הנוסחה המנצחת לטיול עם הילדים בירדן

בזמן האחרון הפכה ירדן כמעט לברירת המחדל שלנו, כלומר אנחנו לא מתכננים לנסוע לשם, זה פשוט קורה. התהליך תמיד די דומה: מגיע חופש, מסתכלים ימינה ושמאלה בודקים את האפשרויות, רואים כמה תמונות לא אטרקטיביות מהסחנה, מקבלים זעזוע קל ממחיר חניוני לילה בצפון, מתעייפים מהמחשבה על לטוס אל מעבר לים. ואז מישהו מציע לנסוע לטיול עם הילדים בירדן, וזה כל כך הגיוני, למה לא בעצם.

מאת: שי יגל

אל דאנא ונחל זרד

הרי מה לעשות באמת שלא חסר במקום המיוחד הזה, נחלים זורמים, קניונים אדירים, נופי אבן חול מרהיבים, בקיצור הבנתם את הרעיון. ואת כל זה מקבלים במחיר כרטיסי הטיסה לאלבניה או לגיורגיה (אם אני מעודכן נכון אלו הטרנדים הלוהטים של הזמן האחרון). אז נכון הירדנים לא עושים לנו חיים קלים, וחלק גדול מהמסלולים היפים סגורים למטיילים בכלל ולישראלים בפרט, והחוק מחייב מדריך מקומי ושוטר, אבל דווקא בתחום טיול עם הילדים יש אפשרויות רבות, והמחיר נשאר סביר לגמרי.

החובה לקחת טיול חצי מאורגן הופכת את הכל להרבה יותר פשוט: כמה מיילים אל הסוכן הירדני, ואנחנו סוגרים את כל הפינות. הפעם נעלה לשמורת דאנא, ונסיים ביהלום שבכתר הואדיות בירדן והמתחרה הרציני גם בליגה הבינלאומית: נחל זרד, שיחסי הציבור שלו מתחילים עוד בתקופת התנ״ך.

טיול עם הילדים בירדן- הנוסחה המנצחת

סגרנו את כל הפינות מול הסוכן הירדני עם עזרה של כמה יועצים מקומיים, והגענו לנוסחה המנצחת לטיול עם הילדים בירדן: שלושה לילות במלון בכפר דאנא, וטיולי יום בשמורה. בפעם הקודמת עשינו טיול המבוסס על לינת שטח, אבל באזור הזה של ירדן אין לצערנו אפשרות כזו, אז התפשרנו על מלון. התענוג כולל אוכל, לינה, נסיעה, מדריך, שוטר, וסיוע במעבר הגבול, עלה פחות מ1000$ למשפחה של חמש נפשות, בערך 3500 ש״ח.

מייד כשנוחתים במלון הילדים עוברים לכובע מבקרי המסעדות, נותנים ציון לאיכות השרות, מדרגים את רמת עיצוב החדר, ומתלוננים על כיווני האוויר. ולחשוב שהתוכנית המקורית הייתה אוהל ואוכל מקופסאות שימורים בבניאס… אז כן שרותי התיירות הם לא מהמשובחים, אין כוכבי מישלן, וזרם המים במקלחת (אם הוא כבר מגיע) משאיר את הילדים עם שאריות שמפו למשך כל הטיול, אבל ב300 ש״ח אתם רוצים כוח אמפרז׳?

כנראה שאפשר לוותר- שמורת דאנא

מזג האויר שלמרות הגובה היה עדין חם, בצירוף עם ילדים בגילאים מאתגרים: תינוק במנשא ואמא בהריון הרבה יותר מדי מתקדם, הובילו אותנו לחפש מסלולים קלים באופן יחסי- כאן היתרון המרכזי של שמורת דאנא. במרחק נסיעה קצרצר מהכפר, יש אפשרויות מגוונות מאוד מבחינת אורך למסלולי הליכה.

לצערנו כמעט ואין מים במהלך המסלולים, אבל את הפינה הזו סגרנו כל יום ברחצה במעין בפאתי הכפר. הנוף יפה ומיוחד: יש פה צורות סלע עגלגלות שאנחנו לא רגילים לראות בארץ. מי שכבר היה באזור רג׳אף שגם הוא בירדן, ירגיש שהנוף פה דרמטי פחות.

חסרון נוסף שקיים כמעט בכל המקומות המטויילים בירדן הוא כמויות בלתי סבירות של זבל בכל מקום, כן גם בהשוואה לפארק עמק המעיינות, בהחלט מבאס. הכפר דאנא הוא כפר תיירות, יש בו רק תיירים, ואין בו שום סוג של אווירה מיוחדת או ירדנית, בהחלט נוסף לרשימת החסרונות. לשמחתנו קפיצה קטנה בחזרה מאחד הטיולים לכפר הגדול שנמצא לא רחוק, נתנו לנו מנה הגונה של אווירה ירדנית, עם ילדים שהולכים לבית הספר, חנויות מכולות עם גבינת קירי, וכנאפה מעולה.

למרות הטבע היפה, והטיולים הנחמדים לא הרגשנו ששמורת דאנא היא הסיבה שבגללה באנו לירדן. בניגוד לטיולי עבר עם הילדים בירדן שהוציאו מאיתנו לא פעם קריאות התלהבות של ילדים אל מול הנוף המהפנט, בדאנא לא עברנו את סף ה״איזה מקום יפה״. בהחלט יכול להיות שהבחירה שלנו במסלולים קלילים שבין 6-7 ק״מ היא אחת הסיבות שלא הגענו למקומות מרגשים יותר. האמת היא שקשה לי להבין למה דווקא האיזור זה הפך להיות שמורת טבע, ומושך אליו יחסית הרבה תיירים, כנראה שנצטרך לחזור לברר את הסוגיה הזו לעומק בפעם הבא.

אסור להחמיץ – ואדי זרד (חסה)

קשה לתאר בכמה מילים ואפילו לא במילים רבות את המקום המטורף הזה: זרם מים אדיר שבוקע מתוך המדבר דרך קניון צר שכל עיקול שלו מגלה שלל הפתעות, ללא ספק אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם. וכל זה במסלול שפשוט הומצא לילדים: ההליכה כולה במים, אבל לא חזקים מדי, צל בכל פנה, ובכל הטוב הזה אין אף אדם מלבדנו.

בעודי הולך במים לבדי ניסיתי לדמיין לעצמי מה קורה בזרזיף במים של נחל דויד באותו זמן בדיוק, את האלפים שממלאים את החניה, ואת התור האינסופי אל זכות לרכוש ארטיק מחיר מופקע. הטרק המלא של נחל זרד כולל שלושה ימי הליכה ולינה בשטח כאשר כל הציוד על הגב. זהו טרק מדהים שעוד נחזור אליו עם הילדים, אבל הפעם הסתפקנו בהליכה הלוך ושוב בקניון התחתון של הנחל. ממש בנקודה בא הוא פורץ מהקניון אל מרחבי הערבה שמדרום לים המלח, בדיוק מול נאות הכיכר. היום קשה עד בלתי אפשרי לעשות את הטרק המלא בצורה חוקית, ולמרות זו האנשים היחידים שפגשנו בנחל היו ישראלים שהלכו את הטרק המלא. עם הילדים אנחנו נחכה להזדמנות שלא כוללת סכנת מעצר בסוף המסלול.

החזרה לארץ על בסיס כביש הערבה הירדני עוברת על פני קניונים ודיונות, כפרים שנראים מסכנים במיוחד, ונופי ההרים של דרום מדבר יהודה, הנגב, והרי אילת המוכרים לנו כל כך. קשה לעשות את הנסיעה הזו בלי להתחיל לתכנן את הפעם הבאה, כל ערוץ נחל נראה כמו טיול חובה לפעם הבאה, יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות פה אצל השכנים ממזרח, ככה שכנראה נחזור לפה עוד פעם פעמים השנה.