כמה חודשים אחרי שהשתחררתי יצאתי לשביל ישראל לבד. מאז יצא לי לטייל עוד לא מעט פעמים לבד בארץ ובעולם ואני יכולה להגיד שזה כנראה סגנון הטיול המועדף עליי. הוא מאפשר גמישות, זרימה, ונוכחות מלאה במקום שבו אני מטיילת.

טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.
לא סֵפֶר, ֹלא ֵרעַ, ֹלא צִּבּור וְלא ּפְָרט,
רק הּוא עִם לִּבּו, עִם הַּלֵב ַרק ּבִלְבַד.
טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.
-(זלמן שזר) 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

למה בחרתי לטייל לבד?

בעיקר כי לא הרגשתי שיש מישהי או מישהו בחיים שלי שבא לי להתחייב לטייל איתם במשך חודשיים ברצף. רציתי את החופש ואת הגמישות שלי. לשבוע הראשון לשביל הצטרף אליי חבר ל"נחיתה רכה" ואחר כך המשכתי לבד, יחד עם שביליסטים אחרים שפגשתי. היו ימים שבחרתי לטייל איתם והיו ימים שבחרתי ללכת בקצב ובכיף שלי לבד. 

טרק לבד

לבד כאישה?

אני זוכרת שכמעט כל מי שפגשו אותי שאלו "את לא חוששת? לטייל לבד כבחורה?", או ששיבחו "וואו! איזו אמיצה!", ואני בכלל לא הרגשתי ככה, זה היה עבורי הדבר הכי טבעי בעולם. מצד שני, אני מבינה את החשש. לטייל לבד תמיד מעלה חששות: "מה אם ישעמם לי?, מה אם אסתבך?", ותסריטים של סכנה: "מה אם אפול מהצוק הזה עכשיו ואף אחד לא ידע?" ועל אחת כמה וכמה כאישה. בעולם כמו שלנו, כולנו מכירות ומכירים את הסטטיסטיקות. 

בחוויה שלי, לטייל לבד כאישה זה אחד הדברים המופלאים שאפשר לעשות. אבל אני רק אחת, שטיילה במקומות מאוד מסוימים, בחוויה מסוימת. אז החלטתי לגייס כמה נשים הרפתקניות שאני מעריכה, על מנת שיספרו על החוויה שלהן לטייל לבד בארץ ובעולם. בתקווה שנצליח לתת אומץ לעוד אחרות להעז לצאת להרפתקה משלהן. אינשאללה.

טיול באפריקה

הנפשות המטיילות

אור בן דורי, 27: הטרק הראשון שלי לבד היה כשהייתי בת 20, טסתי לבד והצטרפתי לקבוצה של ישראלים וטיפסנו את הקילימנג'רו. התאהבתי ברעיון וטסתי לבד לנפאל לטפס את האוורסט לטרק של 17 ימים (בייס קמפ ושלושת הפאסים) וטרק לנגטנג. המשכתי לבורמה וקינחתי בחודש וחצי של טרמפים וטרקים בניו זילנד עם אוהל, מזרון ושק״ש על הגב. 

עדי מוטיל, 30: טיילתי באתיופיה חודשיים, טסתי לפגוש את מי שהיה בן הזוג שלי באותה תקופה, טיילנו יחד שבועיים ואז המשכתי לבד. חשבתי שאמשיך מאתיופיה לניגריה, זה לא קרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי באפריקה, ורק להתחיל לנסות להבין את התרבות דורש יותר משבועיים. אז הארכתי את הויזה והתחלתי לזרום. 

על שביל ישראל

נעמה אביב, 23: עשיתי בסקוטלנד טרק שנקרא The West Highland Way שהוא טרק של 8 ימים ומשם המשכתי לאדינברו ולונדון. 

שחר ליבנה, 29: טיילתי כחצי שנה במזרח אפריקה: מוזמביק, זימבבואה, בוטסואנה, זמביה, מלאווי וטנזניה (זנזיבר). התחלתי את הטיול מהתמחות בארגון סביבה קטן במוזמביק אחרי תואר ראשון ואחר כך פשוט המשכתי לטייל. בטיול הזה למדתי לטייל לבד ולהנות מהחוויה.

מור אלן, 34: יצאתי ב2009 ליורוטריפ של ארבעה חודשים. משם המשכתי לדרום אמריקה לעוד חצי שנה, אחרי דרום אמריקה טסתי לארה"ב לחודש, חזרתי לאירופה לעוד שלושה חודשים ואחר כך טסתי למזרח לחמישה חודשים (נפאל, הודו, סין, תאילנד, פיליפינים). רוב הזמן טיילתי לבד וחלק מהפעמים הצטרפו אליי חבר או חברה. מאז אני מטיילת בגיחות קצרות בארץ ובחו"ל.

טיול שקיעה

למה יצאת לבד?

נעמה אביב: רציתי את המסע האישי, לבעוט את עצמי מחוץ לאזור הנוחות, לעבור משהו אני עם עצמי, שיעצים אותי וילמד אותי גם להתמודד עם הקושי וגם להיות עם עצמי וללמוד את השקט הפנימי שלי. 

אור בן דורי: באותו זמן לאף אחד מהחברים שלי לא התאים לטוס להרבה זמן או להוציא לא מעט כסף ורציתי לנווט את הטיול שלי בדיוק לאן שאני רוצה לקחת אותו, בלי ״לא נעים לי״. בעיני כשטסים לבד הפתיחות להכיר, לשמוע ולחוות היא אחרת, ואפשר לשנות תוכניות בלי לדפוק חשבון לאף אחד: כיף לי אני נשארת, לא טוב לי אני הולכת. 

מור אלן: בהתחלה זה היה מחוסר ברירה, כי לא היה מי שיבוא לטייל איתי. היו לי תוכניות גדולות איפה וכמה זמן אני רוצה לטייל ולא מצאתי בן אדם שיכול לעשות איתי את הכל. 

טיול

לא פחדת לבד?

שחר ליבנה: לא פחדתי מספיק. אני מניחה שהייתי קצת יותר אמיצה בעבר, לטייל ולהגיע למקומות שבמבט לאחור אני קצת מפקפקת בשיקול הדעת שלי אז. ובכל זאת, להיות לבד במדינה זרה, זו תחושה ממכרת שפותחת בפנייך מיליון הזדמנויות למפגשים אנושיים ולמקומות שאינם המקומות המתוירים והמוכרים. 

אור בן דורי: לא פחדתי בגלל היותי אישה, תמיד ידעתי לעמוד על שלי. בכל סיטואציה שהרגשתי בה לא בנוח פשוט קמתי והלכתי או אמרתי שאני לא מעוניינת בצורה מאוד אסרטיבית. הייתי מודעת לסיכונים ושמרתי על עצמי, אבל גם לא טיילתי בחשש. כשהלכתי במסלולים לא מאוד מוכרים, מאתגרים במיוחד או כשטיילתי במזג אוויר, דאגתי לא לצאת לבד ולרוב מצאתי פרטנרים לטרק בקלות בבית חב"ד. בנוסף, טיילתי עם טלפון לוויני וביטוח. במקרים שלא היה לי טלפון לוויני, הקפדתי לשלוח להורים מיקום ועדכנתי לפני שאני יוצאת לאיזה טרק אני יוצאת ומתי אצור קשר.

מור אלן: מעולם לא פחדתי לטייל לבד… ואחרי כמה פעמים זה הפך להיות כבר מובן מאליו ואפילו לא חיפשתי פרטנרים לטיול.

נעמה אביב: גיליתי להפתעתי שאני הרבה פחות חוששת ממה שצפיתי לפני שטסתי. דמיינתי את עצמי בוכה במיטה וזה פשוט לא קרה. הרגשתי בטוחה כי סמכתי על עצמי ועל האינטואיציה והאחריות שלי. דווקא כשהגעתי ללונדון היו לי סיטואציות של ללכת לבד ברחוב בלילה ולפחד, אבל נשמתי לתוך זה והמשכתי ללכת. 

תיק אולימפוס

הרגשת בטוחה לבד?

אור בן דורי: באופן כללי אני לא מאוד פחדנית ואני נוטה להיות אופטימית. גם כשנתקעתי בניו זילנד בלי כסף, בלי אוכל ובלי מקום לישון בו, גיליתי שבסוף הדברים מסתדרים. הגיעו אליי שלושה הולנדים צעירים עם כוס יין ופטיש כדי לעזור לי לבנות את האוהל, ולמחרת בבוקר דברים כבר נראו אחרת. יש כל כך הרבה אנשים טובים בדרך, תמיד יהיה שם מישהו. החוויות הכי טובות, מצחיקות, משמעויות ומרגשות עם חברים שהכרתי לכל החיים קרו בסיטואציות שלא יכולתי לצפות או לדמיין. כשתפסתי טרמפים לא קרה שחיכיתי יותר מרבע שעה לטרמפ, אנשים שמחים לעצור ולהעביר את הנסיעה עם מישהו. עם אחד מהם אפילו המשכתי לטרק של 4 ימים. במקום לפחד מ״מה יכול לקרות״, בחרתי להכיר, ללמוד ולצחוק איתם. כן הייתי זהירה, ואף פעם לא עליתי עם מישהו שלא היה נראה לי.

ענבר חסידים: האמת שהרגשתי מאוד בטוחה. אמצעי זהירות שנקטתי ואני ממליצה עליו גם לבחורים שיוצאים לטרק, זה לשתף את המיקום שלכם עם משפחה וחברים באמצעות אפליקציה. אני השתמשתי ב-share location ב-google maps. כך את יכולה לטייל לבד וגם להרגיש יחסית בטוחה שכל עוד יש קליטה במסלול, במקרה חירום יש מישהו שיודע איפה את וישים לב שמשהו לא כשורה. אם נכנסים למסלול בלי קליטה אפשר להשכיר טלפון לוויני, בשביל ישראל זה פחות נפוץ, אבל בטרקים בחו"ל עושים את זה כל הזמן. בנוסף ידעתי מי התרמילאים האחרים בסביבה ויכולתי להתקשר אליהם במקרה של בעיה. ושוב, לא הייתה בעיה. רק כשהגעתי לדרום, בעיקר מטעמי בטיחות במסלולים העדפתי לטייל את כל המקטעים עם אנשים נוספים. 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

שחר ליבנה: רוב הזמן הרגשתי בטוחה, וידעתי פחות או יותר לאיזה סיטואציות עדיף לא להגיע. פחד זה רגש חשוב! הוא מגן עלייך מכל מיני סיטואציות! יש דברים שלא הייתי עושה במבט לאחור, טרמפים עם נהגי משאיות, מפגשים עם סטלנים על החוף אחד על אחד, לשתות ולנהוג.

עדי מוטיל: לא חששתי לטייל לבד אבל זה בגלל שזו אני, ואני בת אדם שמסתדרת מאוד טוב לבד. וגם בגלל שבאתיופיה ספציפית האנשים שם מאוד מבינים ומאוד חמים ומאוד מחבקים. באתיופיה לא ממש מדברים אנגלית, והם לא ממש רגילים לראות בחורות לבנות שמטיילות לבד. זו חוויה שכל הזמן צועקים לך "money money" – את לא יכולה לעבור בלי שמישהו יבקש כסף או יצעק לך משהו מעצם היותך לבנה. זה היה נחמד כשפגשתי מקומיים שטיילו איתי ותיווכו לי את החוויה. בשלב מסויים למדתי קצת אמהרית והייתי צוחקת איתם או צועקת להם בחזרה.

פגשת אנשים בדרך?

עדי מוטיל: בכל מקום שהגעתי פגשתי בני אדם. איכשהו בכל מקום גם פגשתי מישהו מקומי שהתחברנו והפך להיות ה"מורה דרך שלי" ותיווך לי את התרבות. היינו תופסים טרמפים בכל כלי תחבורה אפשרי כדי להגיע למקומות מטורפים. לפעמים כשמטיילים לבד מגיע השלב בו את מתחילה להרגיש כבר יותר מדי לבד ואת רוצה לחלוק את החוויות עם עוד אנשים, אבל את עדיין נשארת עצמאית ולא תלויה באף אחד ויכולה להחליט לאן להגיע ומתי לעזוב.

אור בן דורי: בעיני, אנשים זה החלק הכי חשוב בטיול ואני הייתי משנה את התכניות בהתאם. עשיתי לי מנהג ללמוד על המקום שאני נמצאת בו דרך האוכלוסייה אז הייתי מתחברת הרבה למקומיים. הייתי לבד רק כשבחרתי להיות לבד. תמיד יהיה שם מישהו. אם לא ישראלים אז תיירים מכל העולם או מקומיים, יש לי היום חברים מניו זילנד, ספרד, פורטוגל, פיליפינים ואפילו דרום קוריאה. לפני שטסתי, הצטרפתי לקבוצות פייסבוק של מטיילים באותה מדינה. את יכולה להכיר אנשים לטייל איתם, לדעת ממה כדאי להיזהר, מה צריך להביא, איפה המקומות שאסור לפספס, להתייעץ ומה לא לעשות. ברוב המדינות יש גם בית חב״ד שאליו אפשר להגיע, להתייעץ, להכיר ישראלים, לשמוע המלצות ואפילו להמשיך לטייל איתם. היה טרק אחד שיצאתי לבד כי רציתי קצת שקט וגם בו פגשתי אנשים בדרך או במקום הלינה. תמיד יש מישהו.

ענבר חסידים: בשביל ישראל גם אם תרצי לא תצליחי ללכת לבד, תמיד יהיו סביבך עוד שביליסטים ושביליסטיות שהולכים לאותו כיוון כמוך. לפעמים זה מתגבש לחבורות ענק וכבר שמעתי על קבוצות של 30 שביליסטים שנפגשו במדבר ולפעמים זה מסתכם ב"היי, ביי". הכל תלוי במה שאת מחפשת.

שחר ליבנה: פגשתי חברים וחברות בכל מיני מקומות. התארחתי אצל משפחות של חברים/ות שהכרתי בדרך. פגשתי מטיילת ישראלית ועברתי איתה גבול, מיסיונרית מניו יורק, החבר'ה של peace corps ועוד מקומיים ומקומיות שפתחו בפניי את בתיהם בלב גדול. 

שביל ישראל

איפה ישנת?

ענבר חסידים: בשביל ישראל, כשלא היו איתי עוד שביליסטים – העדפתי לא לישון לבד בחניון לילה, אלא אצל מלאכי שביל. אני יכולה להעיד שגם הרבה חברים שלי בחרו אותו הדבר מטעמי נעימות. זו לא הייתה בעיה כי בעונות המטוילות יש הרבה שביליסטים אחרים סביבך שעושים פחות או יותר את אותם מקטעים ואפשר לתאם לישון יחד בנקודת הסיום של אותו היום. לרוב אם היו עוד שביליסטים, גם אם לא הכרתי אותם לפני, לא הפריע לי לישון איתם בשטח ותמיד איכשהו יצא שישבנו לאכול יחד והתחברנו די מהר.

אור בן דורי: בנפאל ישנתי בבקתות ובניו זילנד טיילתי עם אוהל. בכל מדינה ההתנהלות משתנה, הקבוצות פייסבוק יפתרו את כל אי הוודאות בעניין. 

שחר ליבנה: ישנתי בכל מיני מקומות אבל בעיקר בהוסטלים, דירות של חברים.ות, Airbnb וגם קצת בשטח אבל לא לבד. 

נעמה אביב:  אני ישנתי בהוסטלים. ממליצה בחום לישון בחדרים של נשים בלבד, משפר מאוד את רמת הנוחיות והביטחון.

מור אלן: לרוב ישנתי לבד בשטח אבל יצא לי גם לישון ברחוב, בשדות תעופה, על חוף הים, בהוסטלים וגם אצל אנשים חדשים שפגשתי. היו פעמים שלא הרגשתי בטוחה, אבל עם הזמן צברתי ניסיון ולמדתי איך לפתור בעיות. כשהרגשתי לא בנוח במקום מסוים, הייתי אקטיבית כדי לשנות את המצב ולהרגיש יותר בטוחה. פעם אחת, בשביל עמק המעיינות, לא הייתה לי ברירה וישנתי לגמרי לבד בלי יכולת לשנות את המצב והייתי צריכה להתמודד עם המצב. אבל אלוהיי הטיולים באו לעזרתי, ושלחו צוות של חיילים אחרי פעילות לישון במרחק כמה מטרים ממני, אז בסופו של דבר הייתי בטוחה כל הלילה. היו גם פעמים מעטות שחששתי בגלל שאני אישה. פעם אחת ישנתי בשטח וגבר על טרקטורון התחיל להסתובב באזור שהקמתי האוהל שלי, זה נמשך כמה שעות עד שהחלטתי להזיז את האוהל שלי למקום אחר, לסביבה עם בתים והוא עזב אותי.

יש לך טיפ למישהי שרוצה לצאת לבד?

אור בן דורי: לא לדפוק חשבון לאף אחד, אין ״לא נעים לי״.

אור בן דורי: לבוא בראש פתוח להכיר ולחוות, לא לתכנן הכל מראש. לקבל את אי הוודאות כברכה ולא כאיום. לתכנן את נקודת ההתחלה, מה תעשו ביומיים-שבוע הראשון שתנחתו, ומשם פשוט לזרום עם המלצות או אנשים טובים שתכירו בדרך. 

מור אלן: טיפ קטן למי שחוששת, תרסיס פלפל.

אור בן דורי: בגישה שלי – כסף בא וכסף הולך, צריך להנות מהכל. מהריזורטים והפינוקים כשאפשר ומהלינה ב5 ש״ח או באוהל באמצע שום מקום, מארוחות במסעדות מפנקות או בישולי שטח ושיבולת שועל בבוקר.

נעמה אביב: טיפ למי שרוצה לנסוע לבד – להפסיק לנסות לדמיין סיטואציות מפחידות ולדאוג מהן, ולהתחיל להיזכר בסיטואציות קצת מלחיצות שהתמודדתן איתן כמו שצריך ולהיזכר ככה שיש על מי לסמוך.

מור אלן: אם את רוצה לטייל ואין לך עם מי, ואת חוששת לצאת לבד, תתחילי בצעדים קטנים. צאי כמה פעמים לטיולים חד יומיים לבד ותראי שאת מסתדרת פיזית וטכנית עם הציוד שלך. אחרי שאת כבר בטוחה ביכולות הטיול שלך, תנסי להגדיל את הטווח ולצאת לטיולים עם שינה לבד ואז גם לטרקים ומסלולים ארוכים יותר. בהצלחה!

ענבר חסידים: העצה שלי למי שחוששת היא לנסות להבין – מה מפחיד אותך בחוויה הזאת? השינה לבד בשטח? לבשל? להשתעמם? ביטחון אישי? יכולת ניווט? ואז לחשוב איך את מתגברת על הנקודה הזאת.

שחר ליבנה: העצה שלי היא לנסות ולהגיע בראש פתוח. מקסימום תמיד אפשר לתפוס טיסה חזרה.

עדי מוטיל: תשתחררי ותני לדרך לקחת אותך, אין שום דבר שקבוע מראש, גם אם החלטת משהו – תזרמי. מה שזורם באותו רגע זה הדבר הנכון. זה הכיף בלטייל לבד.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל

מאת: ענבר חסידים
טיילו לבד ועזרו בהכנת הכתבה: עדי מוטיל, אור בן דורי, נעמה אביב, שחר ליבנה, מור אלן
תמונות: אור בן דורי, שחר ליבנה, נעמה אביב, עדי מוטיל