בתמונות ברשת הטרק נראה מושלם, פשוט וקל, אבל במציאות הוא יכול להפתיע. מתכננים טרק? תוהים אם הוא קל, בינוני או קשה? אפרת כאן כדי לעשות קצת סדר באיך לקרוא נכון את המסלול ולהתכונן לקושי שמחכה לכם שם בשטח.
מבחינתנו ב-OUTPANEL הזמן המתאים לחלום על הטרק הבא ולהתחיל לתכנן אותו הוא עכשיו, כלומר בכל רגע, תמיד… מעבר לתמונות הטרקים היפות שכולנו רואים ברשת ומתים להגיע אליהם, בטרקים יש גם אתגרים וקושי שהם חלק טבעי מהחוויה. זה לא אומר שהטרק חייב להיות קשה, אבל כן חשוב להבין מראש למה נכנסים. אין מה להיבהל מהקושי אלא להכין את עצמכם כדי שתגיעו אליו מוכנים.
לחצו פה לקבל את הכתבות בוואטסאפ:
דירוג רמת קושי
יש דירוגים מקצועיים כמו Swiss Alpine Club שמדרג שבילים בסולם T1–T6 לפי רמת הקושי הטכנית. באיטליה ובחלק מהאזורים האלפיניים משתמשים בדירוג של Club Alpino Italiano עם סימונים שמתחילים ב-T שהוא קל ומגיעים עד EEA למסלולים אלפיניים עם אבטחה.
עדיין יש הרבה טרקים שאין להם דירוג רשמי, ולכן אני אישית מעדיפה להיכנס לפרטים בכל טרק, לפרק את הקושי לכמה פרמטרים עיקריים ולהסתכל על הכול יחד כדי לקבל תמונה ברורה של המסלול. וככה זה נראה בתכנון אצלי:
לראות את הטרק במלואו: יותר מפרמטר אחד
אין קושי אחד שמגדיר את רמת הטרק – הוא נהיה קשה משילוב של כמה גורמים יחד כמו מרחק יומי, עליות מצטברות, תנאי שטח, מזג אוויר, גובה ולוגיסטיקה. כל אחד מהם משפיע קצת, אבל רק כשמחברים את כולם מקבלים תמונה אמיתית של מה שמחכה לנו שם בשטח. זה השילוב בין כל הנתונים שיוצר לנו "פרופיל" מלא של הטרק. הינה כמה דוגמאות:
קושי מצטבר
אחד הדברים שמפתיעים מטיילים בטרק הוא שהקושי האמיתי לא מגיע מרוכז ביום אחד דרמטי, אלא דווקא מרצף הימים. טרק כמו ה־West Highland Way בסקוטלנד נראה נגיש וקל על הנייר. מה יש בו? שביל ברור, תשתית נוחה בלי הרבה עליות וירידות. אבל בפועל זה מסלול ארוך של 154 ק"מ ב-7 ימים, בממוצע 22 ק"מ. ביום הראשון הכול מרגיש קל, ביום השני כבר מתחילים להרגיש את המשקל, וביום השלישי והרביעי מבינים שהאתגר הוא לא רגעי אלא מתמשך. כל יום מוסיף עוד שכבה קטנה של עומס והגוף מגיב.
ביום השלישי והרביעי מבינים שהאתגר הוא לא רגעי אלא מתמשך.
תוסיפו למרחק את הקרקע הרטובה ומזג אוויר גשום ומעורפל שמשאיר אותך בעבודה כל הזמן. מתוך שבעה ימים בטרק זכיתי ליום שמש אחד בלבד, לא נעים. ההליכה של עשרות קילומטרים עם משקל על הגב וההתמודדות עם רטיבות ואדים לא הקלו עלי או על המצלמה שסבלה יחד איתי.
כשאתם עוד בבית, תצטרכו להבין את הקצב שלכם. לא רק לפי היום הארוך ביותר, אלא לפי מה שאפשר לצרף ולהחזיק יחד בכמה ימים רצופים. אחרי כמה ימים שלי בטרק בסקוטלנד, יצאו לי יבלות ברגליים, מנוחה וייבוש בשמש עזרו לי. ולכם אמליץ על כמה ימי הליכה עם תיק עוד מהארץ, שיוכלו לתת לכם את התחושה של איך הגוף מגיב.
מנוחה וייבוש ביום שמש היחיד בטרק עזרו לי עם היבלות.
כשמזג האוויר מנהל את היום
סוג אחר של קושי מגיע ממזג האוויר, וזה פרמטר שלא תמיד מקבל את תשומת הלב הראויה לו. בטרק ברכס פאגראש ברומניה, תנאי מזג האוויר השתנו לי מהר. יום שמתחיל בשמש יכול להפוך לערפל ואז לגשם תוך שעות, לפעמים אפילו באותו יום. זה לא עניין של נוחות, זה פשוט משפיע ישירות על הקצב שלכם, כשהראות יורדת והשביל נהיה רטוב או חלק, כל צעד דורש יותר תשומת לב.
כשהראות יורדת והשביל נהיה רטוב או חלק, כל צעד דורש יותר תשומת לב.
הקושי מתחזק כשלא רואים יותר ממטר קדימה ואתם על רכס צר. מה יש למטה? רק אלוהים יודע. זה משפיע לא רק על הרגשות אלא גם על הניווט והיכולת לקבל החלטות נכונות. כאן אמליץ לכם לקרוא חוויות של מטיילים אחרים ולהבין מה באמת קורה בשטח בעונה הרלוונטית. לבדוק את תחזית מזג האוויר ולהשאיר יום ספייר במקרה שצריך להישאר עוד יום באותו המקום. בנוסף, כדאי לתכנן נקודות עצירה קצרות לאורך המסלול כדי להתאוורר, להצטייד במפה, מצפן או באפליקציית GPS כדי לא להיתקע.
שנייה, עצרו רגע:
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
לי זה קרה ביום הראשון של הטרק ברכס פאגראש ברומניה, בסך הכל 13 ק"מ אבל עם גובה של 1874 מטר שזו חתיכת עליה. במזג אוויר של גשם וערפל זה נעשה ממש קשוח. כן, היו לי רגעים שחשבתי לחזור חזרה ולא להמשיך הלאה, ובדקתי כל הזמן את קצב ההתקדמות שלי תוך הערכה כמה זמן עד ליעד הסיום של היום. לקראת השעה 18:00 בערב אחרי 11 שעות הליכה הגעתי לרפיוג'. כמה שמחתי לראות את מבנה הרפיוג' האדום מרחוק.
כמה שמחתי לראות את מבנה הרפיוג' האדום מרחוק.
כשקר וגבוה: הגוף מחליט על הקצב
כבר פגשתם את הקושי השקט יותר שבחבורה? זה שמגיע בגלל הגובה והקור? הוא פחות בולט בטבלה אבל משמעותי מאוד בשטח. באזורים גבוהים כמו בנפאל, יצאתי עם חבורת ישראלים לטרק האגמים הקפואים כשהם בפועל עדין קפואים. הנוף מרהיב עם אגמים לבנים, פסגות מושלגות ושקט מוחלט. אבל בגבהים כאלה כשפסגת הטרק היא בגובה 4500 מטר, הגוף עובד אחרת גם בדרך לשם. האוויר דליל יותר, מתעייפים מהר יותר והקצב יורד גם בלי לשים לב. הקור מוסיף עוד שכבה של קושי, במיוחד בשעות הבוקר והערב, וכל צעד מרגיש כבד.
קור מוסיף עוד שכבה של קושי, במיוחד בשעות הבוקר והערב, וכל צעד מרגיש כבד.
גם אם המסלול עצמו לא טכני במיוחד, השילוב של גובה וקור משנה את החוויה לגמרי. מרחקים שנראים קצרים במפה יכולים להרגיש הרבה יותר ארוכים כשאתם מטפסים, והריאות והשרירים צריכים להסתגל לחוסר חמצן. ההתכוננות מתחילה בזה שמוותרים על התכנון הקבוע של מרחקים ארוכים ובמקום זה מתכננים מרחקים קצרים, עם עצירות ארוכות שמאפשרות לגוף לנוח, לאכול ולשתות, ולהסתגל לגובה כבר מתחילת הטרק.
אנחנו המתנו יומיים באותו גובה כדי לאפשר לאחד המטיילים שהבחנו אצלו בסימפטומים של מחלת גבהים לנוח. המחלה מתרחשת כשמטפסים מהר לגובה רב, בדרך כלל מעל 2,500 מטר. התסמינים הנפוצים הם סחרחורת, בחילות, כאבי ראש, עייפות וכאבי שרירים. עמדו בפנינו שני אופציות או שהמצב לא משתפר ויורדים מטה מהר או שהמצב משתפר וממשיכים בשלבים איטיים מאוד מעלה.
יומיים באותו גובה כדי לאפשר לאחד המטיילים שהבחנו אצלו בסימפטומים של מחלת גבהים לנוח. אז יצאתי לצלם
הקושי שלא מדברים עליו
ולבסוף, יש את הקושי המנטלי. החלק הפחות סקסי ושפחות מדברים עליו, אבל כמעט כל מי שעשה טרק מכיר אותו. יש ימים שפשוט פחות כיף כי העייפות מצטברת, מזג אוויר פחות נעים, אולי קצת בדידות. זה לא רגע דרמטי, אלא תחושה שקטה שמגיעה ונעלמת. זה לא אומר שמשהו לא בסדר, זה חלק מהחוויה. איך נערכים לזה אתם שואלים? פשוט להבין שזה יקרה, לא כל יום יהיה מושלם.
אני בדרך כלל מטיילת לבד ורגילה לזה אבל בגאורגיה פגשתי את הבדידות יותר לעומק, נתקעתי שם במבצע עם כלביא ויצאתי לטרק בורג'ומי-חראגאולי לבד. כשהגיע אחר הצהרים ואני הגעתי לבקתה כשאין שם אף אחד מלבדי, תחושת הבדידות התחילה להשתלט. כדי להעלים אותה העסקתי את עצמי, הבאתי מים מהנחל, גזמתי עצים, הדלקתי את אח העצים והכנתי תה חם. הפעולות הרגיעו את התחושות אבל רק כשהגיעה תיירת נוספת לקראת ערב הם נעלמו.
יש ימים שפשוט פחות כיף כי העייפות מצטברת, מזג אוויר פחות נעים, אולי קצת בדידות.
איך מחברים את הפרמטרים לפרופיל אחד?
קודם כל, מסתכלים על התמונה הכללית. לוקחים את הטבלה ומסמנים לעצמנו איפה כל פרמטר נופל: קל, בינוני או קשה. אם רוב הפרמטרים בצד הקל, זה כנראה טרק קל. אם יש ערבוב אז מדובר בטרק בינוני. אם כמה פרמטרים כבר בקצה העליון, הקושי עולה משמעותית.
בשלב השני נזהה את הגורם הדומיננטי. כמעט בכל טרק יש את “הדבר” שעושה אותו קשה באמת. זה יכול להיות גובה וקור כמו בנפאל, רצף ימים כמו בסקוטלנד, או תנאי שטח ומזג אוויר כמו ברומניה. ברגע שמזהים את הגורם הזה, מבינים הרבה יותר טוב את הקושי האמיתי של הטרק.
ואז מגיע השלב השלישי שהוא לא פחות חשוב בעיניי: ההתאמה האישית. אותו טרק יכול להיות בינוני למישהו אחד וקשה מאוד לאחר. אם, למשל, אין לכם ניסיון בגובה, אז גם מסלול “בינוני” הופך בפועל למאתגר. אם אתם רגילים להליכות ארוכות, אבל פחות לתנאי שטח טכניים הקושי יגיע משם. היו כנים עם עצמכם, תתכוננו ותבחרו טרק לפי מה שמתאים לכם.
כתבה וצילמה: אפרת בן חמו
אל תפספסו אף כתבה!הצטרפו לקב' ווצאפ שקטה
