באוקטובר 2021 יצאתי למסע רחיפה וקמפינג במטרה לחצות את ההימלאיה ההודית מדרום לצפון. מסע שמתחיל מ Bir ומסתיים ב Leh, דרך פסגות של 6000 מ’ והכי רחוק שיש מצוויליזציה. למשחק יש שני חוקים בלבד: זזים רק ברחיפה או הליכה. וחוזרים הביתה בחתיכה אחת. רתום לחופת נילון בגודל 21 מטר רבוע, חמוש בתיק של 25 ק”ג וכאשר 300 ק”מ לפניו, יצאתי למסע בעומק ההרים הכי פראיים שיש. למה? ‘כי אפשר’.
למי מהקוראים שמגרד ושואל ‘רחיפה זה הטרקטורון הזה באוויר, לא? מלא רעש אתם עושים בשבתות’. אז זה לא. נראה דומה אבל רחיפה חופשית (Paragliding) נעשית ללא מנוע. אז איך מרחפים טסים מרחקים של 100 ק”מ? אנחנו צוברים גובה על תרמיקות (אוויר חם העולה מהקרקע) עד בסיס הענן ודואים אל התרמיקה הבאה. אני מנסה לקחת את משחק ה’קפוץ בין התרמיקות’ הזה למקומות גדולים.
הרחיפה בהימלאיה אינה זרה לי. זוהי הפעם החמישית שאני נוחת עם ציוד רחיפה למרגלות המפלצות ענק האלה. פעמיים בצד הנפאלי ושלוש פעמים בצד ההודי. בפעם האחרונה עשיתי קו רחיפה של 280 ק”מ מצ’אמבה דרך דארמסאלה עד מנאלי בארבעה ימי רחיפה רצופים. נתתי לעצמי טפיחה על השכם והרגשתי לפחות כמו קולומבוס אחרי שישב לבירה עם מלך ספרד וסיפר איך ‘היתה לי תחושה שאמריקה שם’.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
שאפתני או מגוחך?
הפעם הפרוייקט הוא שאפתני. על הנייר אפילו מגוחך: חציית ההימלאיה ההודית ברחיפה חופשית מדרום לצפון בקו ישיר. דבר שלא נעשה מעולם. למה זה מגוחך? החלק הראשון “הקל” של המסלול הוא דרך פסגות של 6000 מטר. הניווט באוויר דרך ההרים הללו הוא איך לומר… מעניין. איבוד גובה במהלך הרחיפה תוריד אותי לקרקע בגובה 4000 מ’ עם תוואי שטח של קרחונים ועמקים אינסופיים המכוסים עד האופק בעצי ענק שרק ההימלאיה יכולה לגדל. אם הצלחתי להימנע מנחיתה על שפיץ הר או עץ, יציאה רגלית משם תארך ימים ברגל בתוואי שטח אלפיני.
בוא לא נתרסק שוב
אין כאן שבילים, קליטה או אפילו קיוסק להתרענן. בשנה קודמת היתה לי התרסקות באותו אזור על צלע הר בגובה 3000 מ’. הייתי בסדר מלבד איבוד הכרה לכמה דקות ופגיעה בעקבים שספגו חבטה. הבעיה שהירידה חזרה אל תחתית העמק היתה באזור מורכב טופוגרפית וללא שבילים. השמש התחילה לשקוע וכל שיכולתי היה לחפש מערה להעביר בה את הלילה. לא יודע מה העסיק אותי בה יותר: הלילה שהיה הכי קר שחוויתי מימי או משפחת הפשפשים במערה שראתה בי פיאסטה קולינרית.
למחרת בבוקר ניסיתי למצוא נקודת המראה משם אבל התוואי שטח היה מורכב מדי. בהחלטה כואבת נפטרתי מציוד שאינו הכרחי והתחלתי לאבד גובה רגלית דרך מצוקים תלולים ויערות צפופים. ההתקדמות הייתה איטית בגלל צליעה מהחבטה של אתמול. לבסוף הגעתי לפנות ערב לכביש כורכר בתחתית העמק שלמזלי עברו בו חוטבי עצים. שרוט, חבוט ותשוש המצב שלי היה מעורר חמלה והם היו מספיק נחמדים להעמיס אותי על הטנדר עד הכפר הסמוך.
תוכנית טובה בנויה משלושה חלקים
השנה אין לי כוונה לחזור על מסע הישרדות שכזה אז צריך לחצות את המקטע הזה בטיסה אחת נקיה. הבעיה היא שעל מנת לחצות מביר (Bir) למנאלי (Manali) צריך גובה בסיס עננים גבוה. כזה של 5000 מטר גובה שאפשר לצאת איתו לדאיות גדולות. לא פשוט כי האזור בדר”כ ספוג בלחות ובסיס הענן נמוך מהפסגות מה ש’כולא’ אותי בתוך העמקים.
החלק השני של הקו מעניין לא פחות: חציית פאס הרוטאנג (Rotang) עד קילאנג (Keylang). ניחא רחיפה מעל פאס הרוטאנג בגובה 4000 מטר אבל עמק קילאנג מקשר עם חבל קשמיר שנמצא בסכסוך עם הפקיסטנים. ההודים לא אוהבים שם דברים מרחפים באוויר. כמה חברים שכבר נחתו שם בשנים האחרונות נעצרו והמשיכו את המסע בבילוי בכלא ההודי. החלק השלישי והמופרע במיוחד בתוכנית הוא מקילונג ללה (Leh): מקטע של 150 ק”מ שהוא הכלאה בין מדבר צחיח לפסגות הימלאיות עם אוויר יבש ובועט ברוחות של 50 קמ”ש. הגובה ההתחלתי של הקרקע הוא 5000 מ’ ואין שם כלום. בקיצור – פוטנציאל לטיסת בלהות.
מתנתקים מהקרקע
הפרויקט נקבע לאמצע אוקטובר לאחר תום עונת המונסון. אני נוחת שבועיים לפני בדארמסלה (Dharamshala) ומבלה בעליה וירידה בהרים “הנמוכים” יותר סביבה. אי אפשר לצאת לקו עם פוטנציאל גובה של 7000 מ’ בלי התאקלמות. ניקו, חבר משוויץ, גם הוא טייס פארגלדינג, נמצא גם באזור ואנחנו עושים טיסות מקומיות ביחד. לאחר התאקלמות אני לבסוף מוכן לצאת למסע שלי: אני ממריא מ’גבעה’ קטנה בגובה 2400 מ’ מעל ביר וטס צפונה אל נקודת הציון הראשונה: פסגת Chakban Tarnei. ככל שאני מתקדם אליה אני מגלה תנאים לא טובים. הטיסה לאורך רכס Chakban Tarnei מלווה ברוח ובמערבולות אוויר חזקות והכנף שלי מסמנת לי דרך קריסות חוזרות ונשנות שהיא לא זורמת איתי היום. “זה לא זה” אני מסנן לעצמי וטס חזרה לביר. ביר היא קולוניה טיבטית קטנה שיושבת למרגלות ההימלאיה. כפר עם מנזרים עתיקים ומגוון תרבותי עשיר – שממש לא מעניינים כאשר אתה מפוקס לחצות את ההימלאיה. אני מעביר את הזמן בפירוק וארגון מחדש של הציוד.
שידוך משמיים סטייל הימלאיה
למחרת אני ממריא ופונה שוב אל Chakban Tarnei. הפעם בסיס הענן נמוך מדי והעמקים סביבו טובעים בים עננות. גם היום התנאים לא לצידי אבל אני ממש לא רוצה לנחות חזרה בביר. אני חמוש בציוד קמפינג ל 4 ימים ואני נחוש להצדיק את ההר ציוד הזה שעשה את דרכו הארוכה עד פה. אני שב על עקבותי, ממשיך לטוס 70 ק”מ מערבה ונוחת בכפר תלוי בגובה 2000 מ’. זה לא ממש כפר. יותר כמו חמולה הודית שהשתלטה על צלע ההר: 7-8 בקתות בוץ טבועות בתוך ירוק בוהק ותלול. מיד כאשר אני נוחת כל יושבי הבקתות יוצאים אלי בעיניים משתאות ופה פעור. הילדים צוהלים משמחה כאילו השחקן הבוליוודי האהוב עליהם הופיע בכפר והאגו שלי מתנפח בהתאם.
ראש הכפר ישיש בג’קט ציידים מזמין אותי בטקסיות רבה לתוך ביתו. אשתו עושה סימנים של אוכל ולישון ודוחפת אותי לאחת הבקתות. אני זורם. השמש כבר נעלמה מאחורי הפסגות והקור הנושך משכנע אותי שהקוסקוס עגבניות אינסטנט וכל הציוד קמפינג המתוחכם שלי יכול לחכות למרות הכל – אני שמח לאכול צלחת עדשים ולישון בבקתה סגורה. ראש המשפחה מושיב אותי לימינו ואשתו ממלאת לי שוב שוב את הצלחת. “אתה נראה בחור רציני” הוא אומר לי בעוד אני חופר בתוך הצלחת אורז-עדשים הרביעית שלי. “ההיית רוצה להתחתן עם הבת שלי? זה לא יהיה לך יקר” הוא מצביע על ילדה חמודה בקצה הבקתה.
אורז שהיה בדרכו לקיבה עושה סיבוב פרסה אל תוך קנה הנשימה ואני משתנק. לך תסביר לו שזה פדופיליה מצידי וחוסר אחריות מצידו למסור את הבת שלו לבחור שמרחף בהרים. אבל אם אני אומר לו ‘לא’ הוא עלול להיעלב וקר שם בחוץ. “תראה היא באמת יפה אבל אני מאוד עסוק בתקופה הקרובה”. “תשאר כמה ימים איתנו ותראה שהיא טובה” הוא עונה במבטא הודי ונענוע ראש מוגזם. אני מביט על האב בעיני עגל ואז נודד במבטי אל האם בתקווה להצלה אך ללא ישועה: לא נראה שהיא מבינה על מה אנחנו מדברים וכך גם הילדה שלועסת לעצמה את הצמה.
אני מגמגם “הייתי שמח אבל אני רוצה לעוף בבוקר למנאלי”. הוא מסתכל עלי כאילו אמרתי לו שמחר אני עף לירח. “טוב – נוכל לדבר אם תרצה לשנות את דעתך בבוקר” הוא אומר באכזבה. שידוכים בהחלטת ההורים בקצה הזה זה של העולם זה דבר נפוץ, וכך גם נישואין עם הפרשי גיל. ואני מניח שהוא באמת מתכוון לטוב כשהוא רוצה לבת שלו עתיד עם מכונת כביסה וחבילת ערוצים. אני מנסה לא להיות שיפוטי אבל לא יכול שלא לחשוב כמה דפוק זה עבור הילדה כשרוצים לשלוח אותה לתמיד עם אחד שהרגע נחת מהשמים.
אני מתעורר לבוקר שטוף שמש ונטול כל ענן. בעוד אני מארגן את הציוד להמראה אני חש את האדרנלין מצטבר. מספר דילוגים קצרים ואני כבר באוויר, פולט יוואאווו ענק וטס מזרחה. היום זה קורה: אני הולך להשלים את המקטע הראשון. אני טס צפון-מזרח דרך שרשרת הרי ה Dhauladar ולאחר שעתיים מוצא עצמי מול Chakban Tarnei. בסיס הענן לא גבוה במיוחד אבל מספיק בשביל להיכנס עמוק ללב ההימלאיה. אני דוחף קדימה עוד 30 ק”מ צפונה מעל אינספור פסגות לבנות עוצרות נשימה. הנוף משוגע. ענני קומולוס שחורים סוגרים מאחורי ואני עכשיו מחוייב לקו – אין דרך חזרה עד מנאלי.
הר Hanuman Tibba החולש מעל מנאלי מתקרב אלי באיטיות. עוד כמה תרמיקות ועמק מנאלי נפרש תחתי בדיוק בזמן למצוא נקודת נחיתה ללילה. אני מבצע כמה יעפים לאורך הרכס המערבי של הרי מאנלי כאשר הקריטריון המנחה הוא ‘מהי הנקודה הטובה ביותר להמריא ממנה מחר?’ אני מוצא כר שלג שטוח בגובה 2500 מ’ ונוחת עליו בדיוק בזמן לפתוח אוהל לפני החשכה.
לילה בשחקים
הקטע בהימלאיה הוא שהבדל הטמפרטורות בין היום ללילה הוא ברוטאלי: בעוד במהלך היום יכול להיות חמים ונעים גם בגובה 3000 מ’, כאשר החושך יורד הטמפרטורות צונחות למינוס 15 ומטה. וכך אני שוכב באוהל לבוש באינספור שכבות, נעול נעלים, בתוך שני שקי שינה ועדיין משקשק מקור. אין סיכוי להירדם – הגוף עסוק מדי בשמירה על חום. הדבר היחידי שאפשר לעשות עד עלות הבוקר הוא לאכול – פעולה שמעירה את המטבוליזם וקצת מחממת. הטמפרטורה בתוך האוהל הרבה מתחת לאפס.
לא יודע כמה אבל בשעה 2 בלילה השישה ליטר מים שאיתי כבר קפאו. ובעודי שוכב עטוף ומכרסם בוטנים אני לפתע שומע צעדים מחוץ. לא צעדים כאלה קלילים של עכבר או שועל, אלא כאלו שנמעכים עמוק בתוך השלג, עם רווח זמן בין צעד לצעד. אי אפשר לטעות – זאת חיה כבדה. הצעדים מתקרבים אל האוהל ואני עושה את הדבר הכי גברי שאפשר: צורח כמו ילדה ג’ינג’ית בקוקיות. חכו שניה – למרות הפאדיחה יש באסטרטגיה הזאת הגיון הישרדותי: אין לאן לברוח מהצוק הזה בקור ובחושך.
החיה בחוץ לא יכולה לראות אותי אז אולי אני יכול לבלף לגרום לה לחשוב שלא כדאי לה להתעסק עם היצור שבאוהל. החיה נעצרת ואני יכול לשמוע את נשימותיה הכבדות ממש מחוץ לאוהל. לאחר מספר דקות היא מסתובבת ומתרחקת. אני ממתין לאור ראשון ויוצא מהאוהל להפשיר מול קרני השמש. על השלג אני רואה טביעות רגלים ענקיות של דוב. כל טפר בגודל 5 ס”מ. המקומיים מספרים על דובי ענק שמסתובבים באזור. באביב הם יורדים ממש לתוך הכפרים לאכול שאריות זבל וילדים.
להימלאיה יש חוקים משלה
אני תשוש מלילה ללא שינה אבל חרמן לטוס היום את המקטע השני אל עבר קילאנג. אני דוחף 300 גרם של שיבולת שועל עם מים לתוך הבטן וממריא. אני דואה מרכס לרכס אבל מהר מבין שזה לא יום אידיאלי: ישנה רוח מזרחית חזקה שמשטחת את התרמיקות. ככל שאני מתקדם אל עבר רכס הרוטאנג היא הולכת ומתגברת ובשלב מסוים אני מתחיל לטוס אחורנית. אחרי 3 שעות מלחמה אני מגיע לפאס הרוטאנג ובלית ברירה אני נוחת על כר דשא בגובה 2000 מטר.
השעה מעט לאחר הצהרים אבל הרוח חזקה מדי בשביל להמריא שוב. להפתעתי אני בנקודה עם קליטה ויש מסביב עצים למדורה אז אני מחליט להעביר את שארית היום שכוב רגל על רגל בשמש, לוגם תה שחור. אל מול פנורמה מטורפת על הר ה Hanuman Tibba אני מהרהר במשמעות החיים ואיך בדיוק אני יוצא מכאן. לקראת ערב אני מקבל לפתע הודעה לווינית מניקו, החבר השוויצרי שהמשיך לטוס על שרשרת הרי ה Dhauladar, שהוא תקוע 70 ק”מ דרומית ממני. הוא נאלץ לנחות על הר ללא שם בגובה 3000 מ’ בגלל מזג אוויר לא טוב. בינתיים הרוח המזרחית התחזקה מאוד גם אצלו.
הוא לא יכול להמריא שוב ואין לו יכולת לרדת רגלית ללא ציוד טיפוס. למען האמת שנינו במצב די דומה עם הבדל קטן-גדול: הוא ללא ציוד להעביר לילה בשטח והוא 1000 מ’ גבוה ממני. אני מרגיע אותו ומאיץ בו לא לנסות להמריא ברוח חזקה. אם זה יגמר בתאונה המצב שלו שם יהיה הרבה יותר גרוע. “תתעטף כל הלילה בתוך הכנף, יהיה לך קר, לא נעים – אבל תשרוד. מחר בבוקר נעריך את המצב מחדש” אני מסכם איתו. אני מסיים את ההתכתבות ובודק תחזית למחר: עומדת להיכנס סערה מחר בבוקר שתמשך 3 ימים. איףףף. שום חילוץ לא יצא אליו תחת סערה.
תרגיל בקבלת החלטות
קילאנג נמצאת ממש מעברו השני של הרכס עליו אני ישן הלילה. עניין של תרמיקה וחצי ודאייה לתחתית העמק. אני בינתיים מריץ בראשי תרגיל מתקדם בניהול קבלת החלטות: אם תיכנס סערה אוכל להעביר 3 ימים בקילאנג ולהמשיך משם אל Leh. אבל מיד מבטל: כעת אין אפשרות להמריא ברוחות הללו והנתיב הרגלי ל Leh חסום ע”י 400 מטר קיר ורטיקלי מעלי. מצד שני גם אין מצב להישאר בנקודה הנוכחית 3 ימים חשוף לסערה ובלאו הכי אין לי מספיק אוכל ל 3 ימים נוספים בשטח. התרגיל מסתיים בהחלטה ניהולית אמיצה: נחליט מחר בבוקר.
אני מבלה לילה נוסף רועד מקור, הפעם ללא דובים. להפתעתי אני מתעורר למחרת לבוקר נטול רוחות, בניגוד גמור לתחזית. אמנם השמיים שחורים ונראה שעומדים להתפוצץ כל רגע – אבל אין כלל רוח. אלוהי הרחיפה נותן לי הזדמנות לברוח ואני לא מתכוון לוותר עליה: אני מקפל בזריזות את האוהל, מתחבר לכנף וממריא לפני שהרוח תשנה את דעתה. בדרך אני שולח הודעה לניקו שאני מנצל הפוגה ברוח לחזור לציוויליזציה. אני יוצא לגלייד ארוך ומסיים במרכז מנאלי, בדיוק שניה לפני שגשם זלעפות שוטף את העמק. ניקו מצליח גם להמריא ודואה חזרה לביר.
החלון נסגר
השבועיים שלאחר מכן היו סדרה של מערכות גשם אחת אחרי השניה שהכריחו אותי לצאת לטיסות מקומיות בלבד, לפני שהחורף ההימלאי נכנס בנובמבר. וכך, החלון מזג האוויר שלי להשלמת הפרויקט בא אל קיצו. חוצה הימלאיה אמיתי לא היה כאן. רק הרפתקה מטורפת בקצה העולם.
מאת: אליה זמור
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
