אי שם רחוק במזרח, מבודדים על שרשרת איים געשית, חיים להם אנשים שמטיילים קצת אחרת מאיתנו. אם הסינים מטיילים בצורה נונשלנטית ולא מאורגנת לשיטתנו, כפי שכתבתי בפעם שעברה, אז היפנים הם ההפך הגמור. יפן היא ארץ הסדר השיטתי, הדיוק והציוד המשובח. המסירות והשלמות שהיפנים שואפים אליה בכל תחום בחייהם מתבטאת גם בהיבט הטיולים. נתחיל בזאת – יש להם טבע מדהים באיים שלהם, כזה שמצדיק יציאה החוצה.

כתב וצילם: עילי גולן

שילוט ללא דופי

לא רק שהטבע היפני יפה, הוא מאורגן ומשולט בקפידה למסלולי הליכה באורכים משתנים. נתקלתי בכך לראשונה ממש ביום הראשון שלי ביפן. יצאנו אני וענבל למסלול הליכה קצר במעלה הר שנקרא קינטוקי, הר שממנו מובטחת תצפית על הר פוג'י. תצפית על הר פוג'י ביפן זה כמו תצפית על החרמון אצלנו – רואים אותו ביום טוב מכל מקום אחר. המסלול אמור לקחת כשלוש שעות, זמני ההליכה של כל מקטע מסומנים על המפה שאספתי בתחנת המידע וגם על השלטים בכל הצטלבות דרכים. כמו רוב המסלולים שכרוכים בהרים, גם כאן התוואי היה בעלייה עד הפסגה ובירידה עד למטה. אין הפתעות.

ממזגים את ההנגשה עם הטבע

מבחינת ההתערבות בנוף, היפנים עדינים יותר מהסינים בשמורות שלהם. השבילים הם שבילי עפר ללא בטון והמראה הטבעי נשמר לאורך כל הדרך, מקסימום מעצבים את פני הקרקע בעזרת מדרגות אדמה שנתמכות בסנדות או תעלות הטייה למים כדי שלא יהרסו את המסלול. ההבדל הוא דווקא בתחילת הדרך. בראשית מסלול הליכה, במיוחד אם הוא במעלה הר, יש מקדש שינטו קטן. שינטו, הדת היפנית המקורית, היא דת אנימיסטית שמייחסת תכונות לפריטי טבע בין היתר. לפי הדת, ההר עצמו עשוי להיות "קאמי", אל מקומי שראוי להתייחסות של מי שעולה עליו. גם אם ההר עצמו אינו קאמי, יכול להיות ששוכנים עליו קאמי אחרים שהם בעלי חיים או רוחות של אנשים שחיו עליו בעבר. על כל מקרה, טוב שיש למטה מקדש. כל מה שצריך לעשות שם הוא לשטוף ידיים, לקוד קידה, למחוא כפיים כדי לעורר את תשומת ליבו של הקאמי ולבקש ממנו את חסדיו לאורך הדרך.

המטייל היפני

במקדש נתקלנו לראשונה במטייל היפני. אם להשתמש במילה הצבאית כדי לתאר אותו היא תיהיה "מדוגם". כובע רחב שוליים, חולצת כפתורים מנדפת, תיק גב קטן וצמוד עם בקבוקי פלסטיק לחיצים, שני מקלות הליכה, מכנס קצר מניילון דק, חותלות(!), חותלות לידיים(!) או איך שלא קוראים לזה ומשקפי שמש. כל הפריטים של מיטב חברות ציוד הטיולים. כפי שכבר אמרתי, זה מסלול הליכה של שלוש שעות. יש לציין שטיילתי במהלך הסופ"ש ולכן הייתה תנועה רבה על ההר, במיוחד משפחות, והיה נראה שמרבית המטיילים הגדולה הייתה לבושה כפי שתיארתי. זה נראה שכפי שיפנים מציבים סטנדרט של שלמות בכל תחומי חייהם, כך גם הסטנדרט ליציאה לטיול, גם אם הוא קצר.




כשהגענו לפסגה גילינו שאומנם היה נראה בדרך שהשמורה נשארה במראה יחסית טבעי אבל על הפסגה יש מספר מבנים מאבן שמשמשים כמסעדות ומתחם שולחנות באמצע. כל מי שמגיע למעלה קונה איזו מנת ראמן ומצטלם עם גרזן גדול שרשום עליו גובה הפסגה, לא ברור למה. היה יפה לראות שאלו שסחבו איתם גזייה השתמשו בה להכנת נודלס ולא קפה, הרגיש מאוד אותנטי. ביפן יש את הריכוז הגבוה ביותר בעולם של אנשים מעל גיל 100, כמעט 70,000 ומרביתן נשים. כשנכנסנו למסעדה על הפסגה היה נראה שהמוכרת היא אחת מהן. לא ברור אם היא עולה כל יום ברגל או ישנה שם למעלה והיא גם לא דיברה מילה באנגלית. אה כן, גם ראינו את הר פוג'י. לפחות את החצי התחתון שלא היה מכוסה עננים.

יפן

להזדקן בסטייל 

אחרי התרשמות ראשונית בהר קינטוקי, יצאנו לטפס על הר קצת יותר רציני. מצאנו את הר נוריקורה, הר געש רדום בגובה 3026 מ' מעל פני הים. טיפוס לכזה גובה זה כבר מבצע יותר מסובך שדורש תכנון, מאמץ וכושר בסיסי וזו בדיוק הסיבה שהשתמשנו בתשתיות היפניות המשובחות ועלינו באוטובוס. לרוע המזל, האוטובוס מגיע רק לגובה 2700 מ' שם נמצא מסוף האוטובוסים הגבוה ביפן. משם והלאה יש מבחר מסלולים משולטים לכמה פסגות שונות על הרכס, כשהמסלול לפסגה הגבוהה ביותר של קינטוקי לוקח כשעה וחצי לכל כיוון.

הפעם הגענו באמצע השבוע ולכן ראינו פחות משפחות יפניות בדרך, היו איתנו באוטובוס בעיקר פנסיונרים, גם הם מדוגמים מכף רגל ועד ראש בציוד טיולים משובח וגם במילה האחרונה של תעשיית המצלמות היפנית המשגשגת. להפתעתנו, מרבית היפנים המבוגרים, והיו לא מעט שעשו רושם של מעל גיל 80, יצאו יחד איתנו למסלול של הפסגה הגבוהה. בתחילה זה נראה סביר, המסלול נפתח בשביל עפר כבוש שמיועד לרכבים למשך כשני קילומטרים, עד למתחם של בקתות הרים. גם במישור, כבר ראינו שחלק מחברינו לדרך מתקשים בהליכה וגם האוויר שניהיה דליל במעט בגובה מתחיל להשפיע. לאחר הבקתות, נפתחה עלייה תלולה מאוד בין בולדרים, בחלקה על אזור דרדרת משופע. הפנסיונרים המשיכו בהליכה עיקשת, צעד אחר צעד, עם הרבה עצירות לאוויר. לא ראינו אפילו אחד מהם שפרש בדרך והסתובב, כל מי שיצא יחד איתנו הגיע לבסוף לפסגה.

טיול ביפן

כנראה שהנטייה של היפנים להגיע לגיל כל כך מבוגר היא לא מקרית. אני לא חושב שבשום שמורה בארץ לדוגמא, אפשר למצוא סתם ככה באמצע שבוע כמות כל כך גדולה של פנסיונרים עושים מסלול טיפוס ברמת קושי כזאת, וגם לא ברמות נמוכות בהרבה. באופן אישי, יוצא לי להדריך בחו"ל הרבה קבוצות של ישראלים מבוגרים שמטיילים טוב מאוד בחלקם, ועדיין התפלאתי לראות את הכושר היפני. עמדנו על הפסגה, אני וענבל מול הנוף המדהים (הפעם לא ראינו את הר פוג'י, למרות שהיה כתוב בשלטים למטה שזה אפשרי) והיינו מוקפים במטיילים שגילם כפול משלנו לפחות. זה ידוע שהאוכלוסייה של יפן מזדקנת בגלל מיעוט ילודה, כבר רבע מהאוכלוסייה במדינה מעל גיל 60, וזה ניכר על הפסגה באותו יום. אם המדינה מזדקנת לפחות היא מזדקנת בסטייל ובכושר טוב.

        

הר קינטוקי, ההר הראשון שהזכרתי, נמצא באזור ביפן שנקרא האקונה. זהו אזור כפרי וגבוה בסביבות הר פוג'י וניתן להגיע אליו ברכבת, כארבע שעות נסיעה מטוקיו עם החלפה באודאוורה. מלבד הר קינטוקי זה אזור תיירותי ויפה, אפשר לקנות מין כרטיס חופשי יומי לכל התחבורה הציבורית שבאזור לחרוש אותו באוטובוסים, רכבות, רכבלים וספינות למיניהן בצורה נוחה מאוד. הר נוריקורה, הר הגעש הגבוה, נגיש מהעיר הפופולרית טאקיאמה. העלייה להר היא רק בעזרת האוטובוס, מי שמגיע עם רכב פרטי תריך להחנות בתחנת האוטובוס למרגלות ההר ולהחליף.