טרק סבל בחסות אבא תחת עקרון טיול אחרי צבא בקילמנג’רו

אבי המשפחה סחב את בתו ואחיה לטיפוס על הקילמנג’רו כטקס משפחתי שהחל עוד בדורות קודמים וחייב להמשך. דומה שהיא מעריכה את זה, באמת, אבל… 6 ימים טיפוס לנקודה הגבוהה באפריקה, ברוך שהיה וברוך שפטרנו. 

היום הראשון בקילמנג’רו היה נהדר

תפסתי לי שניים מהחברים של אבא שיספרו לי על החיים שלהם אז היו לי פודקסטים אנושיים איתי לדרך ועכשיו אני סוחבת איתי מידע של שנים על חיי האהבה של אחד מהם. כשהגענו לבקתה, הבנים זיהו הזדמנות להתקלח בקערות מים, לא רציתי להישאר מסריחה לבדי אז נכנסתי לחדר שירותים שם התקלחתי עם בקבוק מים קפואים מהברז שמילאתי ושפכתי. מי שחווה אמבטיית קרח – על אותו העקרון. הסרחון האפל של השירותים הוסיף לאווירה כמובן.

בואו איתנו למקומות יפים! הצטרפו לניוזלטר: 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

חסרה חברה נשית בקילמנג’רו

כשאומרים אוויר הרים חשבתי שחלק מהחוויה זה גם אוויר אבל קטונתי. אדם מתאמן בחדר כושר ומוצא את עצמו חסר אונים ולא מצליח ללכת בלי להתנשף. חוויה מתסכלת. מזל שאמא הביאה עוגיות לטיול, בלסתי אותן בתקווה להכניס קצת אנרגיה טובה לגוף. גם את הסיפור הזה גמרתי בשירותים. חווית התסכול מהאוויר המשיכה איתי כל פעם שהלכתי מטר או פחות. את לא יכולה לזוז בלי להתנשף ואת לא יכולה לנשום בלי שהלב שלך ידפוק בקצב של 120 לדקה (אני גם לא יודעת מה הקצב הנורמלי לאדם, זה הקצב שמדדו לי והבנו שזה לא טוב).

כל מטר הליכה זה כמו ריצת מרתון בתגובה של הגוף שלך. התחושה דוחה. נפשית ופיזית. הזקנים לא אהבו את הסתלבט שלי ולא היה לי מספיק אוויר לעמוד בקצב שלהם כדי לדבר איתם על החיים שלהם. מה גם שכבר לא חשקו בלדבר על עצמם (אבא אמר לי בכיתה ד שלהקשיב זו תכונה חיונית). כשאת בצבא במשאבי אנוש את מגלה את יתרונות הנשים. גברים עם אינטליגנציה ובגרות אני מוצאת פה ושם וכפיים להם, אבל נשים, זה מתוכנת בתוכן. הייתה חסרה לי חברה נשית.

הקניתית הבסטית

ביום השלישי אבא חיבר אותי לאיזו קנייתית ששפכתי עליה את הרגשות שלי לגבי המלחמה. היא הייתה הבסטי שלי, עם עור שחור את לא יכולה לדעת מה הגיל,  כי התברר נהייתי בסטית עם בחורה שיכולה להיות אמא שלי.

נשבר לי הלב כשהפרידו אותי מאלן בירידה חזרה אבל בחורה חסונה צריכה להתגבר. ירדתי מאוד לאט כנראה כי יש שברים בלב שיש לאחות, ומנשה המדריך היה לא סבלני בכלל (אבא תזכור לטיפ). כשהוא עצר לשירותים רצתי למטה בגשם. בחורה חסונה כבר אמרתי. ויכול להיות שפשוט הייתי צריכה קצת זמן לבד.

היה ערפל, הייתה דרך אחת, ועדיין הטלתי ספק בכישורים שלי ללכת בדרך הנכונה ושלא טעיתי בשביל. מצאתי את עצמי עוצרת תוהה מול הערפל מה יהיה עתידי אבל הבנתי שזה סביר לאדם שהרגע השתחרר. פשוט הנחתי שזה יותר בסגנון של “מה אעשה בחודש הקרוב” ולא האם שבט מקומי יסכים לאמץ אותי. בזמן שאני מדמיינת את חיי החדשים מנשה רץ אליי ואמר לי שהייתי מהירה – ככה תיקנתי את המוניטין השבור שלי מולו.

טכניקת פומודרו 

זו שיטת למידה של 25 דקות למידה, 5 דקות הפסקה. בלמידה היא משאירה אותך בפוקוס כי מדובר במעט זמן שאת יודעת שעומד להיגמר בקרוב ובהפסקה היא מותירה אותך חסרת מעש ומשועממת כך שאת רק מחכה לחזור ללמידה. אחרי ימים של סבל, החלטתי ליישם אותה בהליכה. זו היתה ההחלטה הכי חכמה שעשיתי. עשינו את האינטרוולים, מנשה היה נראה לא מרוצה שוב אבל התגברנו כבר על הדעות שלו ו״בקבלת הטיפ הכל יעבור״.

כאדם רציונליסט לקח לי זמן להבין שהדרך הרציונלית לפתור רגשות היא לא להשתמש ברציונל. איך לעכל רגשות? – זה פודקאסט ששמעתי ומאז אני מסתובבת עם גלגל רגשות במסך הפתיחה של הטלפון שלי. את מזהה את הרגש, שמה ידיים על המקום בגוף בו את מרגישה את הרגש באופן הכי חזק שלו (בעיקר חזה או בטן), נושמת לתוך הרגש כמזהה אותו אבל לא שואלת את עצמך למה את חשה כי כשהמחשבות פועלות הרגש לא מצליח להתקיים. ואת לוחצת לבפנים בעדינות עם נשימות עמוקות. נדבי התמסר לתרגיל, לטענתו הוא תיקן אותו.

שש השעות הכי גרועות בחיים שלי

התחלנו ב-12 בלילה.באחוזי החמצן הנוכחיים הגוף שלך מסוגל להכיל מספר צעדים מאוד מוגבל וקטן פר שנייה בלי לאבד את עצמו. את מבינה שלא ניתן לדחוף את עצמך יותר פיזית ומפה זה רק עניין של זמן – המתנה שהזמן יעבור. איך את יכולה להתמסר להמתנה, איך את יכולה להתמסר להמתנה לזמן או בעצם לזמן ולחוויה הנוכחית בתוך סבל?
אני לא הצלחתי, רק חיכיתי שהזמן יעבור. המוח שלי בריבים עם עצמו וכל פעם אותה התשובה. אף פעם לא הייתה לי מטרה לעלות על הר, אני רוצה למלא את החיים שלי ברגעים מאושרים ונינוחים, אדם פשוט, מה את עושה? תפסיקי. אבל ״נרשמתי לזה״ כמו שאומרים בדור הצעיר (שזה אני). את כבר כאן.

טכניקת פומודרו ממש לא מומלצת כשהגוף שלך מורגל ל 40 מעלות חום בישראל ולא לאוויר ההרים המדובר וכל עצירה גורמת לך לרעוד בכל איבר אפשרי. לכן אין עצירות בדרך כמו בהליכה ביום הקודם כדי להגיד לעצמך כל הכבוד על העשייה עד עכשיו ולהבחין בטוּב שעשית. גם לבצע על עצמך טכניקת עיכול רגשות מאוד קשה תוך כדי הליכה כשאת לא מסוגלת להוציא ידיים מהכיסים או להתרכז בדבר שהוא לא הסבל כרגע. את אכולה בספקות. אני אעשה את זה, או חלילה אאכזב את אבוש? זה אולי נאמר בצורה הומוריסטית אבל גם משחק תפקיד. 

אאוטפאנל בווצאפ:

מייק המדריך החליט לסחוב לי את התיק ונתן לי את הכפפות שלו שכל העלייה מרחתי עליהן נזלת – מדריך שמסור לתפקיד שלו. כשפגשנו את נדב הכל נהייה טוב יותר. כשיש לך מישהו לדאוג לו, הדאגות שלך נהיות פחותות לידו. רק רציתי שהוא יצליח, הייתי עסוקה בלעודד אותו. כבר לא היה לי ספק אם אעלה לפסגה, כבר לא התנהלו מלחמות בראש שלי. מרגש, נכון? 

הגענו לפסגה של הקילמנג’רו, וואו כמה התרגשות☺️

ממש לא אכפת לי סליחה. לא חשתי טוב, רק חשתי הקלה שסיימתי וקור. היה ממש קר. ירדנו. את חושבת שכל המטרה זה לעלות, כי העיקרון הוא לטפס על ההר, ואז את צריכה לרדת, ואת מבזבזת שעות על לרדת. ועכשיו זאת המטרה והיא לא מעניינת והיא לא חשובה. לא הבנתי למה אין רכבל שיקצר את הסיוט? גלשנו על בוץ כל הדרך למטה.

אהבה של אבא 

חשבתי שאהבה של אבא לא תלויה בדבר ואז רציתי לחבק אותו אחרי שלא התקלחתי 5 ימים. אחרי חידוש דאודורנט, קצת בושם והשיער שנרטב מהגשם יום קודם, הרגשתי האישה הכי מטופחת בעולם.

ישנתי בלילה עם אחי הקטן ופחית טונה שנשכחה על המיטה. הבנתי שאח שלי לא כזה קטן יותר אז קמתי באמצע הלילה מהצפיפות ונאלצתי ללכת לישון על מזרן על הרצפה. הלכנו 6 שעות לנקודת התחלה וכל מה שדמיינתי עליו היה המבורגר וגלידת פיסטוק. פגשתי את אלן אהבת ליבי מספר פעמים בדרך וזה ככה הרטיט את הנפש. סך הכל חוויה מאוד… חוויתית. כנאמר בהתחלה, ברוך שהיה וברוך שפטרנו. 

1

כתבה: תמר שהרבני
צילום: אבא 

תגובות תשאירו לנו באינסטגרם.  אפשר גם בפייסבוק של אאוטפאנל