לוקח לי קצת זמן אבל אני מתחיל לעכל שההר הזה נמצא על איילון צפון: אופנועי השלג שמעלים תיירים של יום פוגעים בשקט שאתה מקבל בכל טיפוס אחר שאני מכיר.
שעות לפני תחילת הטיפוס אנחנו אכולי קנאה בדריה שנרדמת בשניה שהיא מחליטה ומתעוררת על ידי שעון מעורר. אנחנו מצידנו מעבירים את השעות בציפיה ובחרדה מקור, רוח, חזית חורפית, כאבי גב, ראש, מחלת גבהים, קלסטרופוביה ועוד דברים שיכולים להשתבש.
מאת: עזרא שהרבני
צילמו (וטיפסו): עזרא שהרבני וגיא קלומק
אל הפרק הראשון בסדרה
אל הפרק השני בסדרה
ליום הפסגה מתווספים עוד מדריכים ליצירת המשוואה הנכונה של מדריך לשלושה מטפסים. בשתיים בלילה מקבלים שקית עם חטיף אנרגיה גאורגי- צ’ורצ’חלה (אגוזי מלך השזורים בחוט ודבש ענבים), עולים על חתול השלג ונפרדים מהקבוצה בסלעים. יש להם פור של שעתיים ו-400 מטר טיפוס עלינו בשיפוע של 35 אחוז.
מצטרף אלינו טאחה, צעיר מוסלמי הגר בטקסוול ומגיע רק לימי פסגה. בחודשים האחרונים יש לו כבר 29, האנגלית שלו פצצה וסופסוף קל מאוד לתקשר עם מישהו. טאחה הוא צעיר קל רגליים, mountain goat ששומר על קצב גבוה. אנדריי הנחה אותו שמדובר בקומנדו הישראלי והקצב צריך להיות בהתאם. השיפועים מאוד אכזריים, מזכיר את מעלה גולני אבל בלבן, עד גובה 5000 מדובר בקרח שקופא ונמס, מעל אנחנו מקבלים שלג אמיתי.
תנאי הפתיחה שלנו: רוח קרה ושמיים צלולים. קבוצות של מטפסים נעות כל אחת אחרי המדריך, חלקם קשורים ברצועות אחד לשני. הקצב שלנו קיצוני, לא התאמנו לאירוע אבל אנחנו יודעים סטייג’ מהו, האף נוזל ללא שליטה, עם הגובה הדופק שלי עולה במהירות מאלץ אותי לעצור כל ארבעה צעדים. הטענה שלי שהגוף זוכר מלפני ארבעה חודשים את הימים בנפאל מעל 4000 מטר קרסה. על גיא הגובה לא משפיע!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אנחנו עוקפים את הקבוצות שלפנינו, בשבילים מקבילים מאולתרים או בר על השלג. הירח מלא ואין צורך בפנסים. מאחור נגלה אלינו הר אושבה שהוא הר דו ראשי מהמם הנמצא בגאורגיה. לוקח לנו שעה לנקות את הקילומטר ולחצות את קו ה 5000, שמחים על ההחלטה להתחיל בסלעים ולא בגלל שחסכנו 70 דולר בשעה עבודה. טאחה מנצל את ההפסקה להתפלל לכיוון החביות והרכבל, מסגיר את כיוון דרום, אנחנו מגיבים בביסמילה אל רחמן אל רחים ומוחמד רסול אללה, ככה אנחנו, מתאימים את עצמנו לסיטואציה. אחרי כמה רגעים ההפסקה מופרעת עם שני חתולי שלג שפורקים עלינו כ 40 מטפסים שנאלץ גם אותם לעקוף, מרגיש קצת לא פייר ומאלץ אותנו לקום.
ב 5200 ישנו קטע מעבר המכונה traverse, השיפוע הופך למתון מאוד ומוביל אל האוכף בין שתי הפסגות, שם אנחנו גם עוברים את החבורה. אנחנו מעלים קצב, לא יודע אם בגלל הסינדרום שגורם לנו להגביר כשאנחנו פוגשים אנשים מוכרים או בגלל הפחד שאנדריי יחזיר אותנו לביחד-נס האיטי של החבורה. סיומו באוכף בגובה 5325 שהוא גם נקודת המפגש עם המטפסים מהצד הצפוני.
ההר גובה 30 קורבנות בשנה!
לפני הקטע המסוכן, החשש מתחיל לקנן. ב 1990 עשרה ימים אחרי שעמדו על פסגת האלברוס ארבעה מטפסים ישראלים נהרגו במפולת שלגים בהרי הפמיר בטיפוס אל פסגת לנין. חיליק מגנוס תיאר שמצא אותם קשורים על פי חבל ויד שבצבצה. בכלל התפוגה של מטפסי הרים היא מהירה, רובם לא מתים מזקנה. להר יש סבלנות, בסופו של דבר הוא תופס אותם, אם זה מכת ברק או מפולת שלגים.
באוכף אנחנו מוצאים עשרות מטפסים רובצים למנוחה ארוכה, לעומתם המנוחות שלנו זניחות, כדור מלח וג’ל ואנחנו יוצאים לפניהם לפיניש אחרון.
21 מטר מפרידים בין שתי הפסגות, המערבית זכתה לתהילת עולם והמזרחית מביטה מהצד בבדידות מזהרת במאות המבקרים שזוחלים אל ההר. השארנו לנו את האופציה לטפס את שתי הפסגות, מדובר בתוספת של שעתיים טיפוס לפסגה המזרחית ושעה ירידה, אבל באוכף כבר נוחתת לי ההכרה שלא יהיו לי רגליים לתת.
זה השלב להשאיר את מקלות ההליכה ולהצטייד בגרזן, הקטע הוא תלול ומאובטח בחבלים, אבל קל הרגליים שלנו פותח לנו קו אלטרנטיבי גבוה יותר, חבלים מבחינתו זה בזבוז זמן, למרות השיפוע צד השביל מרגיש בטוח אבל כן צריך להיות עירניים עם הגרזן, נפילה ונעיצה.
השמש זורחת והפסגה נראית במרחק נגיעה. המטרים האחרונים נראים כבלתי אפשריים, זה הזמן להתרסק, לזרוק את התיק, להוריד דופק ולשתות מהתרמוס מים עם ג’ינג’ר. לפני כחודשיים בטיפוס לחרמון הגעתי לפסגה וכיאה לזוגיות בריאה הפעלתי זמנים שמדדו לגיא פיגור של שבע דקות. הפעם אחרי זמן שיא של שלוש וחצי שעות טיפוס היה תורו של גיא להפעיל את הסטופר ולצלם אותי זוחל אל הפסגה, שהרי אין כמו נקמה שמוגשת קרה.
היינו הכי מהירים מהמטפסים שיצאו מסלעי פסטחוב וזכינו לבדידות מזהרת כיאה למפגש מטפס פסגה. שעה אחרינו אנשים יחכו בתור בשביל תמונה. מכאן אנחנו טסים למטה תוך כדי שחרור מילות עידוד למטפסים. בקו החבלים אנחנו נוחתים על החבורה הגרעינית שלנו בחיבוקים ונשיקות. אנדריי מופתע מהזמנים שלנו, Israel commando. אני נאלץ להודות בפני כולם שגיא is the king of the mountain… עוד פעם הכרס של גיא הוליכה שולל את כולם. בתשע בבוקר אנחנו נוחתים בחביות, נותנים חיבוק תודה על מסע מוצלח מאתגר בקונסטלציה שונה, ואחרי כמה שעות הקבוצה נוחתת עם מאה אחוז הצלחה של הגעה לפסגה. אלכס ואנדריי האיירונמנים דוברי הרוסית ניגשים, לוחצים לנו את היד ואומרים respectו. מאותו הרגע אנחנו עושים סוויץ’ ומקדישים את יתרת היום לשתיית בירות ויין. כאן במגרש הביתי שלהן אין מה לעשות הרוסיות שולטות, שמות את ה Israel commando בכיס הקטן ואנחנו נופלים שדודים אל המיטה.
אל תבטח ברוסיה שרוצה לטפס
בטיפוסי פסגה ? תמיד לוקחים יום ספייר למקרה ומזג האוויר ישתבש, וכך נותרנו עם יום נוסף להעביר. דאשה מציעה הליכה רגועה של שלוש שעות למפל, תחנה מטאורולוגית ומעיינות חמים. נשמע סביר בשביל לצאת לטיול שחרור ללא מקלות ומעיל גשם. אנחנו מעבירים את ההליכה בסיפורים של מאשה על החיים עם נאדר בעלה הסורי בדובאי וההבדל בין חיים התוססים של דובאי לחיים השלווים והמסורתיים של אבו דאבי. הטיול התמים הופך לשמונה קילומטרים בעלייה רציפה אל המפלים, שהם מהמיוחדים שראיתי: מתחילים צר ונפתחים רחב כמו מניפה, לא סתם הם נקראים שיער אישה.
אחרי הפסקה הבנות נחושות להמשיך בטיפוס אל התחנה המטאורולוגית. נו שיהיה הגדרנו זאת כהליכת שחרור… בגובה 3000 מטר החזית מגיעה, השמיים מתהפכים לרעה וברד הכי כואב מתחיל להצליף בנו, לא סתם ברד נקרא באנגלית hail נשמע ומרגיש גיהנום, ההר הופך להישרדות. זוהר שפתח ציר משלו נקלע למערה מעל קו הנהר, מכין סרטון פרידה למקרה והמים יעלו ובטעות שולח אותו און ליין לאשתו במקום לקבוצה. משתף את העורף ברגעי החרדה.
אנחנו נערכים לנסיגה ומתחילים לרוץ למטה, הפחד הוא ממכת ברק, מריה המרתוניסטית אומרת שזה הכנה טובה בשבילה לתחרות 15 ק”מ ריצת שטח בעמאן, מבחינתנו זו הכנה טובה לאפיק, ככה אנחנו לטיפוס על הר מתאמנים באופנים, ולתחרות באופניים מתאמנים במסעות אתגריים…
הבוקר שאחרי
החזית החורפית סגרה את חלון ההזדמנויות של הטיפוס על ההר, יום אחרינו המטפסים בכלל לא ניסו וירדו מההר בבושת פנים. בארוחת הערב אנחנו פוגשים את זאק מדרום אפריקה. זאק סגר טיפוס עם 7summits לדצמבר ל vinson, ההר הכי גבוה באנטרקטיקה שגובהו 4897 מטר. העלות: עשרות אלפי דולרים! לצידו מדריך מאקוואדור שהגיע באופן פרטי עם לקוח בודד מהעשירון העליון מארצות הברית ונותר לבד לאחר שהלקוח נטש. מסתבר שגם לטיפוס הרים יש היררכיה כלכלית ואם אין לך ספונסר הפסגות הרחוקות יכולות לעלות הרבה מאוד כסף.
כיאה למזרח תיכוניים אנחנו חולקים את ההסעה לשדה התעופה עם דאבל מרייה מהאמירויות. מזג האוויר סגרירי ואנחנו אמורים לנחות בערב ל 35 מעלות. אוגוסט ישראלי, מריה מביטה בבוז, הכוס קפה שלה בבוקר זה 45 מעלות בצל, אין מה לעשות הכל פרופורציות בחיים.
