היי, קוראים לי ענבר, אני בת 21 ואני שביליסטית. משמע מטיילת לאורך שביל ישראל מקיבוץ דן ועד לאילת ברגל. אני חולמת לעשות את שביל ישראל כבר יותר משלוש שנים, וכשהשתחררתי לפני שלושה חודשים, היה לי ברור שזה הדבר הבא. 

מאת: ענבר חסידים
צילמו: ענבר, שחר ווייל, עטרה כהן, ענבל קל

אני נמצאת כרגע באזור ירושלים, ויצא לי לפגוש ולדבר עם לא מעט אנשים, שרוצים לשמוע על החוויה שלי וגיליתי שהשאלות קצת חוזרות על עצמן ואנשים סקרניים לדעת דברים דומים. אז הנה קצת על החוויה מעיניה של שביליסטית והתשובות למה ששואלים אותי בד"כ:

"כמה התיק שלך שוקל?" 

14 קילו כולל מים ואוכל, וכן זה היה קשה וכבד בהתחלה אבל עכשיו כבר התרגלתי ואני בקושי מרגישה אותו, חוץ מבעליות. 

"מתי התחלת את שביל ישראל?" 

התחלתי לטייל קצת אחרי ראש השנה, מקיבוץ דן ואני בדרך לאילת. כלומר כעת, כשאני בירושלים, הטיול על שביל ישראל נמשך כבר כחודש. וזה מביא אותנו אל השאלה הבאה…

"כמה קילומטרים את הולכת ביום?"

אני הולכת על שביל ישראל בין 15 ל25 קילומטר ביום, תלוי מתי אני רוצה לסיים ללכת, מה התוואי שטח (עליות וירידות כמו הר תבור והארבל, או מישור כמו יער בן שמן), ולאן אני רוצה להגיע. 

"איפה את ישנה?"

כשאני ישנה בחוץ, זה לרוב בחניוני לילה מוסדרים, עם ברז מים, ובמפנקים יש גם שקע להטעין את הטלפון ושירותים. כשיש חשש לגשם, אם בא לי מקלחת, או כשסתם מתחשק לי, אני ישנה אצל מלאכי שביל שהם אנשים שגרים בישובים לאורך השביל ומארחים שביליסטים בביתם, בחינם או תמורת תשלום סמלי נמוך. לשתי האפשרויות יש את היתרונות שלהן, ואני משתדלת לגוון. הכי כיף לישון אצל חברים שגרים באזור שאני מגיעה אליו בסוף היום.

שביל ישראל

"מקלות ההליכה באמת עוזרים?"

לא תאמינו כמה! תחשבו על זה: אני עם תיק של 14 קילו על הגב, הגוף שלי בכלל והברכיים בפרט נמצאים תחת עומס שהם לא רגילים אליו. מקלות הליכה מורידים עומס מהברכיים בירידות, ועוזרים לשמור על קצב בזמן העליות. גם במישור אני מוצאת אותם מועילים ומקלים על הברכיים. היו כמה פעמים שילדים שאלו אותי את השאלה הזאת, בתמימות וישירות של ילדים. הסברתי להם שברגע שמתרגלים לזה, זה כמו ללכת עם ארבע רגליים. 

"מה את אוכלת?"

חברים שלי צוחקים עליי ששליש מהמשקל של התיק שלי זה אוכל. אני די מתפנקת במושגי שביל: 

  • בבוקר אני אוכלת קוואקר במים חמים, עם תפוח דבש וקינמון. 
  • בצהריים, טורטיה עם טחינה גולמית וירקות (טורטיות זה גאוני! זה לא נמעך כמו לחם, לא תופס הרבה מקום בתיק, וממש משביע וטעים). 
  • ובערב, אורז או קינואה עם עדשים חומות או כתומות וירקות כמו גזר ובטטה שקניתי במהלך היום.

חוץ מזה יש לי גם שקדים, תמרים ומשמשים מיובשים לנשנושים בין לבין. אני כרגע נמצאת עדיין בחלק הצפוני של השביל, ורוב הזמן יש ציוויליזציה זמינה סביבי, אז יותר פשוט להצטייד בפירות וירקות טריים ולגוון בארוחות. כשאגיע למדבר אצטרך להיות קצת יותר מצומצמת. אומרים שהעם צועד על קיבתו. ובכמות קילומטרים שאני הולכת כל יום, אין לי ספק שהגוף שלי זקוק לאנרגיה הזאת.

"מה?! את מטיילת לבד?" 

כן ולא. אני כל הזמן פוגשת עוד שביליסטים ומטיילים אחרים, וזה די כיף לטייל כל יום עם מישהו אחר ולהכיר חברים חדשים. אבל כן יוצא לי גם לא מעט ללכת לבד עם עצמי, גם ימים שלמים, וגם בזה יש קסם או שעמום או התמודדות. וכשממש משעמם כבר, תמיד יש מוזיקה ופודקאסטים בספוטיפיי. או הזדמנות להתקשר למישהו שסתם חשבת עליו בזמן ההליכה. אני מרגישה מאוד בטוחה ופוגשת המון אנשים טובים באמצע הדרך.

"ההורים שלך לא דואגים?" 

הם רואים אותי כל הזמן בgoogle maps (יש שם אופציה לשיתוף קבוע של מיקום עם מי שאתם בוחרים, זה מתעדכן להם כל הזמן על המפה. חפשו shared location בהגדרות) ותכלס עדיף שאטייל בארץ שלנו כשהם במרחק נסיעה ממני, על פני הודו, לא? בכנות אני פשוט חושבת שהם סומכים עליי, ויודעים שאם צריך אדע להתקשר ולבקש עזרה.

על שביל ישראל

"מה הנוף הכי יפה שראית עד עכשיו?"

שאלה קשה… בהתחלה חשבתי ששום נוף לא ישתווה לתצפית מרכס רמים מעל קריית שמונה – עמק החולה נגלה בפעם הראשונה במלוא תפארתו. זה היה ביום השני של השביל ואפשר היה לראות את רמת הגולן ממזרח ואת החרמון מצפון. 

אבל אז הגעתי לשמורת חוף השרון, מעל החופים של געש ושפיים ופשוט לא יכולתי להמשיך הלאה. עמדתי עשר דקות המומה מהשלמות שנפרשה מתחתיי, הים היה כל כך כחול ורגוע, שהוא פשוט היפנט אותי אליו. מיותר לציין שלא המשכתי ללכת ופשוט מצאתי את הירידה הראשונה אל החוף וביליתי שם שלוש שעות. זו המשמעות האמיתית של חופש.

ענבל שביל ישראל

"למה יצאת אל שביל ישראל?"

לפני הצבא עשיתי מכינה בבית גוברין. הקיבוץ נמצא ממש על השביל ולכן באופן טבעי היינו מלאכי שביל ואירחנו שביליסטים כל הזמן. זה תמיד קסם לי, ההליכה עם כל מה שאת צריכה ותצטרכי על הגב, והמסע הארוך הזה שקורה ממש כאן. כל כך הרבה אנשים טסים הכי רחוק עוד לפני שיש להם בכלל מושג מה הארץ מסוגלת להציע. מאז החלום הזה ניצת בי, וגם במהלך השירות הצבאי שלי, היה לי ברור שזה אחד הדברים שאני הולכת לעשות. לא ממש התאמצתי למצוא פרטנר להליכה, כי ידעתי שאפגוש אנשים, וגם אם אנסה לא באמת אהיה לבד. וכך אכן היה, פחות משלושה חודשים אחרי השחרור כבר הייתי עם תיק גדול באוטובוס בדרך לקיבוץ דן, נקודת ההתחלה של השביל. 

"שביל ישראל זה הכנה לטיול הגדול?"

לא! זה הטיול הגדול! זה הטיול כיף שלי! אני כל כך מתרגשת ונהנית מכל יום, מהנופים האנשים והארץ, שזה ממש לא הכנה לשום דבר. אם יתחשק לי אולי עוד אטוס לאנשהו יום אחד, אבל זה לא במקום, כהכנה או אחרי משהו אחר. 

אולי תתעניינו גם בכתבה הבאה: מסע בר מצווה בשביל ישראל