אב ובן בתאילנד – טיול משותף עם תכנון מנוגד

הגישה של הבן אומרת, נתגלגל ונחליט בהתאם לרגע. בתוכי אני באזור הנוחות האישי, מתכנן מראש כל צעד. איך מטיילים ביחד עם ניגוד כה ברור ברצונות ועוד בתאילנד? ספוילר, הצלחנו לשלב את שתי הגישות לטיול אחד חזק של אב ובן.

הקונפליקט

לפני הטיול עברתי על מסלולים ואטרקציות, התחברתי לקבוצות פייסבוק וואטסאפ. התייעצתי עם אנשים שהיו ונהנו והגעתי לרשימת דברים שהם בגדר “חובה” לביצוע: טרק, אומגות, בילוי עם פילים (לא לדאוג, בלי רכיבה), קורס בישול, צפיה באגרוף תאילנדי, מסאז’ים, שווקי לילה.

אני מתוכנן לצאת לשבועיים ומבחינתי טיול של שבועיים הוא טיול קצר ואני צריך להספיק בו כמה שיותר, לעבור להילוך חמישי. כבר הכנתי תוכנית של טיולים ואטרקציות, התכוננתי שנהיה שבוע בצפון ולאחריו שבוע בדרום, נראה פילים ונגלוש באומגות, נעשה טרקים ביערות ונכיר אנשים מכל העולם. 

הבן נוה התחיל את הטיול שלו בהודו חודשיים לפני שאני מגיע, טיול שאותו חווינו כל המשפחה דרך שיחות וידאו. כך אני קולט שישנם ימים שלמים של שהייה במקום אחד, הליכה או נסיעה באופנוע, שיחות נפש עם ישראלים אחרים אל תוך הלילה וגם לימוד ושיחות בבתי חב”ד הכל לגמרי בהילוך שני, עוד יום פחות יום לא באמת משנה. כאשר העדיפות היא לשהייה בחברת ישראלים, מה שנקרא “שביל החומוס” – המקומות והאטרקציות שבהם מתכנסים חלק גדול מהישראלים הנמצאים באזור ומרגישים בבית גם כשהם בחו”ל, “ישראליאדה” סבבה עבור מי שזה מתאים לו. אגב, את המילה סבבה מכירים נותני השירות בסביבת שביל החומוס, אפילו יותר מאשר המילה שלום. סוג כזה של טיול מוזר לי, אבל ניתן לראות עד כמה עבורו הוא מהנה ומרחיב את הנפש.

הראש שלי מתחיל לדמיין קונפליקטים שיצוצו ויהרסו את ההנאה מהטיול. כדי למנוע פיצוץ בהמשך, אנחנו מקיימים שיחת תיאום ציפיות. “נוה, אתה זוכר שהסכמנו שאני קובע את הטיול המשותף ואתה זורם אתי, נכון?” כך אני מנסה לזכות בנקודות במשא ומתן. “בטח אבא, בטח שאני זוכר. אבל תבין, יש מחיר להספק מהיר, כך פחות חשים את המקום” כך הבחור מצליח להגיע לתיקו ולהבנה הדדית שנצטרך שנינו ללכת זה לקראת זה.

הצטרפו לקבוצה השקטה של אאוטפאנל בווטסאפ:

נפגשים

טיסה ארוכה ומייגעת בחברת האמירויות עם קונקשיין לילי בדובאי, מביאה אותי לבנגקוק ומשם טיסה פנימית קצרה לצ’אנג מאי. האוויר של תאילנד היכה בי במלוא עוצמתו, שעות הטיסה הרבות, שעת הערב המאוחרת, החום והלחות גרמו לי לסחרחורת קלה והפליאה על גסט-האוס שהכל כתוב ומתנהל בו בעברית הדהימה אותי. אני עומד נבוך לבוש בבגדי הטיסה הארוכים שכלל לא מתאימים למקום כאשר לפתע, מתוך חשכת הרחוב מופיע הבן שלי בבגדי תאילנד ובחיוך רחב נופל אל זרועותי לחיבוק ונשיקה במלוא העוצמה של חזרה לאבא. כך אנחנו עומדים דקות ארוכות שמסתיימות בתמונה משותפת למשפחה לחגיגת איחוד ורגיעה שהכל בסדר.

למרות העייפות הרבה אחרי כמה טיסות, בכל זאת הלכנו לשוטט ברחובות ולחגוג את האוכל התאילנדי. לילה טוב, לילה ראשון בתאילנד.

צ’אנג מאי

ליומיים הראשונים כבר סגרתי תוכנית מהארץ וגם שילמתי עליה, טרק של יומיים ביערות שמורת הטבע Mae Wang National Park. מה שנקרא בקונפליקט המשפחתי של הטיול – do it my way. טרק עם קבוצה מאורגנת ממדינות שונות בעולם בהדרכת בחור מקומי.הכל מתנהל באנגלית ואני רואה כמה זה לא פשוט לבן שלי ויחד עם זה כמה הוא משתדל להתחבר עם מי שאפשר. יער יפיפה, הכי דומה לג’ונגל שראיתי בעיניים שלי. קולות של קופים מגיעים מרחוק וקינים ענקיים של נמלי אש מפוזרים בין עצים שצמרותיהם נושקות לשמיים. עכביש ענק שהמדריך מצא והניח אותו על היד של האמיצים, כולל על היד שלי.

את הלילה בילינו באחד הכפרים השוכנים ביער, מסביב למדורה, שתינו בירה, שרנו וגבר זקן מהכפר ניגן לנו בכלי שדומה לגיטרה. חדרי הלינה באתר הותאמו לאורחים מערביים וכללו בין השאר גם מקלחות ושירותים ברמה סבירה ביותר. הלילה היה קר מאוד למרות שישנתי עם בגדים ארוכים, סוודר וכובע, כך שהיה די קל לקום מוקדם לזריחה חמודה שהציצה בין ראשי ההרים.

היום השני לטרק התנהל גם הוא באותה אוירה. יופי של עצי היער, מפלי מים, שיחות בין מטיילים ולצהריים אורז שנארז בעלי בננה. כאן כבר ראיתי שלבן שלי אין סבלנות והוא שמח שהטיול הרגלי עומד להסתיים ומתחיל הזמן המשותף רק לשנינו.

קדימה לפאי

פאי היא עיירה קטנטונת השוכנת 80 קילומטר צפונית לצ’אנג מאי. הדרך לשם מתפתלת ועוברת בין יערות וכפרים, אולם הנסיעה נוחה מאוד במיניבוס הממוזג. האנשים מכונסים בתוך עצמם, צופים בנייד, קוראים ספר או ישנים. כשהגענו ביום ראשון, גילינו שמקומות הלינה בעיר תפוסים ולכן מצאנו באינטרנט מלון קצת מחוץ לעיר אבל אין לנו מושג איך להגיע לשם בשעת ערב מאוחרת. אנחנו מחליטים להיכנס לאכול ולחשוב על בטן מלאה מה לעשות. במסעדה עוד שני זוגות, אחד מקומי ואחד מסקוטלנד ובזמן שאנחנו מחכים לאוכל פנינו לזוג המקומי לעזרה. תוך כמה דקות וטלפונים הם מצאו חבר שלהם שמוכן לקחת אותנו למלון תמורת תשלום סביר ביותר. בינתיים הזוג הסקוטי התיישב לידנו וסיפר את תולדות חייו, צחקנו על הסקוטים ועל הישראלים וגילינו כמה כיף להתחבר לרגע לאנשים לא מוכרים. איזה יופי של קבלת פנים, לילה טוב פאי.

שעת ההחלטה הגיעה. כמו בקרב תרנגולים עומדים זה מול זה שתי גישות, הגישה שלי, גישת התכנון והביצוע בהתאם אליו ולעומתה גישת הנירוונה, הגישה של הבן שאומרת נתגלגל ונחליט בהתאם לרצון בכל רגע נתון. בתוכי מאבק איתנים, אזור הנוחות שלי כל כך חזק ומגובה בשנים רבות של ניהול וגם בהשקעת שעות בתכנון בבית לפני היציאה. מצד שני הסקרנות של לנסות טיול שונה לחלוטין, מה גם שעיקר המטרה היא להיות יחד עם הבן שלי, ללכת לפי הרצון שלו. כמה דקות של חשיבה והחלטתי… לא להחליט, לראות מה יקרה היום ולדחות את ההחלטה למחר.

פאי

יום שני מצאנו מקום לינה קרוב יותר למרכז העיר וגם זול יותר. גסטהאוס במקום פסטורלי, משקיף על נוף יפיפה, ערסל בכניסה לחדר, חלום. השארנו את חפצנו שם ויצאנו לשוטט במרכז. היכרות עם עולם מרתק של מסאז’ים שנמצא כאן בכל פינת רחוב מתחיל במסאז’ רגליים. שנינו יושבים בנינוחות בחדר ענק על כורסאות מרופדות, יחד אתנו עוד הרבה לקוחות, ומפקירים את רגלינו הדוויות מימים של הליכה בידי המומחים. אם חשבתי שארגיש מגע עדין שיענג את רגליי, הרי שהתבדתי עד מהרה. כל נגיעה מרגישה כמו מעיכה של הרגל, שולחת פולסים של כאב שבא לך לצעוק לשאול את עצמך למה, מי מוכן לשלם עבור עינוי כזה. בסוף התהליך הגיעו לאצבעות הרגליים, עיסוי בעזרת מקל קטן שמוכנס בין האצבעות, מה שגרם לבן שלי, שרגיש לדגדוגים, לצחוק בקולי קולות שגרמו לכל הנוכחים באולם להצטרף אליו בספונטניות.

לאחר המסאז’ יצאנו לשוטט ברחוב הראשי של העיירה פאי. בשעות היום העיירה קטנה ומנומנמת שאת הרחוב הראשי שלה מתחילתו ועד סופו מסיימים ברגל בעשר דקות, כולל הסתעפויות צדדיות. בתי קפה קטנים, מסעדות נחמדות וקצת חנויות, בני המקום מתערבבים עם תיירים וותיקים ותיירים שאך הגיעו ועושים סיבוב היכרות. תנועת אופנועים מכל עבר משתלבת עם תנועת הולכי הרגל ללא הבדל בין מדרכה לכביש, הזמן כמו האט את מהלכו ולא נצפו אנשים ממהרים לשום מקום.

 הטיול הקצר מסתיים במהירות ואנחנו חושבים מה לעשות הלאה. התייעצות עם ישראלים שרובצים במקום כבר שבועות, מביאה אותנו למסקנה שללא אופנוע נהיה די תקועים. הבן לא מנסה לשכנע, אלא מספר בצורה אובייקטיבית את היתרונות עם אופנוע והחסרונות בלעדיו. אני מאוד פוחד לנהוג באופנוע וגם פוחד שירכיבו אותי אבל הבנתי שהמשך הטיול ישודרג משמעותית. תוך שניות מרגע ההחלטה הגיעו הודעות ברשתות הישראליות היכן להשיג אופנוע בזול, יצאנו לדרך חדשה.

על אופנוע

עכשיו שאנחנו ממונעים ורגועים לאחר ארוחת צהריים, מצאנו גסט האוס במרכז העיר ממש וכבר השתמשנו באופנוע להעביר אליו את חפצינו. התארגנות בחדר שהיה נקי ומסודר שכלל מקרר ומזגן, הכל במחיר 400 באט ללילה, יצאנו למקום כינוס במתחם של ישראלים כדי לחשוב מה הערב. יושבים על בקבוקי בירה וערק שכל אחד תורם לחבורה, מספרים חוויות ודנים בבילויים ואוכל. ההמלצה החד משמעית היא שקיעה במקום שמכונה Two Huts על שם שני הרים שנראים כמו שני כובעים.

נסיעה באופנוע בנוף פסטורלי, מוקפים בחורשות ירוקות, רוח נעימה ומזג אוויר מדהים, ואני מבקש מנוה שיסע לאט כדי שאפחד פחות ואהנה מהסביבה. המוני רוכבים נוספים נוסעים לאותו כיוון ואנחנו מגיעים לחניה ענקית מלאה אופנועים, אף אחד מהם לא נעול. מחנים את האופנוע ונכנסים למתחם. במתחם אפשר לקנות אוכל ושתיה, אנחנו בוחרים במיץ אננס מרענן ונכנסים לכוננות שקיעה.

אווירה פסטורלית יורדת אט אט על ההרים ועל העמק למרגלותיהם. אנשים מכל הגילאים יושבים על פני השטח, חלקם מביאים מחצלות או כיסאות וחלקם על הקרקע. קבוצות אחרות משחקות פריסבי או כדור ויש שמנסים את כוחם בהליכה על חבל מתוח. מספר נגנים מצטרפים יחד לנגינה ושירה של יצירות שקטות. שיחות ושתיקות מתערבבות זו בזו, ככל ששוקעת השמש כך יותר אנשים מפנים את מבטם מערבה אל יצירת המופת, חלקם גם יצלמו אותה ואת היושבים מכל זווית אפשרית. אך יש שלא יקדישו לשקיעה אפילו מבט, ימשיכו בעיסוקם ויתרמו בכך למנוחת הנפש הכללית. גם לאחר שהשמש נעלמה לגמרי, ממשיכים לשבת עוד דקות ארוכות לצלילי המוזיקה עד שנפרדים מהמקום המדהים כשרוח הערב מקפיאה אותנו בדרכנו חזרה.

קדימה אוכל

כבר יומיים אנחנו בפאי והגיע הזמן להחליט על המשך הדרך. שוב אני שוקל האם לגנוז את התוכניות המסודרות שלי לטובת רביצה במקום אחד. מוזיקה שמגיעה מרחובות העיר, מתמזגת עם המולת הולכי הרגל וריחות דוכני האוכל ומכניסה את הגוף לשילוב מוזר של רוגע וריגוש גם יחד. במצב מדיטטיבי זה החלטתי שאנחנו נשארים בפאי, הופכים את המקום לבית שלנו למשך עשרה ימים, למרות שאין לי מושג מה המשמעות.

מרכז העיירה בערב לובש פנים שונות לגמרי מאשר בשעות היום, דוכני אוכל נפרסים בכל פינה אפשרית. הרחובות די נקיים והאוכל מוגש בצורה אסתטית. בשר של סוגי חיות שונים נוטף שומן נצלה על גחלים ולצידו אוכל תאילנדי לסוגיו. בקצה הרחוב אוכל פקיסטני ובתווך חטיפי גבינה, שניצלים ואפילו פלאפל עם תפריט בעברית וכמובן מבחר חרקים על שיפודים. המגוון מבלבל את העין והריחות מעוררי חושים.

אנשים מסתובבים בין הדוכנים ומחליטים על התפריט היומי, יושבים ליד דוכן על שרפרפים נמוכים ואוכלים מתוך צלחות קטנות. לוקחים לדרך מנה עטופה בקליפת בננה או שיפוד ולקינוח כדורי גבינה תקועים בקיסם קטן. שותים חלב קוקוס מתוך אגוז או מיץ אננס שנסחט באותו רגע. למרות המהומה והדוחק, כולם נינוחים ומחוייכים, מתאימים את עצמם לדופק המקומי. בליל שפות נשמע מתוך חבורות שונות ובתוכם כמובן הרבה עברית. 

בהדרגה אנשים פורשים לאירועי תרבות, הרכבים של מוזיקת ג’אז במועדון פתוח או פאבים בהובלת DJ. כך לומדים שלישראלים יש את הפאבים שלהם ואפשר לנחש שהדבר דומה גם ללאומים אחרים. אתה בוחר אם להתחבר לדומים לך או דווקא לגוון עם דוברי שפות אחרות. למרות המגוון התרבותי, כמו בסיפור סינדרלה, הכל דומם בחצות כך שגם בלילות בהם נשארתי בחדר, אפשר לישון בשקט.

שגרה

מוזר להגיד את המילה “שגרה” כאשר נמצאים כל כך רחוק מהבית וכאשר השהייה תהייה פחות משבועיים במקום אחד, אבל מסתבר שהדבר אפשרי. אנחנו, אב ובן גרים יחד ומפתחים סוג של שגרה שמביאה לביטוי את המשותף ואת השונה.

אני קם בשמונה בבוקר ויוצא לחפש בית קפה שעדיין לא הייתי בו. נפגש עם לא ישראלים, מתחבר אליהם בשיחה ומעבירים זה לזה חוכמת חיים. כך פגשתי אנשים שעובדים מרחוק וגרים במקום כמה חודשים, צורות שונות של זוגיות, רוכבי אופניים ורצי שטח, מבינים בקפה ובאוכל וסתם אנשים שכיף להעביר איתם שעה של בוקר. משם עובר לכמה שעות שיטוט ברחובות הצדדיים, הלא מתויירים כדי לראות את חיי תושבי המקום או להליכה על שבילי החורשה המקומית עד שעת הצהריים שבה הילד מתעורר.

ארוחת בוקר משותפת ומשם לטיולים בסביבה על האופנוע. יום לכפר הסיני, כולל ארוחה מקומית, יום לחורשות רחוקות יותר וטיולים קצרים בשבילי החורשה ובסוף היום שוב לשקיעה. ארוחת ערב בין דוכני האוכל ובירה ומוזיקה באחד הפאבים, שם הבחור ממשיך אל תוך הלילה ואני הולך לישון. הכניסה לשגרה הייתה כל כך עמוקה שכאשר הגיעו קבוצת תיירים, תהיתי מי מגיע לעיר שלי לטייל.

כאשר נפרדו דרכנו ואני נסעתי לבנגקוק לקראת הטיסה הביתה, שמחתי על ההחלטה ללכת לפי הרצון של הבן שלי, הרגשתי שעשיתי כיף של טיול שונה מהרגיל וגם חיבור עמוק בין שנינו.

סיכום

• כפי שאומר הפתגם “כל תוכנית היא בסיס לשינויים”. להיות פתוח לטיול בסגנון אחר.
• שווה לעשות הרבה למען טיול משותף אב ובן.
• אפשר לשהות בפאי שבועות ואפילו חודשים, למרות שהמקום קטן. השלווה והרוגע שווים את זה.
• בתאילנד הכל זול, אפשר לחיות ברמה גבוהה עם מעט כסף.
• האוכל טעים ותרבות האוכל מפותחת.
• נתראה בדרכים.

מאת: ינון אלרואי

אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: