במקום ללכת על הקצה הגדול והמחייב כל כך לטיפוס שביוסמיטי, הבין עילי שבטיול זוגי, בולדרינג נגיש ומהיר, פחות מייבש בני זוג יותר מתאים לאווירת הקז’ואל והזוגיות של טיול כזה. אז הוא וויתר והמשיך לבולדרינג בבישוף, קליפורניה. פשרה ללא התפשרות.
מאת: עילי גולן
צילום: ענבל רצקובסקי גולן
אתה מוצא את עצמך בטיול חוצה הרים בעומקה של קליפורניה. מצוקי הגרניט של היוסמיטי קורצים מגבוה ומזמינים אותך לחיים של הרפתקה וטיפוס מולטיפיצ’, ממש איפה שכל אגדות הטיפוס הגדולות צמחו.אתה רואה את המטפסים תלויים למעלה רחוק רחוק, פנסי ראש מנצנצים בערב כשהם הולכים לישון תלויים על ערסל בגובה כמה מאות מטרים, לקראת יום טיפוס נוסף. למען האמת, הרפתקאה כזאת דורשת הכנה, ניסיון וידע בטיפוס, שלא לדבר על פרטנר חזק. כשיצאתי עם בת הזוג ל-Road Trip אמריקאי בסתיו 2017 בניתי בדיוק על התירוץ שהיא לא מטפסת כדי לזנוח כל שאיפה להרפתקה קשה ביוסמיטי – פשוט עברנו תחת המצוק, נפנפנו לשלום, והמשכנו בנינוחות לכמה ימים של בולדרינג בבישוף, קליפורניה.
בישוף היא לא התפשרות
זו בירת הבולדרינג האמריקאית, מקום אליו המקצוענים הולכים להיבחן על בעיות בולדר קלאסיות. בישוף ידועה בעיקר בזכות ה-Highballs שלה, בעיות בולדר על סלעי ענק, כאלה שהן קצת מעל הגובה שהיית מוכן ליפול ממנו על מזרון אבל קצת מתחת לגובה שמצדיק את כל הוואג’רס הזה של חבלים, רתמות וציוד מציל חיים. בפועל, התוצאה היא בעיות בולדר עם סיומת גבוהה שמדרבנת שיקשוק איברים בלתי נשלט – חלקן מגיעות ל-8 מטרים ואולי קצת מעל. חלק מהבעיות האלו כל כך ידועות שהן ממש מהוות את הסטנדרט לדירוג רמת הקושי שמטפס מסוגל לעבור. במילים אחרות, V6 בבישוף הוא בדיוק V6, לא קל יותר ולא קשה יותר. לפחות ככה אומרים, אני חולק על זה.
נוף לעמק מהכניסה ל”האפיס”
הנגישות של הבולדרינג
כבר תקופה ארוכה שאני מבלדר והיתרון הגדול של הבולדרינג על פני הטיפוס הספורטיבי לפי דעתי היא הפשטות שלו. כל מה שצריך זה זוג נעלי טיפוס ומזרן, עדיף אחד המותאם לבולדרינג ולנשיאה על הגב – קראש פד. קשה לשלב טיפוס ספורטיבי בטיול ארוך עם פרטנר שלא מטפס, מרגיש טיפשי להיסחב עם הרתמות והחבל לאורך תקופה בשביל כמה ניסיונות טיפוס בסיסיים שדורשים גם התחברות למישהו נוסף שיודע לאבטח כמו שצריך. בדרך כלל, זה יוצא לא מספק למטפס ומשעמם לבן/בת זוג. לכן בולדרינג הוא ספורט מעולה לעשות “על הדרך” וללא התחייבות, כל עוד יש לך נעלי טיפוס והגעת לאתר בולדרינג כנראה שכבר תסתדר שם. היופי באתרי בולדרינג גדולים הוא גם בחברתיות שלהם – בדרך כלל המטפסים יתקבצו סביב אחד הסלעים, יעלו לנסות בתורות בזמן שהאחרים מסתלבטים בצד, מעודדים, אוכלים ועושים שמח. וכן, זה באמת אומר שאפשר למצוא בייביסיטר לבת הזוג חובבת הקרקע.
בישוף מעבר ליוסמיטי
בטיול הזוגי שלי ב-2017 נחתנו בסאן פרנסיסקו ומייד יצאנו לעבר היוסמיטי. אני מודה שאווירת הטיפוס הכבדה והכמעט מיסטית במקום גרמה לצביטה קטנה בלב, אבל זה נשכח ממני מהר כשעלינו על ה-Half Dome רגלית, הכי קרוב לטיפוס שאפשר להגיע שם מבלי לטפס באמת.
כדי להגיע מעמק היוסמיטי לבישוף, נדרשת נסיעה לאורך עמק חוצה רכס שנקרא Tuolomne Meadows, מעברו השני יורדים לצד הפחות מוכר של קליפורניה, אזור המדבר הגבוה של מזרח הסיירה נבאדה. בסוף הירידה מהסיירה מגיעים לעיירה חביבה בשם Lee Vining, שעה של נסיעה דרומה מובילה בסופו של דבר לעיירה אמריקאית מדברית ומנומנמת באמצע עמק מדברי, כזאת שמלאה בבתי עץ פרטיים עם חצר גדולה שנמתחים על פני שטח רחב. קשה לזהות שזוהי עיר טיפוס שוקקת במבט ראשון, אבל מצד שני גם לא הגענו בשיא העונה.
ההיי-בול הראשון שלי
מזרח הסיירה נבאדה
זה למעשה עמק ענק, מדבר בצל גשם. הרי הסיירה כוללים בתוכם את הר וויטני (4,421 מ’), הפסגה הגבוהה ביותר בארצות הברית היבשתית (יענו בלי אלסקה). הם מתנשאים מעל העמק העצום שקצת מזכיר את הערבה שלנו בארץ. מהעבר השני, מתנשאים ההרים הלבנים (White Mountains), רכס מדברי וצחיח אך מרשים בפני עצמו. הערבה הענקית שביניהם לא אחידה בגובהה, זו ערבה משופעת, בחלק מהמקומות היא מתנשאת לגבהים של מעל 2000 מ’, בשפל שלה היא יורדת למינוס 86 מ’ במקום הנמוך ביותר בארה”ב, עמק המוות (Death Valley, מתי אפסיק לתרגם שמות לעברית?).
למרות המראה השטוח שנראה מהכביש ניתן למצוא אתרי טיפוס מרשימים ביותר בשולי הערבה, בקפלי קרקע ובפאתי ההרים, כשהאזור סביב בישוף עצמה התברך בבולדרים עצומים תוצאה של בליית סלעי ההר או פעילות געשית שהייתה באזור. יש מגוון.
בולדרים שמחים
אזור הטיפוס הראשון שהגעתי אליו נמצא מצפון לבישופ ונקרא “הבולדרים השמחים” (Happy Boulders, עשיתי את זה שוב…) או בקיצור The Happies. הייחודיות של ה”הפיס” היא בכך שבניגוד לרוב אזורי הטיפוס הגרניטיים של בישוף ה”הפיס” הם למעשה התרוממות של הר שולחן געשי באמצע העמק. ובאמת, כדי להגיע לאזור הבולדרים צריך לטפס במעלה ואדי קטן שניקז את ההר והשאיר למעלה עמק מוארך מלא בתצורות בולדרים געשיים שמזכירים קיר בולדרינג מלאכותי – ג’אגים בזוויות שליליות, ידיות ושקעים נוחים לאחיזה שמסודרים בצורה שדורשת מהלכים אקרובטיים בחלק מהמסלולים. אזור נפלא להתחמם ולהיכנס לכושר, במיוחד נוכח מה שמצפה באזורי בישוף האחרים.
האזור המפורסם ביותר בבישוף
נקרא Buttermilks ואני אשאיר את השם הזה באנגלית בלבד (טוב בסדר חלבי-החמאה מלשון חלב ברבים). זו כבר בישוף האמיתית. ביצי גרניט ענקיות שכמו נפלו משמים. הסלע גרגירי ומחוספס, ממש אפשר לראות את התלכדות המינרלים בפנים, מינרלים שנצמדים חזק אחד לשני רק כדי ליצור גרגיר בעובי חצי מילימטר של משטח אחיזה לקצה האצבע. הסלע כל כך מחוספס ששפשוף אחד אגבי של עור על גביו מוביל לקילוף מיידי של העור, כאילו נעשה עם קולפן מושחז.
מבט מלמעלה על ה-Buttermilks
אבל כמה שהסלע מחוספס ככה הוא גם חסר אחיזות, זיזים או בליטות משמעותיות. הטיפוס כאן מפתיע בקשיחותו. כמטפס סביר שלא רגיל לסגנון הטיפוס הזה, מצאתי את עצמי נאבק להבין מה בכלל עושים על בעיות בולדר שלוש רמות קושי מתחת לאלו שאני רגיל להצליח. מה שאומר (במבוכה מסוימת) שלא הצלחתי לטפס וי 2. בכל זאת, הטיפוס כיף ומאתגר ובסופו של יום טיפוס אפילו מתחילים להתרגל לאחוז עם רבע ממפרק האצבע, להישען על רגליים שמרוחות על קיר אנכי ולמשוך בכל הכוח. כמו שאומרים בעולם הטיפוס – Spread your feet and trust the rubber. זהו, התגברתי על זה, מי שלא מבין אנגלית שיכתוב בגוגל טרנסלייט.
בישוף – קצת מידע פרקטי
בישופ מלאה בבתי מלון זולים ונאלחים שלא שווים יריקה. יש מלון אחד טוב וקצת יקר שנקרא Creekside Inn ולאחרונה נפתחו גם שני גסטהאוסים. רוב המטפסים שמגיעים לאזור מתניידים וחיים בשיטת שק-הרפש (Dirtbag) האמריקאית. משמע משפצים רכב גדול ומתאימים אותו למגורים.
למרות המרחבים האינסופיים שמקיפים את בישופ, קשה למצוא מקום חוקי להחנות את הרכב בלילה וצריך להיזהר כי גם אוכפים את איסור הלינה במקומות המסומנים. בכל זאת, יש אתר קמפינג בתשלום ליד ה”האפיז” ויש כמה לוקיישנים טובים ליד ה-Buttermilks שהם גם חוקיים, רק צריך לשים לב שאין שלט שמכריז שהשטח שייך לרשות המים של לוס אנג’לס. לא שלוס אנג’לס קרובה לבישוף, הם פשוט שואבים משם מים.
מלבד זה, בישוף היא גם אתר צילום חביב על במאים הוליוודים, בעיקר של מערבונים. מלבד כוכבי הטיפוס כבר עברו במקום גם גברים קשוחים כמו ג’ון וויין, קלינט איסטווד ושייה ל’בוף. לאלו שנמאס מהמדורה הבודדה בהרים יש בעיר אפילו בר נחמד עם מבשלת בירה בשם Mountain Rambler ובית קפה מלא מטפסים בריח זיעה בשם Black Sheep Roasters. אומנם אני רק עברתי דרך בישוף בטיול שלא מוקדש לטיפוס, אבל בזמן עונת הטיפוס של הסתיו או של האביב העיירה מתמלאת באלפי מטפסים שמגיעים לשהות הרבה יותר ארוכה. אחי יואב למשל, ההוא שנדבק בחיידק הטיפוס בספרד, מתגורר שם כבר תקופה. ככה זה כשהסלע לעולם לא נגמר.
מלבד טיפוס ניתן לעסוק בבישוף כמעט בכל פעילות אאוטדורס שניתן להעלות על הדעת, אבל הייחודיות היא בטרקים האלפיניים שניתן לבצע ובריצות שטח ארוכות שהרי הסיירה נבאדה כאילו מותאמות במיוחד בשבילן. השבילים נוחים ורבים, הנוף לעולם לא משעמם ומזג האוויר מתעקש להיות נעים ונוח כי ככה זה בקליפורניה.
באינסטגרם: golan.ilay
לא מציק, רק פעם בשבוע: איכותי ומעניין- הניוזלטר של אאוטפאנל (אין סיכון, תמיד אפשר להפסיק- הכניסו מייל ולא תצטערו!):
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
על הכותב: עילי גולן מדריך טיולים לויאטנם וקמבודיה ולקירגיזסטן דרך טריפולוג’י. לומד לימודי מזרח אסיה וקולנוע. גדל והתחנך בנגב בפנימייה של שדה בוקר ולמד להדריך בחוגי סיירות של קק”ל. אוהב טיפוס, צלילה, צניחה חופשית, טרקים וכל פעילות אחרת שמצדיקה בסופה שתייה של בירה. מאוהב בתרבויות המזרח הרחוק ואפילו מאמין שהוא יודע לדבר קצת סינית (הסינים חולקים על כך).
