות שלי הגיעו אחרי 20-30 ימים ברצף על השלג, ללא ימי מנוחה ועם הרבה שעות עבודה שבסיומן תמיד רציתי לגלוש קצת "בשביל עצמי". ולמי שלא בקיא באינטנסיביות של גלישת סקי וסנובורד – 20-30 ימים ברצף זה עומס מטורף על הגוף, על השרירים, המפרקים והראש. עדיף לקחת יום מנוחה כל 6-7 ימי גלישה. תלוי באינטנסיביות. אבל לפעמים באמת קשה לעצור. 
  2. המקום הכי מסוכן הוא המסלול
    בפארק (קפיצות וכו') ובאוף פיסט, באופן טבעי קצת יותר מסוכן רמת הריכוז עולה מאוד, ועושים הרבה פחות טעויות קטנות של חוסר תשומת לב. גלשתי אינספור פעמים מחוץ למסלול, במקומות שבאמת אסור ליפול או לעשות טעויות, וכך היה. על המסלול לעומת זאת, לפעמים נוטים להיות קצת שאננים. דווקא המסלול (הפיסט), איפה שרוב הגולשים נמצאים רוב הזמן, מוכיח את עצמו שוב ושוב כמקום הכי מסוכן בו קורות הכי הרבה תאונות. ראשית כל בגלל כמות הגולשים הגדולה שנמצאת עליו, ממש כמו כביש מהיר. שנית בגלל איכות השלג שדי מהר מידרדרת וללא שלג חדש המסלול יהפוך להיות קשה וקרחי די מהר.
  3. 3. אלטרנטיבות, שינוי סגנון, שינוי גישה
    בימים הראשונים אחרי החזרה מהפציעה הבנתי שאני חוזר לגלוש, אבל חוזר קצת שונה – אני לא יכול להסתכן בנפילות קשות במהירות גבוהה, והעצמות עדיין לא מספיק חזקות כדי לספוג נחיתות רציניות מקפיצות. אז מה אני כן יכול לעשות? אני יכול להוריד קצת מהמהירות והאגרסיביות ולהתרכז בזרימה, בסגנון, ברציפות ואחידות. דברים שלא התרכזתי בהם יותר מדי כשהרגשתי בריא, כי כשאתה בריא אתה רוצה לתת את ה100 אחוז שלך ושוכח את כל ה"אמצע".
    הרגשתי שהימים האלה בהם הכרחתי את עצמי להתרכז בכל האלמנטים שבד"כ אנו משאירים מאחור- שיפרו אותי מאוד והם נשארו כמובן גם אחרי שהרגשתי שאני יכול לחזור ל100 אחוז שלי.

    אימון משלים מוריד פוטנציאל סיכון

שרירים גמישים וחזקים יספגו נפילות בצורה הרבה יותר טובה ויצמצמו את עוצמת הפגיעה. זה אולי ההבדל בין מתיחת שריר או רצועה לבין קרעים. זה ההבדל בין להיות מושבת לשבוע- שבועיים לבין חודשים. כמו בכל ענף ספורט – אפשר לקחת דוגמה מהטובים ביותר בעולם ולראות כמה הם משקיעים באימונים משלימים, חדר כושר, יוגה, פילאטיס וכו'. 

האם הספורט שווה את הסיכון? 

עבורי, גם אחרי פציעות התשובה תמיד נשארת כן. פציעות הן חלק מהספורט וכמו שהוא מביא אדרנלין וריגוש הוא מביא גם קשיים, דיכאון ואתגרים חדשים. זה המחיר שמשלמים. יכול להיות שבשלב מסויים בחיים האיזון ישתנה והמחיר הזה כבר יהיה גבוה מדי, אבל בינתיים – אין שום ספק ומחורף לחורף הוודאות רק מתחזקת.

בכל ענפי הספורט שאנחנו מדברים עליהם ב OUTPANEL, כולנו רק רוצים לצאת להנות מהטבע ומהאדרנלין. וכולנו רוצים לחזור הביתה בחתיכה אחת. עם כל האקראיות וחוסר הוודאות שנמצא בענפי ספורט כאלה, רוב האחריות נמצא בידינו. אני צריך להיות זה שמודע לגוף שלי ולגבולות. אני זה שצריך לקבוע כמה ומתי לדחוף קדימה, ומתי לדעת שהיום זה לא היום ולחזור הביתה גם בלי תחושת מיצוי מוחלטת. אני לא חושב שזה חכם להתעלם מאלמנט הסיכון, להכחיש אותו או להסתיר אותו.  ניתן לנהל סיכונים בצורה חכמה, ללמוד מטעויות העבר ולהמשיך קדימה גם אחרי פציעות ותאונות וכנראה שגם נפגוש שם גרסה משופרת, חזקה וחכמה יותר של עצמנו.

אל כל כתבות הסקי של אאוטפאנל! 

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים