טיפוס הרים באקוודור – הקוטופקסי וצ’ימבורוסו

תשכחו מכל מידע מוקדם שיש לכם על טרקים פוינט טו פוינט, אקוודור לא מציעה את זה, היא נותנת לך להתמקם בעיר ולבחור בכל יום הר אחר לטפס עליו. המשמעות שאין ניתוק מוחלט מהציביליזציה, ולא תוכל להימנע מהקבצן שניגש אליך בערב במסעדה או מהזונה שתיטפל אליך ברחוב. טיפוס הרים באקוודור, כתבה שנייה

גם אם תישנו במחנה בסיס בגובה 4800 ותטפסו יום אחרי לקוטופקסי, תמצאו בין המטפסים כאלו שרבו עם האשה, יצאו מהבית, הגיעו בכביש לחניון בגובה 4600 והתחילו לטפס מדרגה של 1200 מטר, לא משהו שעצבים לא יכולים לגשר עליו. באקוודור 265 הרי געש מתוכם 85 פעילים, וניתן לעשות חופשות טיפוס דומות מבוססות על שניים מתחת לחמש אלף ועוד שלושה מעל לדג’ iliniza norte, antisana ו Cayambe. המדריכים המקומיים מפסיקים לספור פסגות כשמגיעים למאה, מי שישן בבקתה של הקוטופקסי מטפס לפסגה חמישה ימים בשבוע, היתר עושים ביום שני את הקיאמבה, ברביעי את הקוטו ובשישי את הצ’ימבו.

הטיפוס אל הקוטופקסי 

באקוודור היו מקריבים נשים על פסגות ההרים, מעלים נערות בנות 15 ומשאירים אותם למות על ההר. האצטקים והמאיה שונים כשהם מקריבים קורבנות, הם עובדים הרבה יותר מלוכלך מקיזים הרבה דם ושולפים את הלב – אינדיאנה ג’ונס סטייל. ביום הטיפוס לקוטופקסי מצטרפים שלושה מדריכים, כל זוג מטפסים מקבל מדריך, לכאורה ולאור ההיסטוריה דאשה נמצאת בקבוצת סיכון, אלא שלדאשה יש ברזומה שרפה שהוביל אותה לאוורסט ונשאר לצמיתות בגובה 8000 מטר עם פיסת אוהל קרועה על הראש. אז נראה שדווקא מי שבקבוצת סיכון הוא המדריך.

במסעדה בפתח השמורה אנחנו פוגשים בגוואריסו, גוואריסו זה הפרד המקומי, שילוב של אבא לאמה ואמא אלפקה (לאמה פי שתיים בגודל), לגוואריסו כוח לנשיאת משאות מאבא לאמה ויכולת יצור צמר מאמא אלפקה. קצת לא ברור איך הולד יוצא החוצה, אני שואל אם אפשר לשאול אחת להגעה אל בקתת קוטופקסי אבל הנוהל פה שהכל על הגב.

פורקים בגובה 4600, טיפוס של 250 מטר אל הבקתה וטפטוף גשם מקדם את פנינו. נכנסים לטור, מעילי הגשם נשלפים, ראש למטה, בטוף הגעשי מקפידים לדרוך על טביעות הרגל של הצועד שלפניך. פה ושם חוטפים בומבה מהתיק של הצועד לפנים. הבקתה היא יעד מספק ליום טיול לרוב האוכלוסייה, באכלוס מלא יש 60 מיטות בבקתה. פופולרי לשכור אופניים ולגלוש איתן למטה, רגע לפני, מקומיים יורדים וזוכים לתמונה.

ימי פסגה הם מרגשים במיוחד, היציאה מתוכננת לחצות, תמיד מתבקש לזמזם את שלום חנוך “תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”. שש שבע שעות טיפוס לפנינו, יום ראשון היום, השמיים בהירים הירח מלא וההר כאילו מזמין אותנו אליו. ערב רב של פנסים מלפנינו וגם כאלו שמתחילים לטפס מלמטה מהחניה. הטיפוס נחלק למספר מקטעים, רוכסים קסדות, רתמות ופנסים בבקתה. בתחילת השלג שמים קרמפונים, ובהגעה לקרחון הגרזן וחבל האבטחה נשלפים. כל שלושה מעוגנים לחבל – שניים עם מדריך. אני וגימל עם פפה שמוביל. לקרחון יש המון קרבסים, חללים עם גשרי קרחון מעליהם.

כל קונסטרוקציה של נטיפים יכולה להתמוטט כל רגע, הגרזן תמיד בצד ההר ומקל הליכה ביד השנייה. כל סוויץ’ שינוי כיוון מחליפים את הגרזן ומקל ההליכה, כל עצירה מאבטחים את הדברים, מה שיתגלגל כבר לא ישוב (ע”ע קסדתו של רמי). אנחנו צועדים בין תצורות קרח מרהיבות. נטיפי קרח, היינו כחולמים, אני מודד מאה צעדים כפולים ומקבל כ-18  מטר מצטבר. 500 צעדים כפולים יתנו כמאה מטר עליה בגובה, ככה אנחנו מתגברים על המחסור בשעונים.

רגע לפני הפסגה, פפה מזהה חולשה של אחרים ומתחיל בסשן של עקיפות. אני חולה על זה, פפה הוא אח שלי בלב. הרעיון הוא להגיע לפני הזריחה אל שפתו של הר הגעש. שש שעות אחרי תחילת טיפוס אנחנו עומדים משתאים עטופים בריח חריף של גופרית. אנחנו מעל העננים, ההרים הענקיים שטיפסנו עליהם בימים הראשונים נראים פתאום גמדים. במזרח לצד זריחת השמש ה-Sangay הפעיל נראה כמו הארובות של חברת חשמל, את האפר הוא מעיף על תושבי גואיאוקיל, העיר הגדולה באקוודור שנמצאת על האוקיאנוס השקט.

אחריו הצ’ימבורסו, שני האיליניזות הצפוני והדרומי והקייאמבה אנטיסנה – כולם נעמדים אלינו דום. משתחווים. אנחנו מבלים בפסגה יותר מדי כדי לנסות לגבש תמונת דגל קבוצתית אבל אחרי שעה מבינים שהנזק גדול מהתועלת ומתחילים לסגת. בגדול מומלץ לעזוב את הפסגה בשמונה בבוקר כי תנאי הירידה והחום הופכים את התנאים לקשים, אבל רמי עיקש שכמותו הגיע עם שלט מוכן מהבית וסיפק לנו תמונה לפנתיאון.

הירידה כמו כל ירידה כואבת, כאן המדריך הוא אחרון והוראות ההפעלה הם שצריך לסמוך על הקרמפונים וללכת זקוף ומשוחרר. השמש כבר יצאה, רגיעה להתפשטות, בימים כתיקונן גימל יורד בקצב הרבה יותר מהיר ממני אבל כראשון בשלישיה הוא מכתיב לי קצב שמאלץ אותי לרוץ מטה בדופק אנאירובי. למרות הצניחה המהירה בגובה חזרנו מזיעים וקלויים לבקתה ושיפרנו את שיא הגובה שלנו  מ-5895 ( קילימאנג’רו) ל-5897. כל כך הרבה מאמץ וכסף בשביל שיפור רק של שני מטר.

צ’ימבורוסו

הגובה הרשמי של הצ’ימבוריסו הוא 6310, אדווארד וימפר הגיע ראשון לפסגה בשנת 1880 בשנים בהם לא ידעו בעולם שיש הימלאיה וחשבו שהצ’ימבורסו הוא ההר הגבוה בעולם. זו גם הנקודה הכי רחוקה ממרכז כדור הארץ ואם תשאלו למה? אז זה בגלל שבניגוד אלינו, אלוהים לא ברא את הכדור סימטרי, הוא דיי פחוס.

ביום מנוחה שבין ההרים גיא מספר שלפני חודשיים נהרגו שישה על ההר במפולת זה דמורליזציה, כמו לראות את הסרט אוורסט בטיסת klm, אני ממלמל את סיסמתו של נימס שטיפס את כל 14 הפסגות מעל 8000 בחצי שנה – mission possible, mission posible. משמעות השם: צימבה שווה צמה, רסו שווה ראש שלג, בקיצואה (שבט מקומי) זה רחו, כך שהאינדיאנים יקראו לו צ’ימברחו. 

בכניסה לשמורה עדרי ויקוניות, ויקוניה הוא גמל קטן קומה שיודע לרוץ, המקביל של הגואנקו מארגנטינה פרויקט שימור העלה את מספרם מ-400 ל-9000, תכלס אין להם אויבים טבעיים בגבהים האלו והפומה יכולה לחגוג עליהם רק 2000 מטר יותר נמוך. שלג מקדם את פנינו בכניסה לשמורה ולפנינו טיפוס של שעתיים וחצי למאהל של ה base camp בגובה 5300. רמי קשישא לוקח החלטה רציונלית לוותר על ההר ולחכות במחנה, לנו אין רציונל. ב-base camp השלג כבר מפסיק לרדת ואנחנו חוזים בשקיעה מרהיבה.

הצ’ימבורסו בשורה התחתונה לא היה נחמד אלינו, ביציאה מהאוהל הייתי עוד אופטימי, כמו בקוטופקסי כל זוג מקבל מדריך. גימל ואני מקבלים שוב את פפה שלא רואה ממטר ועופר מבקש שנלך כקבוצה. זה נכון ורומנטי לטיול בחיק הטבע אבל לא למזג אוויר סוער. סופת שלגים ורוחות עזות, קידמו את פנינו, מינוס 25 מעלות, 50 אחוז שיפוע. מאבק סיזיפי על כל צעד, אחרי קיר אנכי בגובה עשרה מטר שמצריך נעיצות קרמפונים וגרזן, פפה מנצל את המומנטום פורץ קדימה ומייצר פער מבטיח. אנחנו מטאטאים שלישיות מקבוצות אחרות כאלו שבחרו לסגת או כאלו שלא.

הרוח מצליפה בפנים ומעיפה פתיתי שלג כואבים, כל מה שלא מכוסה חוטף, הדימום מהאף שלי לא נפסק, זהו סטייג’ רע במיוחד. הקצב חמש על חמש, חמישה צעדים, דופק עולה לשמיים, עצירה, חבל נמתח, חמש נשימות למנוחה. המים מזמן קפאו בבקבוקים, החיפוש אחר חטיפים מתיש, אני מחפש כל בדל אנרגיה וחופר עמוק פנימה למחוזות שלא הייתי בהם קודם. אם תהיה רך לעצמך תקרוס, לרגע אני לוטנט דן מפורסט-גאמפ על סירת דיג חסילונים שלו, נלחם באיתני הטבע ובאלוהים.

 לאחר ארבע וחצי שעות טיפוס בגובה 6100 אנחנו מדביקים את חוליית החוד ומגיעים למקום שהוא נקודת ההחלטה אם להמשיך או לא. אני רואה את המדריכים חופרים בור, מנסה להבין את המעשה הביזארי שהם עושים, לעצמי אני ממלמל שזה כדי לבנות מחסה או קבר לאחד הפורשים אבל למעשה כל זאת כדי להעריך את כמות השלג שירדה. פפה מזהיר מפני מפולות שלגים ולוקח החלטה להוריד את כולם מההר. הקלפים לא הסתדרו לנו הערב ופפה שלף בטאקי קלף שנה כיוון. אפיסת כוחות, אין אפשרות להתנגד, תחושת הקלה מציפה אותי, להר תמיד יש את המילה האחרונה ויש לו שליחים – מדריכי הטיפוס, וכך 20 דקות מהפסגה הראשונה ו-45 דקות מהפסגה אנחנו נסוגים עם טעם מר בפה.

לא סומכים על מכשירי הקשר, יורדים מטה ועוברים פנס פנס לבשר את הבשורה, לדאשה זה דה ז’וו. חי דופק אגרופים בשלג, לכאורה כישלון מפואר אבל אנחנו לא קורצנו מחומר שנכשל, יש בנו כעס על ההר שלא אפשר לנו לעלות אבל מצד שני תודה גדולה על כך שאפשר לנו לרדת. וינסטון צ’רצ’יל עליו השלום אמר פעם שההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון, מבלי לאבד את ההתלהבות להמשיך.

למטה במאהל אנחנו פוגשים צוות חילוץ עם מגלה מתכות שמתכוונים לעלות באור יום ולחפש את הגופות מהמפולת האחרונה, בדרך למטה אנחנו פוגשים את אלו שה-base camp זה החיים שלהם , האנשים שמתחזקים אותו ואלו שמביאים את האוכל אליו, ואני? אני נשארתי עם חשבון הנפש האישי שלי, מחפש איפה טעינו, איפה היינו יכולים לתקן ומה מנע מאיתנו להגיע לפסגה. 

בדיוטי פרי בדרך הביתה, אנשים מתחילים ללכת לאיבוד, מרגיש שצריך שוב לאבטח בחבל את חי ואליאב. העובדות בשדה התעופה בלבוש של הקבוצה הלאומית, מוקדמות המונדיאל אקוודור מארחת את ברזיל בקיטו, רגע מה פה קורה? איפה זיקו, סוקרטס, בבטו ורונלדיניו? ממתי אני נגד ברזיל במונדיאל?  פור דיוס. בטרנזיט באמסטרדם קלומק מודיע שאמא שלו בת 88 ומיד אני שולח הודעה “סבתא רחלה, מזל טוב ליום הולדתך ה-88, 88  אומר לי הרבה זו השנה בה השתחררתי”. אחרי רגע מגיעה תשובה רוטנת “אני בת 87” אם זה לא אחד מהסימנים למחלת גבהים אז מה כן.

לכתבה הראשונה של המסע

מאת: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני, גיא קלומק ושי כהן

משתתפים: עופר אוגש, דניאל וולפסון , רון לנץ, אליאב בר דויד, גיא קלומק , שי כהן, חי שלם, רמי וינטר ועזרא שהרבני