אפשר לברוח לטבע, אפשר לברוח לספר… אפשר לשניהם. 68 קילומטר, 238 עמודים של אסקפיזם טהור. סיפורו של טרק רב יומי בשמורת מסיב אילת ובספרו של אלן סיליטו “בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים”.
כשאתה יוצא לטיול הליכה מדברי תלת יומי עם כל הציוד על הגב, אתה חושב היטב מה לקחת… או יותר נכון, מה לא. כל גרם מיותר שנארז הופך לקללה עסיסית כבר במעלה הראשון. למרות רציונל זה, אני לא מתאפק ומוסיף לתרמיל עוד 227 גרם, את הספר רך הכריכה “בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים”. האם ההחלטה היתה נכונה? קילומטרים יגידו.
מידע טכני על המסע בהרי אילת
- היום הראשון: נחל יטבתה, הר ארגמן, באר מילחן. 23 ק”מ. 1028 מטר טיפוס מצטבר
- היום השני: באר מילחן, הר ברך, בקעת תמנע. 19 ק”מ. 485 מטר טיפוס מצטבר
- היום השלישי: בקעת תמנע, נחל עתק, הר אורה, באר אורה. 26 ק”מ. 1024 מטר טיפוס מצטבר
“בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים”
ספרו של אלן סיליטו כולל אוסף סיפורים, בסיפור הראשון מתאר הגיבור, קולין סמית, שנשלח למוסד לעבריינים צעירים את סיפורו. מנהל המוסד מזהה את כישוריו הספורטיביים של הנער ומציע לו להשתתף בתחרות ריצה ארוכה כדי לנצח בה ולהוסיף כבוד לו (למנהל) ולמוסד. בתמורה למאמץ ולהישג יקבל הנער הטבות משמעותיות בתקופת שהותו במוסד. קולין, במהלך ריצות הבדד הארוכות, מרבה להרהר בעברו ועתידו ובוחר בדרך חתרנית ומקורית כדי להפגין במהלך התחרות החשובה, את ניצחונה של רוחו החופשית.
“בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים” אלן סילטו , הוצאת כתר, תרגום יוסי מילוא
אל תוך הלילה בהרי אילת
יטבתה, מרכז המועצה האזורית חבל אילות. התארגנויות לוגיסטיות של חלוקת ציוד, מילוי מים, הקפצת רכבים לתמנע ויוצאים למסע רגלי קצר לנקודת השינה. לילה מדברי טיפוסי זרוע כוכבים, הכל מושלם למעט הרעש המונוטוני של כלי הרכב מכביש 90 הסמוך והחשש מהעקרב הצהוב שהתגלה מתחת לאבן בעת הכנת השטח לקראת השינה.
יום חדש
“הורג אותי ברכות”
קפה מהיר והנה אנו צועדים, בבוקר קר במיוחד, לכיוון נחל יטבתה.
“…וכשאני מסתכל החוצה על השיחים והבריכות הקפואות יש לי הרגשה שהולך להיות קר יותר ויותר עד שהכול… הכול יהיה מכוסה באלף קילומטר של קרח, כל מה שעל כדור הארץ ועד השמיים…ואז אני מתחיל לגרש את ההרגשה הזאת ומתחיל להתנהג כאילו אני האדם הראשון על פני האדמה. וזה גורם לי להרגיש טוב, וברגע שאני כבר מחומם מספיק להרגיש את ההרגשה הזאת בתוכי אני מזנק מהפתח ומתחיל לרוץ”
כבר בתחילת הדרך סמוך לכביש מתגלה מבנה של מצודה קטנה וסביבו שרידים מתקופת הברונזה הקדומה. המצודה שימשה כחלק מהשליטה על תעשיית הנחושת במרחב. ממשיכים לאורך גדר ארוכה התוחמת שמורה מוגנת של צבי השיטים. בכניסה לנחל מראה “מחריד” ומרשים, הרנוג השיטים במלוא פריחתו ועוצמתו הורג ברכות עץ שיטה חסר אונים…ככה זה בטבע, אני אומר לעצמי, מצלם וממשיך הלאה.
“הורג ברכות” בנחל יטבתה
אלוהים משחק בקוביות?
העליה הופכת לתלולה ומאתגרת יותר, מפלים יבשים קטנים, בולדרים, יתדות אחיזה ובעיקר אין ספור קוביות אבן ענקיות כאילו הוטלו כלאחר יד במשחק בין אלים קדמונים. אנו ממשיכים במגמת עלייה תלולה ומתחברים לשביל השחור העולה לפסגת הר ארגמן. הנוף מראש ההר מהווה פיצוי נאות למאמץ שהושקע. ירידה תלולה לאוכף ממנו טפסנו ומשם המשך הליכה וחבירה לשביל ישראל עד לחניון הלילה בבאר מילחן.
“…כי כשאני רץ למרחקים ארוכים מוקדם בבוקר אני מרגיש שכל ריצה כזאת היא חיים – בקטנה, אני יודע, אבל חיים בכל זאת, מלאים סבל ושמחה, וקורים בהם דברים שאתה לא ממש יכול להיות מוכן להם- ואני זוכר שאחרי הרבה ריצות כאלה חשבתי שלא צריך להיות מומחה גדול כדי לומר איך החיים הולכים להסתיים…וכרגיל טעיתי”
מי משחק בקוביות?
ארוחת “הכל כלול” בהרי אילת
עם בוקר אנו עוזבים את חניון הלילה לא לפני שהצטידנו במים ממיכל תת קרקעי המתוחזק וממולא על ידי רט”ג לטובת תרמילאי שביל ישראל. המגמה הכללית היא דרומה, העלייה המתונה ושעת הבוקר המוקדמת מקלות עלינו ודי מהר אנו מוצאים עצמנו בפסגת הר ברך סחופת הרוחות. הנוף לכיוון מזרח נראה כלקוח מעולם אחר, מהרי אדום הרחוקים המכוסים בדוק ערפילי בוקר ועד לבקעת תמנע רווית הצבעים ותצורות הסלע הנמצאת במרחק נגיעה. האוכל נשלף מהתרמילים הכבדים וארוחת הבוקר מתהווה במהירות, גבינות שמנות, ירקות טריים, דייסת שיבולת שועל, טונה, ממרחים, לחם מחמצת אגוזים משובח ונוף שאינו יודע שובע. אני שעון על הסלע החם, המעיל מגן מהרוח, ההפסקה הפעם, מול הנוף המהפנט, ארוכה מהרגיל. הספר נפתח:
“…שאלתי את עצמי כל מיני שאלות, ואני אוהב לעשות את הדברים האלה, זה כיף, זה מעביר את הזמן, והחיים במוסד נראים הרבה פחות מחורבנים ממה שהילדים ברחוב שלי היו אומרים. והכי טוב זה הריצה הזאת למרחקים ארוכים, כי היא עוזרת לי לחשוב, וככה אני לומד דברים הרבה יותר טוב מסתם כשאני שוכב במיטה. וחוץ מזה כשאני חושב כל כך הרבה כשאני רץ, אני הולך ונהיה אחד הרצים הכי טובים בכל המוסדות של בורסטל. אני עושה את שמונת הקילומטרים שלי הרבה יותר טוב מכל מי שאני מכיר”.
הכל כלול
סוף סוף יורדים בהרי אילת
מאוששים ושבעים אנו נעים במגמת ירידה לכיוון בקעת תמנע ההולכת ומתקרבת. בירידה יש קטעים תלולים, ההתנגדות לכוח הכובד המושך מטה מתבססת על שרירי הארבע ראשי, הידיים ומקלות ההליכה, הצעדים קטנים וזהירים. עוד עיקול ועוד מדרגת סלע ואנו כבר בבקעה הרחבה, היעד הסופי היום הוא חניון לילה סמוך לאגם. תמורת 50 ש”ח לאדם אנו מקבלים סככה פתוחה בה ניתן לפרוש את שקי השינה, מקום נוח לבישול, שולחנות לישיבה ובעיקר מים זורמים. אחרי מקלחת חמה, בירה קרה ותבשיל פוייקה לא מזוהה אני מתרווח בשק השינה ומשחזר בראשי את הירידה הקשה, כמעט כמו בספר:
“… וכשאני עובר את סימון אמצע הדרך שלי – אחרי הקטע הקשה של הירידה התלולה אל הגדה המכוסה שיחים ומשם אל השביל השקוע…כשאני מגיע למקום זה אני מתחיל לחשוב את המחשבות העמוקות והטיפשיות ביותר, המנהל היה חוטף שבץ אם היה רואה אותי מחליק למטה על הגדה, כי אפשר בקלות לשבור כאן מפרקת או קרסול, אבל אני לא יכול להתאפק כי זה הסיכון היחיד שאני לוקח וההתרגשות היחידה שלי כשאני עף…שורט עצמי לחתיכות וכמעט נותן לעצמי ליפול – אבל לא ממש. זה הרגע הכי מדליק במסלול…הראש שלי ריק. ריק כמו שהיה לפני שנולדתי”.
הראש ריק
גבים…
היום האחרון, יוצאים מהבקעה בטיפוס ארוך עד למעלה תמנע ממשיכים לעלות לכיוון הפינה הדרום מערבית של הבקעה. ירידה תלולה לאצבע אלוהים, תופעה גיאולוגית מעניינת של קמט בשכבות הגיר והחרסית בנחל עתק. שווה בהחלט צילום והערות הומוריסטיות. כניסה לנחל עתק, יש כאן לא מעט מטיילים בעיקר בגלל הנגישות מדרך הג’יפים הסמוכה. הגבים מלאים ונקיים, האמיצים שביננו לא מהססים וקופצים פנימה… הגיל אינו חשוב, כולם כאן ילדים.
ילדים בגבי עתק
…ופסגות
עוזבים את הנחל וחוזרים לטפס, המטרה הפעם היא פסגת הר אורה. הדרך מתגלגלת בין אוכפים ורכסים עד אשר מגיעים למרגלות ההר. דרך ברורה ותלולה מובילה אותנו לפסגה. שם בין רוג’ומים ענקיים שנבנו על ידי תלמידי מכינות מציץ היישוב באר אורה וברקע, כמו בכל שלושת הימים האחרונים, הרי אדום. הפסקה קצרה מהרגיל, אנו בתחרות עם השקיעה ולמרות שנקודת הסיום נראית קרובה, הדרך אליה היא בירידה טכנית לא פשוטה הכוללת עקיפת מפל גדול.
“נכנסתי לקצב אחיד וקבוע, ומהר מאוד כבר הייתה הריצה חלקה כל כך עד ששכחתי שאני רץ, ולא הרגשתי בכלל שהרגליים שלי עולות ויורדות והזרועות נעות קדימה ואחורה, וכמעט לא הרגשתי שהריאות שלי עובדות, והלב הפסיק לדפוק במרץ כמו שהוא עושה תמיד בתחילת הריצה. כי אני אף פעם לא מתחרה. אני פשוט רץ… רץ קדימה עד שאני שוכח שאני רץ, אני תמיד מנצח במרוץ”
מעלה, מעלה, מעלה
אפילוג של המסע בהרי אילת
צחוק הגורל, קצת לפני הגדר המקיפה את באר אורה, אני פוגש שלוש רצות לקראת סיום ריצת הערב שלהן. כמה מילות נימוס קצרות ואני מצטרף אליהן לריצה… הקצב קל, התרמיל כבד וכך באושר גדול הסתיים לו הקילומטר האחרון של מסע הבריחה בהרי אילת.
“זה כיף להיות רץ למרחקים ארוכים, שיוצא אל העולם לבד בלי אף אחד שעולה לו על העצבים ואומר לו מה לעשות… לפעמים אני חושב שאף פעם לא הייתי חופשי כל כך כמו בשעתיים שאני רץ על השביל שיוצא מהשער ופונה ליד האלון הזקן… הכול מת, אבל בקטע טוב, כי זה מוות שלפני החיים, לא מוות אחרי החיים. ככה אני רואה את זה”
הצל שלי ואני
קצת גיאולוגיה (רתם אלינסון)
המפה שלפניכם היא מפה מיוחדת מאוד. זוהי מפה גיאולוגית, כאשר כל צבע מסמל תצורה גאולוגית אחרת. הצבעוניות הרבה של המפה מעידה על העושר הגיאולוגי המדהים שיש באזור. ניתן למצוא סלעי משקע ימיים (כגון גיר, דולומיט וקירטון), וכן סלעי אם, מהעתיקים שיש בארצנו. לדוגמא, בבקעת תמנע ניתן למצוא אבני חול (שהן סלע משקע יבשתי), לצד סלעים פלוטונים כגון גרניט.
קרדיט: המכון הגיאולוגי לישראל
