לפני כשנה החלטתי שוב לצאת לטיול בירדן עם חברים. זהו מסלול שאני מכיר בעיניים עצמות ויצא לי להיות בו כבר לא מעט פעמים. המסלול נמצא בוואדי ראם, הקניון נקרא החזאלי. אבל הפעם – לא היה מזל ונדרשנו לכל תעצומות האלתור והנסיון שלנו.
מאת: ולאד בביקוב
צילום: יערון פוזננסקי, ולאד בביקוב, יורי גרשברג
נוף בלתי נשכח
זהו מסלול שבדרך כלל עושים אותו יומיים שלושה, כאשר בחלקו הראשון מטפסים למעלה ואז את החזרה שלו יורדים בגלישות סנפלינג. המקום הוא מקום מטורף עם נוף משגע ומסלול ההליכה בתוך ערוץ הנחל בשילוב עם קירות גבוהים העשויים מסלע חול הופכים את הנוף לבלתי נשכח ואי אפשר להוריד את העיניים ממה שהן רואות.
אך הטיול במסלול הזה היה טיול שונה לחלוטין מפעמים קודמות . זה היה טיול שדרש מאיתנו המון אומץ, המון שיתוף פעולה, והמון עזרה אחד לשני. אחרת סביר להניח שהיינו נשארים שם עד אשר היה מגיע חילוץ, וגם אז אגב הוא היה אורך לא מעט זמן.
התארגנו קבוצה של כמה חברים ויצאנו למסלול, היינו כ 10 אנשים וכולם אנשים שזהו לא היה טיול הסנפלינג הראשון שלהם. כולם היו מנוסים, חלקם יותר וחלקם פחות. היינו גם 5 מדריכי סנפלינג מוסמכים בעל ניסיון עשיר בתחום החבלים.
היום התחיל בצורה מאוד טובה
לא היה חם מידי ולא קר מידי. השמש מעלינו והנוף משגע, השמיים כחולים עם עננים והראות רחוקה. לאט לאט מתחילים לעלות למעלה ועוברים את כל המכשולים בדרך, בין אם זה סדקים שצריך לטפס בהם ללא חבלים (כי אין צורך) ובין אם זה זוויות חדות שדורשות עלייה ובין אם זה כל מה שחיכה לו בדרך. עצרנו להפסקת הצהריים, עשינו קפה ואכלנו מעט. דיברנו על מה מצפה לנו בהמשך היום, צחקנו והמשכנו ללכת. לאחר הליכה לא קלה במיוחד במסלול שהוא מסלול אתגרי, הגענו לחניון הלילה הראשון שלנו. ההגענו אל החניון אשר נמצא לא רחוק מהפסגה של הקניון.
החשיכה הגיעה, וכולם כבר מוכנים לזוז לישון. אני וחבר (עובד) החלטנו לישון אחד ליד השני . נכנסו לתוך שקי השינה שלנו הטמפרטורה הייתה כ 4 מעלות. אחרי לא מעט זמן כבר כולם נרדמו ושרר השקט. כל מה ששמענו זה אותם הרעשים שתמיד כיף לשמוע: אלו הרעשים והצלילים של הטבע.
הכוכבים
בסביבות 4 וחצי לפנות בוקר. אני זוכר, ולא אשכח איך חברי עובד מעיר אותי ואומר לי במילים הבאות : “ולאד משהו מוזר פה, אני לא מצליח לראות את הכוכבים”. אני כמובן ישר חושב לעצמי שאם לא רואים את הכוכבים ועוד בירדן זה סימן שלא מבשר דברים טובים, בעיקר לא במקום כמו שהיינו בו שזהו מקום שהוא לא מואר, ובדרך כלל כמות הכוכבים, והכוכבים הנופלים שניתן לראות במשך הלילה היא מדהימה. מפה לשם הבנתי שהולך לקרות משהו, הבנתי שיש עננות נמוכה והולך לרדת גשם. השתדלתי להאמין שלא יקרה שום דבר אך לאחר כרבע התחיל לרדת עלינו ברד, כן כן – ברד
מהר מאוד כולם התכסו בתוך השקי שינה וכולם מהר קיפלו את הציוד וניסו עד כמה שאפשר להגן על הדברים שלא יירטבו וקיווינו לטוב. לאחר כרבע שעה שבו ירד הברד, הכל נרגע. הברד הפסיק לרדת אבל הטמפרטורה נשארה נמוכה (כ 3 מעלות ב 6 בבוקר).
מה עושים? לאחר התייעצות הוחלט להמשיך את המסלול, כי כבר עברנו את הנקודה שבה אנחנו יכולים לחזור אחורה והדרך היחידה היא לסיים את המסלול וזאת לאחר שכולם הסכימו פה אחד לכך.
ממשיכים, אבל…
לאחר שקמנו בבוקר והתארגנו בזריז הוחלט להמשיך קצת קדימה בכדי לייבש את הציוד אשר נרטב לנו. יש לנו עוד לילה אחד להעביר בשטח, ואי אפשר לעשות זאת בעיקר כששקי השינה רטובים ולא באמת מבודדים אותנו מהקור.
לאחר הליכה של כ-500 מטר מצאנו מקום טוב לייבש את הדברים שמש לא הייתה ורוחות היו . עצרנו במשטח לייבש את הציוד ופרסנו אותו, זהו גם הזמן שהיה לנו לארוחת הבוקר אשר לא הספקנו לאכול כי היינו חייבים פשוט לברוח מאותו חניון הלילה ולהמשיך קדימה. פתאום הגיע משב רוח מכיוון אחר לחלוטין, אבל משב רוח כזה שהעיף חצי מהציוד ששמנו לייבוש לתוך התוואי של הקניון- רק לא התוואי שבו אנחנו היינו צריכים ללכת.
מה עושים? אי אפשר יהיה להעביר את הלילה בלי הציוד הזה, זה ציוד הכרחי. מדובר על שקי שינה, מזרנים, כלי בישול – דברים שאי אפשר להשאיר אותם שם למטה ולהגיד להם פשוט “ביי”. זהו הזמן שבו הבנו שאנחנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסא, חייבים להוציא משם את הדברים ולהחזיר אותם כי אחרת אנחנו בבעייה.
מחלצים את הציוד
החלטנו להוריד מדריך אחד למטה בכדי שיעשה כמה דברים: 1. יבדוק אם אנחנו יכולים דרך המסלול שלנו להגיע לאותו המקום שבוא נפל הציוד שלנו ולאסוף אותו? הדבר דורש סטייה מהמסלול שלנו ואז חזרה לשם. 2. במידה והדבר לא מתאפשר לאסוף את כל הציוד אשר נמצא שם ולהעלות בחזרה למעלה. כמובן שלתכנן את זה, זה היה החלק הקל. החלק הקשה יותר היה איפה אנחנו מחברים את חבלי הגלישה? האם ישנם מקומות בהן ניתן לבנות את עמדות הגלישה? ובכן לאחר בדיקה מעמיקה גילנו מהר מאוד כי אין שום מקום כזה והדבר היחיד שיש צורך לעשות זה HUMAN ANCHOR – עגינה אנושית.
יורי גלש למטה לבדוק האם למקום שבו נפל הציוד יש דרך גלישה למסלול שלנו בכדי שנסטה מעט מהדרך ונוכל לקחת את הציוד שלנו. לאחר שהסתבר לנו שהדבר בלתי אפשרי יורי החליט לאסוף את הציוד ואז היה צריך להעלות למעלה. כל זה לקח כשעה, כאשר בשעה הזאת אותם האנשים אשר משמשים לעגינה חייבים לשבת כי יורי נמצא על החבלים. בהתחלה היה להם קל, אך עם הזמן נהיה להם כבר קר. הטמפרטורה בחוץ היא כ 7 מעלות והם יושבים על האבנים. בכדי לעזור להם מעט לשרוד את הקור הזה עשינו שתי דברים. הראשון הוא להניח מזרן מבודד בכדי שיתיישבו עליו והדבר השני היה לעטוף אותם בשמיכת מילוט בכדי לשמור על חום גופם.
צילום: יורי גרשברג
אל קצה היכולת
יורי עלה בחזרה עם כל הציוד החסר, כולם קיבלו את הדברים בחזרה ועכשיו אפשר להמשיך במסלול. כבר פה הבנתי שאנחנו הולכים להיות בהרפתקה מתמשכת, הבנתי שזה לא הולך להיות עוד סתם טיול, אלה טיול כזה שהולך לדחוף אותנו האנשים לקצה גבול היכולת. זה הולך להיות טיול שבו כולנו צריכים לקחת את הידע שלהם, בתחום החבלים ובשאר התחומים שקשורים לזה ופשוט להוציא את ארגזי הכלים שלנו ולחלוק אותם עם האחרים. כי רק ביחד ועם חשיבה ותכנונים נכונים נצליח לעבור את המסלול הזה בשלום. את האגו נשאיר בצד כי הוא מיותר.
ממשיכים במסלול כרגיל ואז מגיעים לנקודת העצירה שבה מתחילות כל הגלישות שלנו, הנקודה שבה אנחנו מתחילים לראות את הקירות העצומים ואת את תוואי הנחל המטורף. מפה עוד אפשר לשלוח הודעות למשפחות בארץ (דרך המכשיר לאיתור לוויני) ואחריה כבר קשר מאוד להשיג קליטת לווינים. לאחר שעצרנו ואכלנו, שלחנו הודעה שהכל בסדר והמשכנו לאחר גלישה אחת מגיעים לגלישה השנייה, מסתכלים למטה ורואים שיש גב של מים אשר מחייב מעבר בתוכו, הגב אומנם לא ארוך, אך עמוק – עומק המים כ 3 מטר. וזה אומר שנרטב, אנחנו והציוד שהוא לא מוגן מים. לא, אף אחד לא רצה להירטב וכמובן לקפוא מקור. מפה הבנתי- אני אעשה הכל ואשתמש בכל הכלים והציוד שיש לי בשביל שנצא מהנחל במצב כמה שיותר טוב ובמצב כמה שיותר יבש ובריא. למזלי הכרתי את הגלישה הזו וזכרתי שבפעם קודמת הצלחתי לעקוף את הגב דרך טרוורסה על הקיר שאותה צריך לעבור כאשר אני עדין מאובטח על חבלי הגלישה בכדי לא ליפול למים.
בכדי שאף אחד לא ירטב היה נדרש לבנות מערכת ל GUIDED RAPPLE זו מן מערכת חבלים שחבל אחד מוביל אותך למקום בטוח וחבל השני זה החבל גלישה, אפשר לומר שזאת מעין חצי אומגה וחצי גלישת סנפלינג, וצריך גם אפשרות לשחרר את החבלים מלמטה אחרי שכולם גלשו. לאחר שאני עברתי את הטרוורסה בכדי להגיע לצד השני של הגב מים הכנתי לכולם את המערכת חבלים בכדי שלהם יהיה קל יותר לעבור וכולם עברו בשלום את המסלול מפה המשכנו בעוד כמה גלישות ובהן לא נרטבנו, הדבר הביא מורל גבוה וכמובן הרגשה טובה להמון אנשים, הבנו שלא תמיד הכל נראה רע, שאם יש צוות לעניין והאגו בצד, אפשר לעבור את המסלול בצורה בטוחה טובה ועדין עם חיוך על הפנים. בעיקר אני חושב שאנחנו המדריכים הופתענו, הופתענו לגלות שיש דברים שפעם למדנו אך לא חשבנו שנצטרך להשתמש בהם, תמיד טוב שיש בכיס ארגז כלים רחב, כי לעולם לא תדע מתי יש כלים שתצטרך להוציא וידע זה כוח הוא לא תופס זיכרון.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
חייבים להכנס למים
אחרי ההמשך הגענו לעוד מפל שצריך לגלוש, הגלישה לא ארוכה, הגלישה כ 4 מטר אבל, ויש אבל: יש מים שצריך לחצות. אי אפשר להשתמש בשום טכניקה ושום כלום, חייבים להיכנס למים וחייבים פשוט לחצות בהליכה. אם זו כמות המים שיש בנקודה הזאת, בנקודות הגלישה הבאות המצב יהיה אפילו מעט גרוע יותר ונדרשנו להגיע להחלטה.
זהו הגלישה האחרונה שאמורה להיות לפני שאנחנו מגיעים למקום שבו תמיד אנחנו עושים את הלילה השני שלנו במסלול, זה אותו החניון שיש בו משטח חולי ועצים שאפשר לעשות מדורה קטנה וצנועה ויש אפילו מקום שבו אפשר להתקלח, מעין גב מים שנמצא מעט גבוה וכמובן מים שאותם ניתן למלא המשך המסלול. טוב כנראה שלא משנה איפה נעצור מים זה לא משהו שיהיה חסר לנו כי יש אותם בכמויות.
לאחר שיחה עם כולם הגענו להחלטה: נשארים לישון בנקודה שהיא הנקודה לפני אותה הגלישה שבה אנחנו נדרשים להירטב, החלטנו שאם יש צורך להירטב אנחנו מעדיפים שזה יהיה ביום השלישי והאחרון של המסלול, ביום החזרה הביתה.
הנקודה שבה הוחלט להישאר היא לא הנקודה הכי טובה ונקודה הכי נוחה שיש אבל לא הייתה לנו יותר מדי ברירה, הנקודה הייתה צרה יחסית ולא היה מלא מקום אז מעט הצטופפנו. מתחילים לפרוס את המזרנים ואז שני חבר’ה מגלים שיש חורים במזרנים שלהם. אלה גם המזרנים שעפו לנו ביום השני למטה כנראה כתוצאה מהמון חיכוך עם הסלע חול, התפנצ’רו.
מזרנים- זה לא רק לנוחות
מזרנים זה ציוד חשוב בטיול כאשר מדובר על טמפרטורות קרות, מזרנים לא רק נותנים לנו שינה טובה, אלא גם מעניקים לנו בידוד מהקרקע. אז מה צריך לעשות? לישון ישר על הסלע לא בא בחשבון וצריך לחשוב מחוץ לקופסא, צריך לאלתר ולעזור. אני תמיד מביא ציוד למקרה חירום, דברים קטנים שאני מקווה שלא אשתמש בהם, מק’גיוור סטייל: תמיד אני סוחב איתי שטויות, אבל היי, תמיד אני גם משתמש בהם ולכן לא מפריע לי לסחוב בתיק עוד חצי קילו של דברים מהסוג הזה. החושך כבר ירד ויש צורך לתקן את החורים במזרנים, 2 מזרנים שבהם יש או חור אחד או כמה.
פה כמובן עשיתי דבר הזוי, ככה כולם לפחות אמרו אבל מצד שני הוא עזר. זו הפעם הראשונה שאמרו לי :” ולאד תודה שאתה מעשן”. הדלקתי סיגריה, שאפתי את העשן ונשפתי לתוך המזרן, בפנס הדלקתי תאורה אדומה. לאחר שהכנסתי את העשן התחלתי לנפח את המזרן ובעזרת התאורה האדומה ראיתי מאיפה העשן יוצא וככה גיליתי את החור. כמובן שתיקנתי את החור והכל היה בסדר, אבל לאחר מכן התברר שהיו כמה חורים והסיגריות אוזלות. החלטתי לעצור את זה- המזרן ממשיך להוריד אוויר. יערון הציע רעיון נוסף – מיטת חבלים. לפרוס את החבל בצורה של נחש ועליו להניח את השק שינה. הדבר לא נוח בעליל, ולא מבודד כמו מזרן – אבל עדיף משהו מאשר כלום, עדיין יש מעט בידוד יותר טוב מאשר הקרקע.
בהתחלה אף אחד לא חשב על הרעיון הזה של להשתמש בחבלים בתור בידוד מהקרקע, אבל בכל הטיול הזה בהרבה מקרים איכשהו אנשים פתאום התחילו להיות יצירתיים וצצו רעיונות מדהימים. ביום יום סביר להניח לא היינו חושבים עליהם אבל כאשר מגיעים לסיטואציה מסוימת הראש חושב אחרת.
בנוסף לנושא השינה, היה חשוב לציין כי היינו באמצע ערוץ הנחל, כלומר אם היה יורד גשם במהלך הלילה מצבנו היה פחות טוב. למזלנו בלילה הזה מזג האוויר אמנם היה קר והשמיים היו אפורים אך לא היה כל רמז לגשם, ומצאנו מקום גבוה לישון בו בערוץ בכדי שגם אם יהיה מצב של גשם וזרימה עדין נצליח לישון יבשים…
בוקר אחרון
אחרי הקפה השחור המורל של כולם עלה, כנראה שיש משהו בלשתות משקה טעים שכזה ביום קר לצחוק קצת על מה שעברנו עד עכשיו ולקבל כוחות מחודשים על היום החדש. הנה הגענו ליום האחרון והיום כולם חוזרים הביתה- אבל היום לדחוף את עצמינו עד קצה גבול היכולת ועוד קצת. סיום המסלול אינו רחוק, נשארו לנו עוד כמה גלישות ועוד כמה קטעים טכניים, השלמנו עם העובדה הזו- ולהירטב כבר לא אכפת. ידענו שאנחנו נאלץ להיכנס למים, וידענו לפי גובה המים בגבים הראשונים מה מצפה לנו בשאר הגבים. המצב כמובן לא היה טוב.
צלחנו מפל ראשון עם מים עד גובה המתניים, הציוד עדין לא נרטב. זהו הרגע שבו הבנו שאנחנו צריכים להמשיך תמיד בתזוזה אחרת נתחיל לקפוא מקור. כאשר הגוף בתנועה הוא ממשיך להתחמם וכאשר הוא במצב מנוחה ורטוב כמובן שנהיה לנו קר וזה לא המצב הכי נעים.
נחוש שלא לשחות – אומגה
הגענו לגב מים באורך כ 30 מטר. כ 15 מטר מחייבים שחייה ו כ 15 מטר מחייבים הליכה עם הרטבה עד המתניים. אני סבלתי הכי הרבה- בכל זאת אני 1.60 מטר אז מה שבשביל הגבוהים עד המותניים אצלי יכול להיות גם עד הצוואר.
2 מדריכים צלחו את הגלישה ואת המעבר של הגב. אני? אני הייתי נחוש לא להירטב, או גם אם להירטב לא להגיע למצב שבו אני שוחה. בכל זאת המים קרים ובחוץ אין שמש בכלל. עלה בי הרעיון לבנות אומגה. אומגה? כולם שאלו אמרתי כן, אומגה ונאלתר ממה שיש. נשתמש בעגונים טבעיים ונשתמש בציוד שיש לנו. מקסימום נפילה של כ 2 מטר ושחייה גרוע מזה לא יכול להיות. וכך עשינו: קצה אחד חיברנו לעגינות טבעיות עם חלוקת משקל (בכל זאת, באומגה יש עומסים גבוהים) וחבל שני חיברנו לעץ שמצאנו שם וכמובן עשינו שינוי כיוון למעלה (דבר שהתגלה כלא אופטימלי). בחבל השני השתמשנו בכדי יכולת למשוך את הגלגלת משתי הצדדים.
דבר ראשון העברנו את התיקים שלנו לצד השני כי גם היה חשוב שהם לא ירטבו ואז אנחנו היינו צריכים לעבור. אני הייתי הראשון לניסיון, הבן אדם הכי קל משקל שהיה שם וכמובן זה שרצה לראות שמה שהוא בנה עובד. במעבר שלי באמצע הגלישה גילינו שהמתיחה שעשינו היא לא המתיחה הכי טובה והחבל מקבל בטן יפה שגורמת לי בכל זאת לגעת במים, לפחות לרגליים. לאחר שצלחתי ומעט נרטבתי החלטנו לתת אפשרות של מתיכה לחבל “בזמן אמת” הכוונה שכאשר הבן אדם כבר נמצא על החבל של האומגה תהיה לנו אפשרות למתוח או לשחרר את החבל בהתאם לצורך וככה זה היה. כולם צלחנו את הגב הזה, והאחרון שנשאר – היה צריך להכנס למים ופשוט לשחות וככה הוא עשה. כמובן שההרגשה לא הכי כייפית שיש אבל זה מה שהיה צריך לעשות וזה מה שעשינו. המטרה הייתה פשוטה – לסיים את המסלול וללכת הביתה, לסיים את המסלול ולהגיע לכפר, לקחת את הציוד ומשם למעבר הגבול או במילים אחרות – הביתה.
נרטבים בשביל האחרים
ממשיכים את המסלול, ממשיכים לעבור עוד כמה גלישות ומגיעים לגלישה נוספת. הגלישה באורך כ 10 מטר ואחרי יש גב מים עמוקים שמחייב שחייה. הגב לא ארוך – כ 8 מטרים, אבל המים קפואים ועמוקים. מה עושים? תלוי את מי שואלים. אני, יורי, עובד ואביב שחינו ועברנו אותו. בשביל מה עשינו את זה ראשונים? בשביל שאחרים לא ירטבו. המטרה: לבנות עגינה אנושית, אותו HUMAN ANCHOR בשביל שאחרים לא ירטבו ויוכלו לגלוש בשיטת ה GUIDED RAPPLE כמובן שהשיטה עזרה וחוץ מאיתנו כמעט אף אחד לא נרטב אבל היו כמה קשיים בדבר: אנחנו רטובים, אנחנו יושבים בצל, קר לנו, ואסור לנו לזוז.
למזלנו כמובן, יורי השני, עוד בחור שהיה איתנו החליט לפנק אותנו בקפה בזמן שאנחנו עושים בלשבת לקפוא מקור אבל לא להתלונן, כי עוד מעט מסיימים את המסלול וצריך להשאר חזקים. לאחר כחצי שעה כולם גלשו וכולם עברו בשלום גם את הגלישה הזאת. חלק רטובים יותר וחלק רטובים פחות.
לאחר הליכה קצרה ראינו בולדר ענק ונקודת אור שמאירה עליו. בלי לחשוב פעמיים רצנו לשם, הורדנו נעליים והורדנו גרביים ופשוט נתנו לשמש לחמם את הכפות רגליים שלנו, הרגשנו ממש מאושרים באותו הרגע כאילו לא ראינו את השמש שבועות שלמים.
בסופו של דבר סיימנו את המסלול ללא נפגעים בגוף ונפגעים בנפש. כולם יצאו עם חוויות בלתי נשכחות וכולם למדו המון על עצמם, המון על טכניקות גלישה מתקדמות והמון על עבודת צוות.
מאת: ולאד בביקוב
