מחוץ לקופסא – טיפוס עם הנוער לקילימאנג’רו בעונה הגשומה

טיפוס לקילימאנג’רו אידיאלי בעונות היבשות וכך תראו את כל מדריכי הטיול הישראלים ממליצים על טיפוסים בדצמבר-פברואר או יוני-אוגוסט. אבל מה קורה כשנפתח חלון הזדמנויות והוא בדיוק בחול המועד, בעונה הגשומה? 

האם הטיפוס יהיה בדד כמו שדמיינתי את ההר כי כולם לא אוהבים להירטב כמונו? מסתבר שלא: האמריקאים האירופאים והיפנים לא שמעו על תופעת העדר הישראלי וטיפסו איתנו על ההר ובדיעבד זכינו בבונוס – לילה של טיפוס אלפיני בקילימנג’רו מושלג.

חצי שנה מאז שהשתנו חיינו

חצי שנה דיכאון עד שלקח לי להפנים שלילדים שלנו יש ראש שונה מאיתנו, אנחנו רוצים למות והם רוצים לחיות, כשהבן הקטן רצה סקי סירבתי כי כמו כל עם ישראל גם אני נתקעתי בשביעי לאוקטובר. הטיפוס לקילימנג’רו נדחה מחנוכה למועד לא ידוע, עד שהוחלט בסופו של דבר שהילדים לא אשמים. החיילת השתחררה (והנה הזווית שלה לטיול הזה), לתיכוניסט היה שבוע בלי מבחנים וכך יצא שהחלטנו לטפס דווקא בחול המועד בעונה הגשומה. ובגלל שבחרנו בעונה הגשומה הלכנו על מסלול בקתות המרנגו המכונה קוקה קולה.

בואו איתנו למקומות יפים! הצטרפו לניוזלטר:  

בביקור הקודם שלי על הקילי הייתי עם הבן הגדול יואב במסלול אוהלים הנקרא מצ’אמה. עם ההגעה לסטלה פוינט שהיא נקודת ההשתלבות עם  מסלול הבקתות היינו בהלם מעדרי האנשים המהלכים כמו זומבים אל הפסגה. על השלט הצטופפו עשרות מטפסים והיינו צריכים לדחוף כדי לתפוס מקום ולעוף למטה, הפעם שלא בעונה הייתי מוכן לספוג קצת גשם כדי לקבל פסגה רק שלנו. 

צפיפות בפסגה (בעונה היבשה)

הנצחה פורשת כנפיים

בעבר בטרק של האגמים הקפואים בנפאל, עברנו בין בקתות ולכל בקתה חלונות ועל כל חלון מדבקות הנצחה, כיכבו שם דניאל פומרנץ וצביקה קפלן מצוק איתן. היה זה אך טבעי שאקח איתי כמה מדבקות: אורן גולדין מניר יצחק המוגדר חלל חטוף, תומר נגר בן של בן מושב, לוחם גולני שנהרג בכיסופים, וכמובן מדבקה של 669 יחידת הבית שלנו. כבר בנתב”ג נפרדתי מכמה מדבקות, מסתבר שהקיר של כבודה חריגה הפך לקיר הנצחה. 

החששות

את יואבי לקחתי לקילי ב 2018 כספורטאי במשקל 76 קילו, לנדב יש מבנה של מתאגרף במשקל 90 קילו. עם כל הגודל שלו הוא מעדיף לשבת על המחשב מאשר להתאמן לצבא על הדיונות עם החברים. אומנם בעבר לקחתי אותו לאולימפוס אבל לא יותר מכך. תמרי עסוקה בפיתוח גוף, כל כולה גוש שריר, יכולת אירובית ממנה והלאה, מעדיפה סטים של בטן מול הטלוויזיה ולא ריצה או אופניים. לכן המטרה הוגדרה כזמן איכות עם אבא ואם תהיה פסגה אז זה בונוס.

מסלול הבקתות 

מסלול הבקתות הוא המסלול המפנק לפסגה שלוש בקתות בדיוק של אלף מטר מצטבר ליום:

• בקתת מנדרה בגובה 2720
• בקתת הורומבו בגובה 3720
• בקתת קיבו בגובה 4720

אפשרי להגיע לפסגה במסלול הזה כבר ביום הרביעי לטיפוס וזו הסיבה שסטטיסטית אחוזי ההצלחה בו הם הכי נמוכים מכלל המסלולים, ההעדפה היא אם כך לעשות יום התאקלמות נוסף בבקתת הורומבו ולשוטט בסביבה.

 אאוטפאנל בווצאפ:

 

מתחילים לטפס

אנחנו שישה איתנו רון מתי וגיא השותפים שלי  לטיפוס להר סטנלי. במלון אנחנו פוגשים את Manase או בעברית מנשה המדריך. למדריכים זה גם הטיפוס הראשון לעונה כך שגם הם מתנשפים. הסדר של טיפוסי פסגה באפריקה הוא הליכה בג’ונגל עם עצים גבוהים שאט אט הופכים לשיחים משם למדבר אלפיני ואל הפסגה החשופה. בכניסה לשמורה מתנוסס שיא הטיפוס על מסלול המרנגו אל הפסגה: 34 קילומטר ב 5:38 שעות, הבחור עשה בשעות את מה שאנחנו נעשה בימים, נשמע לא אנושי.  בג’ונגל של היום הראשון אפשר לראות Blue Monkeys, ובין לבין נחילי נמלים שאם לא הגברת צעדים הם מתחרות ביניהם כמה גבוה אפשר לטפס מתחת למכנסיים עד לעקיצה. אט אט רצף הדיבור דועך ובעלי השריר מבינים לאט לאט את עומק הצרה שאליה נקלעו ומגיבים בהתנשפויות העלאת דופק והורדת קצב. איתנו שני יפנים, נדבי מקשקש איתם במילים לא קשורות שצבר מסדרות אנימה כמו bone ballon וביפנית הונה פוסן של לופי מואן פיס, הם מתלהבים ומנהלים שיחה שלמה על סדרות אנימה אחרות כמו וינלאנד סאגה ודרגון בול. אני מקשקש איתם ביפנית הקלוקלת שצברתי בבסטות ומברך אותם בהצלחה ביפנית “גמבתה” ובהארכה המתבקשת לעברית “גם בתה גם בקפה”.

הדרך ארוכה ומפותלת

היום השני הוא יום בו יוצאים מהג’ונגל אל השיחים שאט אט מאבדים גובה ואז אנחנו פוגשים בסביוני ענק עם גזע רחב בשם Senecio Kilimanjaro. לאורך השביל פרחים יפהפיים בגוונים של להבות אש בשם Red Hot Poka, הרבה מים הרבה גשרים לחצות כששב”ק ס’ בראש “הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם”. כל אדם שעובר בין אם הוא פורטר, מדריך או זר לא מתעצל ומברך בג’מבו, אנחנו משיבים בג’מבו בונה וממשיכים לטפס. המתקדמים יאמרו ממבו ויפי (וואטסאפ) ואז התשובה היא פואה (טוב). מדי פעם מסוק נראה באוויר, מנשה אומר שמדובר בחילוץ ממחנה קיבו, הרבה יותר עדיף מאלונקות הברזל עם גלגל אחד שנמצאות עדיין בשימוש.

הקצב של תמרי ממשיך לדעוך. איתנו מטיילים קנייתים שהגיעו ממרחק 300 קילומטר בשמונה שעות תחבורה ציבורית מניירובי. לתמר המפגש עם הלן הקנייתית עושה טוב, אין כמו אשה לאשה לשתף את חווית הסבל המתמשך.

במחנה Horombo בגובה 3720 קבלו את פנינו העורבים המקומיים White Necked Raven והמון המון גרבילים מותאמים לגובה וניזונים משאריות אוכל. אם לא סגרת את הדלת התעוררת כמו גיא ומתי עם מכרסם שטייל לך על הפרצוף. אחד הגדיל לעשות, נכנס למוצ’ילה של רון, שרד שש שעות על הראש של הפורטר ועוד שעתיים באוטובוס רק כדי להתעורר במושי, הוא המשיך לרטוט בתיק ולגרום לרון מיני התקף לב, תוך קפיצה אל מדשאות המלון. מדובר בגרסה המשודרגת של משלי איזופוס (עכבר העיר ועכבר הכפר), או איך הפכתי מגרביל ההרים לגרביל הערים, בטוח שעם הריאות שלו הוא יהיה הכי מהיר בעיר.

ארוחות הערב

כל ערב מקבלים קערת מים פושרים לשטיפת פנים או אפילו מקלחת, לאחר מכן תה ופופקורן. בשש בערב נפגשים לארוחה, וכל מטפס ששומע שאנחנו מישראל, עוטה על פניו מבט עצוב עושה את ה fingers cross ואומר שליבו איתנו. גסטון הסו-שף מגיש את האוכל שבישל תולו הטבח, מיום ליום הלחם מאבד את הטריות ועובר תהליכי הסוואה של טיגון במחבת. האוכל הוא כמו סדרת פיבונאצ’י 1 1 2 3 5 8… האוכל של היום, הוא השאריות של אתמול פלוס תוספת של היום. תפוחי אדמה שלא נאכלו יככבו בתוך החביתה של מחר, פריטטה. 

אין כמעט אשפה על ההר, השימוש בבקבוקי פלסטיק אסור כאן, השביל מעוצב יפה, הרבה ריצוף, הרבה אמות להסטת המים. מתי קרא לשביל שביל הפילטרים הצהובים – הגובה לא מפריע לפורטרים לעשן ולזרוק פילטרים, ממש עמי ותמי גרסת הפילטר. את שאריות הלכלוך אסף גימל, הרבה מקלות של סוכריה על מקל הצטברו לו בתיק. למצוץ או לעשן זו דרך נפלאה להעביר את זמן ההליכה המונוטונית. בהורומבו באמצע הלילה השמיים מתנקים ואנחנו סופסופ רואים את ההר המושלג ואת המוונזי, הר געש נוסף בגובה 5189 שילווה אותנו בליל הפסגה. 

בתמונה: המוונזי 5189, עם העורבים לבני הצוואר

עליה למחנה הבסיס 

בדרך לקיבו, הנוף הוא מדבר אלפיני עם שלושה סוגים של פרחים בשם Never Lasting Flowers. זה היה היום הכי טוב של תמר: היא החלה לסגל הליכת אינטרוולים של 25 דקות עם חמש דקות הפסקה. ובהפסקה מותר לעשות הכל: אפילו לשבת להסתכל בנוף להעריך את מה שהשגת עד כה ולתדלק נוזלים ואוכל. נדבי מצידו רץ קדימה עם הגדולים, הוא ישלם על כך ביום הפסגה, לפחות קיבל שיעורים מגיא איך להחזיק את מקלות ההליכה.

ליל הפסגה

ליל הפסגה הגיע ובדיחות הקרש עם היפנים נמשכו: “סמוי סמוי דוקו ווטאשי דוקו קוסמוי” (קר קר איפה אני ואיפה קוסמוי) או lets go down to moshi moshi (עיר המוצא מתחת  להר מושי מושי שזה גם הלו ביפנית). הטיפוס איטי להחריד ברקע המוונזי והירח זורח, כל כמה מטרים אני מסתובב ואומד את הגובה שלי ביחס אליו, עברנו את קו החמש מאתיים או לא?

פתאום משום מקום מערה. מערה זו מלכודת דבש: קל להיכנס קשה לצאת. זו המערה על שם meyer המטפס הראשון שהצליח להעפיל לפסגה ב 1889 ומצא פה שרידים של נמר. כאן כבר הקנייתים עשו פרסה וחזרו כי הלן לא הרגישה טוב, אין מאה אחוז הצלחה על ההר. 

אלף מטר יש לנו לטפס בסלאלומים בין הלבן של השלג לחום של הסלעים, כשאת הדרך מעביר לנו מוני בשירה בציבור אל המעיין סטייל. די פשוט, לא צריך יכולות ווקאליות- היה שם את שיר העמבה, הוא שר שורה וכולם עונים עמבה, או את שיר ההר שכולם עונים אקונה מטטה.

על שפת המכתש

בגובה 5685 אנחנו מגיעים אל ה RIM – שפת מכתש הר הגעש, זה המקום לשתות תה ג’ינג’ר. פה כבר אין מה שיגן עלינו מהרוח המצליפה פתיתי שלג. ערימות השלג גדולות, כאילו היינו בקוטופקסי או באלברוס. מכאן היה ברור שהילדים יגיעו לפסגה, 750 מטר האחרונים מסטלה פוינט. הדרך שזכרתי כאוטוסטרדה של הולכים ורוכבי אופניים, הפכה לסינגל חרוץ בתוך השלג. גימל ורון חוזרים מולנו, זריזים, הם כבר נגעו בקיר. ככל שאתה מטפס הרים יותר מנוסה ככה תבלה בפסגה פחות זמן, חיבוקים וממשיכים.

הגובה הקור והטיפוס מזקקים את הקושי, שנאמר “אבא, אתה כל יום מגיש לנו את הסבל בדרך אחרת” ,  היה להם דה ז’ה וו ללפלנד. אני מחפש בעיניים את קרחון העד משמאל אבל הערפל והשלג לא מאפשרים, נו שיהיה גם ככה עד 2050 הוא יעלם. נראה שגם אנחנו… 

לא נותר לי אלא למלמל את הבתים האחרונים של השיר המודולרי אקונה מטטה:  טמפאה פולה פולה (נלך לאט לאט) אוהורו טוטאפיקה (נגיע לאוהורו)

לרגע השמש האירה מבעד העננים מייצרת קשת אלפינית נטולת צבעים, ומשאירה אותנו פעורי פה.

בשעת בוקר אנחנו על הפסגה, Uhuru peak 5895. אוהורו בסוואהילית זה חירות, אנחנו בחג החירות, מי יתן שעם ישראל יזכה לחירות. תמרי נשכבת על השלג לצד השלט, נדבי מפהק מקושש חמצן, שיחה לאשה (והאמא) המודאגת שליוותה את הטיפוס אונליין בווטסאפ.  אני מוצא את עצמי שולח תמונות פסגה לרוקיה, המפעילה שויתרה עלינו כלקוחות בגלל שאנחנו ישראלים. היא מנומסת, מאחלת מזל טוב והיידה למטה, מחליקים על הבוץ. אווירת רפיון גורמת לשלושתנו להתרסק על הסלעים. התאונות הכי קשות קורות בירידה – יש נפילת מתח, השלג מתחלף לגשם אבל אנחנו באווירה של שמים זין על ההר, לא מוציאים מעילי גשם ומגיעים לקיבו רטובים.

בטיסה חזרה הילדים קבלו טיפ של אלופים: שבו בצד שמאל של המטוס ליד החלון. המטוס ממריא צובר גובה, מנמיך את הכנף השמאלית עושה סיבוב ניצחון ומגיש לנו את הלוע של הקילימנג’ארו בולט מעל העננים בגובה העיניים. הסתכלנו, לא מצמצנו ולא השפלנו מבט, נשארנו פעורי פה וכל שנותר לנו לומר הוא אסנטה סאנה (תודה רבה). 

למען האמת רציתי לפרגן ולשיר לו “הטייס שלנו חברמן” אבל ויתרתי, לא רציתי שהוא יקח אותנו לארץ החות’ים.  מתי שולף את פרקי יומן של מאיר הר ציון ולא נותר לי אלא להניח אותו פה: “לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה” 

כתב: עזרא שהרבני
צילום:עזרא שהרבני גיא קלומק
תמונת הקילי מהמטוס: רון לנץ

הגיבו על הכתבה באינסטגרם של אאוטפאנל (אפשר גם בפייסבוק)!