מה גורם למשפחה עם ילדה בת שלוש ותינוקת בת שנה וחצי להעמיס עגלה, מנשא וציוד ולצאת לשבועיים של הליכה בצפון ספרד? יצאנו לקמינו מוויגו אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, דרך יערות, ים, כפרים, גשם, עליות, גני שעשועים והרבה מאוד קילומטרים, וגילינו שהאתגר הגדול במסע כזה הוא לאו דווקא ללכת.
העיר העתיקה של ויגו, שעת ערב מאוחרת. אנחנו בדירה במרחק צעדים בודדים מקתדרלת סנטה מריה. הבנות ישנות, ואחרי יומיים במדריד, רכבת של ארבע שעות ועוד יומיים בויגו, אנחנו עסוקים באריזות האחרונות לקראת היציאה למסע. הגענו לעיר בדיוק בשבוע החגיגות של ויגו בתחילת אוגוסט, ששיאו בתהלוכת "כריסטו דה לה ויקטוריה", בו הולכים עם נרות בעקבות פסל מקודש שהביא לניצחון על נפוליאון ב-1809. הנרות שנמצאים בכל רחבי העיר העתיקה האפורה וצליל פעמוני הכנסייה מחריש האוזניים מביאים דווקא אווירה קודרת. לבנו יוצא אל חיים רביבו, שבילה במקום כארבע שנים אי שם בסוף האלף הקודם, ואנחנו שמחים להיפרד מהעיר.
קבלו את הכתבות אחת לשבוע
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
יעד המסע: הקמינו הפורטוגזי והמסלול הרוחני
מטרת המסע היא להגיע ברגל עם ליבי ורני, בנות 3 ו-1.5, לסנטיאגו דה קומפוסטלה במסגרת אחד משבילי הקמינו המפורסמים, שבועיים ברחבי גליסיה. הקמינו, הלוא הוא "שביל" בספרדית, הוא רשת דרכים שהחלו כמסלולי צליינות עוד באלף הראשון לספירה, והפכו בחלוף השנים גם ליעד תיירותי מפורסם לחובבי הליכות ארוכות. המסלולים מתחילים בשלל מקומות וארצות במערב אירופה, אך הסוף של כמעט כולם בקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה בצפון מערב ספרד – המקום אליו הגיעה גופתו ערופת הראש של יעקב בן זבדי, אחד מתלמידיו של ישו. איך הגיעו שרידי גופת התלמיד האומלל כל כך רחוק מהמזרח התיכון? על גבי צדפה כמובן, ולכן השבילים מסומנים בעזרת ציורים שונים של צדפות. למי שמוכן להסתפק בראשו של יעקב הקדוש, אגב, הוא טמון על פי האגדה בעיר העתיקה בירושלים.
בחרנו בחלק האחרון של הקמינו הפורטוגזי, בין ויגו לסנטיאגו, עם עיקוף של כמה ימים בשביל שנקרא "קמינו ספיריטואל", הכולל דרך ימית שבה על פי האגדה שטה לה הצדפה. החלק בין ויגו לסנטיאגו אמור להיות חתיכה יפה של הקמינו מבחינת הנוף, אבל הסיבה הייתה אחרת. הבנו ממעט האנשים שטיילו בקמינו עם תינוקות שרוב הדרך אמורה להיות סבירה לעגלה, ויש מספיק כפרים ועיירות על מנת לחלק את המסע למקטעי הליכה יומיים של 8-12 ק"מ.
פסל של חמור בכפר סן רוקה, לכבוד מרוץ החמורים השנתי שעתיד להיערך במקום.
ציוד ולוגיסטיקה: פתרונות נגישות ומשקל לטרק משפחתי
יצאנו לדרך מויגו עם עגלה כפולה, מנשא, תיק החתלה, תיק אוכל, ערכת עזרה ראשונה ובגדים להחלפה, וכמובן דרכוני הצליינים שלנו. אלה חוברות קטנות אותן אנחנו מחתימים לאורך הדרך בכנסיות, בתי קפה ותחת כל עץ רענן, כך שלבסוף נקבל תעודה רשמית מהמסדר של יעקב בן זבדי בסוף המסע. אחרי קריאה במספר בלוגים של אירופאים מדוגמים, השתעשענו בארץ במחשבה על קניית עגלת שטח באלפי שקלים. בסופו של דבר, אנחנו מסתפקים בעגלה כפולה שלקחתי בהשאלה ממורה שעובדת איתי בתיכון, ואמא אחרת בגן של הבת שלנו אמרה שהיא קשוחה ועמידה. בניגוד לעוד כמה בלוגרים קשוחים שקראתי, אנחנו לא סוחבים הכל עלינו. כמו בגבעת התחמושת, גם אנחנו לא רצינו צל"ש, אלא לחזור הביתה בשלום. את רוב הציוד אנחנו שולחים קדימה ליעד הבא דרך אחת החברות שנותנות את השירות במחיר מצחיק של כמה יורו בודדים. את מקומות הלינה בחרנו מראש, ולא באכסניות המפורסמות של השביל בהן ישנים בתנאי טירונות בחדר משותף. שוב מטעמי נוחות, אך גם בשביל להימנע מהפרעה לאחרים.
דרכוני הצליינים שלנו עם החותמות, ביער מעל ויגו בתחילת הדרך.
מזג האוויר בגליסיה: התמודדות עם משקעים וטמפרטורות נוחות
אחרי החום המעיק של מדריד וברקע גלי החום שמכים באירופה, בוקר מעונן וסתווי מקבל את פנינו בתחילת הדרך בגליסיה. רוח קרירה נושבת, מרעננת כל כך לעומת השמש היוקדת והלחות האיומה של ארצנו הקטנטונת. התחלנו ללכת, ויחד איתנו מתחיל לרדת גם גשם קל, שמתחזק ככל שאנחנו מתקדמים על קו הרכס מעל ויגו. בבית קפה קטן בו אנחנו עוצרים לחפש כוס קפה אנחנו מבינים מהבעלים שככה זה בגליסיה, וממעילי הגשם שנשלפים מהתיקים של המטיילים לידנו אנחנו מבינים שאנחנו היחידים שמופתעים. כשאנחנו בתוך היער הגשם כבר מרטיב אותנו לחלוטין, בעוד הבנות ישנות במנשא ובעגלה וכלל לא מודעות למתרחש. מיכלי אשתי, חובבת גדולה של מזג אוויר אירופאי מדכא, פורחת כשאנחנו מדלגים בין שלוליות וחולפים על פני פלגי מים שוצפים. אני, שיודע שעוד כמה שעות תחת העננים אתחיל להראות סימנים קלים של דיכאון, חושב לבטל את הטיול ולחזור ברכבת לגראן ויה במדריד ולהזיע בכיף על המדרכות החשופות. הגשם חולף לו בירידה מהרכס לכיוון מקום הלינה הראשון שלנו, המרכז המנומנם והציורי של הכפר רדונדלה. בין קרירות הבוקר לחום הסביר של אחר הצהריים, מזג האוויר הנעים ילווה אותנו עד לסיום המסע.
רני מקלחת את הדובי לישון על הדרך הרטובה לרדונדלה
שגרת הדרך: שילוב עצירות רענון ומתקנים לילדים
כבר ביום הראשון מתחיל חיפוש כפול שילווה אותנו לאורך כל השבועיים בדרכים: אחר סימן הצדפה שמאפיין את סימון השביל ואחר גני שעשועים. את הצדפה קל למצוא, מדובר בשביל שמסומן בקפדנות יוצאת דופן בכל עיקול או פיצול. גם נוח להתמצאות וגם אטרקציה מזדמנת לבנות. גני שעשועים היו אתגר מעט רציני יותר, אולי לאור הרושם שקבלנו שלספרדים אין ממש ילדים. דרך הנדנדות והמגלשות הצנועות והמעטות שפגשנו גילינו תחום נוסף שבו המדינה שלנו בולטת בעולם, לצד עגבניית השרי, הבמבה והרעש ברכבת. אנחנו אימפריה של גני שעשועים.
סימון הדרכים המצוין של הקמינו. גם אטרקציה לילדים.
הדרך יפה ומגוונת, על הקמינו המרכזי אנחנו פוגשים מטיילים רבים משלל מדינות, על ה"קמינו ספיריטואל" הרבה פחות ויש הרגשה שאנחנו לבד בגליסיה. כעבור יומיים-שלושה אנחנו נכנסים לקצב של המסע. הבנות יושבות על המנשא, בעגלה או הולכות ביער יחפות. כל עוד הבנות ערות אנחנו עוצרים ליד כל פרח, סוס או אבן. קוטפים כמויות מסחריות של פטל ועוצרים לפיקניק. חוצים גשר עתיק, הולכים ליד נחל, כרמים שופעי ענבים מתוקים ועוברים דרך עוד כפר שהזמן עצר בו מלכת. לרבים מהבתים עדיין מבני אבן עתיקים מונומנטליים בחצרות ובשדות המכונים "הוראוס", בהם היו מאחסנים תבואה מעל הקרקע בשביל להימנע ממזיקים. פעמוני כנסיה ומנזרים בכל מקום. אנחנו נכנסים מעט, כדי לא לעשות רעש למתפללים המעטים. ליבי אוהבת את הפסלים הססגוניים. היא ממציאה שירים ודמויות דמיוניות או חצי-דמיוניות שהולכות איתנו לאורך כל הדרך. רני הולכת ברגל כמעט בכל זמן הערות שלה, לרוב לא בכיוון הנכון. אם יש בין בתי האבן בכפרים נדנדה או מגלשה אנחנו עוצרים בה, אם יש מקום לשתות בו קפה אנחנו יושבים בו, ואז שוב נכנסים ליער וחוזר חלילה.
אוראוס (Horreos) טיפוסי בקומבארו. מבני אבן עתיקים שנועדו לשמור על תבואה ממזיקים.
מדי כמה ימים אנחנו מגיעים לכפר או עיירה שנמצאים ליד הים, ואנחנו עושים בכל פעם יום מנוחה. גם בשביל העצירה הנחוצה לארבעתנו, גם בשביל לקבל הזדמנות להנות מהחוף והקרבה למים. אנחנו קרובים לאוקיינוס, אבל אנחנו נמצאים לחופם של מפרצים כך שהמים נעימים ושקטים להפליא. יש תיירים ספרדים, לא רבים למרות העונה, ואנחנו זוכים לראות את השפעת הגאות והשפל על המים ועלינו. אנחנו עושים חלק מהדרך בסירה שמשחזרת את המסלול של הצדפה ההיא לפני כאלפיים שנה, מתוך הים לנהר האולה, בין אוניות הדייג והאיים הקטנים במפרץ. מדי פעם מבצבץ צלב אבן עתיק מעל הסלעים. אנחנו נזכרים בערגה בשייט דומה שעשינו בנהר הזמבזי בזמביה, לפני שהבנות נולדו. אנחנו מוקירים תודה על כך שמדובר בנהר אירופאי עדין, ושהחיות שאנחנו עשויים לפגוש הן ארנבים וציפורים ולא היפופוטם ופיל. מה הבעיה בהיפופוטם ובפיל? זה אולי לכתבה אחרת.
ערבות הדדית: סיוע מקומי ומפגשים אנושיים לאורך המסלול
לא פעם נתקלנו בשיפועים החדים של הדרכים הכפריות בספרד, כאלו שמוכרות למי שצפה זה עתה בוואלטה אספניה, הטור של ספרד באופני כביש. לעתים אנחנו מוצאים עצמנו מתאמצים מאד להמשיך קדימה ולא להידרדר לאחור עם העגלה הכפולה, העמוסה בילדות וציוד. כל אדם שרואה אותנו דוחפים את העגלה בעלייה מציע את עזרתו. צעירים ספרדים בטיול של אחרי הלימודים שהולכים מעל 30 ק"מ ביום. פנסיונרים גרמנים בטיול שלאחר הפרישה. הורים ומתבגרים במסע הכי רחוק שאפשר משופינג בקניון. בפעם הראשונה אנחנו מסרבים בנימוס, החל מהפעם השנייה אנחנו מוצאים את עצמנו במהירות עם זוגות ידיים נוספות דוחפות את הבנות שלנו בעלייה.
אנחנו נתקלים לעתים במקטעי סלעים בלתי עבירים לעגלה. רגעי הבהלה עוברים מהר, כששוב הערבות ההדדית של הקמינו פוגשת אותנו בשיא תפארתה. הרגשנו כמו בפרק הראשון של העונה האחרונה של המרוץ למיליון, בו המתמודדים האומללים צריכים לשכנע אנשים במונטנגרו להרים אותם על מיטה באיזו עיר עתיקה. למזלנו, הקושי העיקרי היה הצורך לשכנע את המטיילים סביבנו דווקא להניח את העגלה ולא להרים אותה באוויר עבורנו יחד עם בנותינו המלכותיות עד לסנטיאגו. נפוצים בדרך גם מקומות בהם מקומיים משאירים להולכי הרגל פירות או שתייה, לעתים עם קופה לתרומות ולעתים בלי. ההרכב המשפחתי הייחודי שלנו על השביל מביא להרבה תשומת לב חיובית, ולא פעם גם למתנות שונות לבנות, מקרקרים מלוחים ועד צלבים שאמורים לשמור עלינו בדרך.
אל תפסידו עוד כתבות מעולות:
(אחרי כניסה – אשרו לווצאפ להציג כתבות בכפתור הלבן – לא בירוק!)
רבות שמענו על הרוחות האנטי-ישראליות בספרד. ואכן, פגשנו גם פה ושם דגלי פלסטין תלויים על הבתים. אבל מהאנשים שפגשנו בדרך חשנו בעיקר סקרנות וחום. היו שהתעניינו, היו שהביעו תמיכה והבנה, היו שהגיבו בפיהוק או באדישות כאילו סיפרו לנו על סכסוך רחוק בין שבטים במרכז אפריקה. לא פגשנו ישראלים בכלל, אבל כן יהודי ממדריד שאישר את מה שהרגשנו, לפיו יש פער גדול בין תפיסות השלטון לבין תחושות העם, ובין הערים הגדולות לאזורים הכפריים בגליסיה. מדי פעם מעטרות את הקירות כתובות הנושאות סיסמאות בעד עצמאות חבל הארץ, תזכורת מעניינת וגם נעימה לכך שרחוק ממדריד מעניינים את המקומיים מאבקים לאומיים אחרים מזה המדמם שלנו במזרח התיכון.
האתגר הלוגיסטי: ניהול שעות אחר הצהריים עם פעוטות
באחר הצהריים הראשון של המסע, דווקא בהגעה לכפר בו נלון, מתגלה האתגר האמיתי של טרק עם ילדות קטנות. לא ההליכה הארוכה ולא השטח, אלא השעות שבאות לאחר מכן: להתארגן ולהתמקם, להעסיק ילדות מלאות אנרגיה, לבשל, להשכיב לישון, לכבס, לארוז קופסאות אוכל, וכמובן לארוז את התיקים ליום הבא. מרוצים, אך קצת מבוהלים והרבה מותשים, אנחנו מגיעים לסוף היום הראשון ונופלים מהר לשינה עמוקה. עמוקה וקצרה, בגלל שכמובן שבשלב הזה רני הקטנה מתעוררת בפעם הראשונה (ולא האחרונה) ודורשת את הבקבוק שלה.
רני הקטנה בין בתי אבן ומים שלווים, נוף טיפוסי בחלק הזה של הקמינו.
רק כעבור שבוע וחצי של מסע אנחנו פוגשים לראשונה מטיילת נוספת עם תינוקת קטנה, ילידת החלק הצרפתי של חבל הבאסקים. הפגישה, שתהפוך לחברות עד לסיום הקמינו, מדגישה לנו את היעדרם הכמעט מוחלט של משפחות עם גילאים כאלו לאורך הטיול הזה. מדוע? אולי כי זה נשמע טירוף לעשות טיול כזה עם תינוקות ופעוטות. גם לנו, עד שעשינו את זה הפעם.
ולצד העייפות מהאריזות והעיסוק הלוגיסטי, עולים אצלי לקראת סוף המסע חששות מהיציאה מהבועה שיצרנו לנו. האם התארגנות לגן בשבע בבוקר, פיזור בגנים וריצה לעבודה, עדיפים על ההתארגנות להליכה, ליציאה אל הטבע ולחיפוש אחר המקום הבא בו נשב לקפה או לפיקניק? האם החזרה מהעבודה ומהגנים ושעות אחר הצהריים הלוהטות והעייפות בגינות או המשחקיות עדיפות על החיפוש אחר המקום בו נאכל המבורגר ונחגוג את סיומו המוצלח של עוד יום במסע? לצד החשיבות שבשגרה, האם עוד כמה ימים של מעבר בין מזגן ברכב למזגן בבית או בגן יהיו טובים יותר מהגילויים והתנסויות החדשות של הבנות בחוץ?
ההגעה לסנטיאגו: המשמעות האמיתית של קו הסיום
אחרי עלייה אחרונה דרך יער עבות אנחנו מגיעים בצהרי היום ה-14 לסנטיאגו, ולמרות שמדובר במקום העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בנצרות הקתולית, אין שום דבר חגיגי ברחוב הראשי ממנו נכנסים לעיר. רחוב ישר וארוך מקבל את פנינו ובניינים אפורים מימין ומשמאל, ואין הרבה חגיגיות באוויר. רק כעבור שני קילומטרים ארוכים וחמים אנחנו נכנסים למרכז העתיק של העיר, ותכונה מיוחדת מתחילה להיות מורגשת. או יותר נכון, מתחילים להיות מורגשים המוני הצליינים הממלאים את הסמטאות מקיר לקיר.
כשאנחנו מגיעים לרחבה הגדולה מול הקתדרלה המרכזית, בה טמון סנטיאגו מיודענו, השמש קופחת ואנחנו תוהים מה יש לספרדים נגד הצללה. אנחנו מצטלמים כמו כל מי שהגיע לרחבה אחרי המסע הזה, במה שהיה בדמיון שלנו "רגע השיא" במסע. אבל אין בנו את ההתרגשות הדתית שיש אצל חלק מהצליינים, ואת הילדות מעניינת הרבה יותר רכבת התיירים הלבנה שחונה משמאל מאשר הקתדרלה המרשימה מאחורינו או תמונת הסיום שניסינו לעשות. ובכלל, ברגע הזה נפלה ההבנה שכמו בהרבה דברים בחיים, אין בנקודת הסיום משמעות מיוחדת, אלא במסע שהיה בדרך אליה. וכמו בשיר "תיירים" של יהודה עמיחי, לא חשובה כל כך הקשת הרומית, אלא יותר האיש עם הסלים שנמצא לידה עם הפירות והירקות שקנה.
סוף המסע. וכל מה שמעניין את הבנות רכבת התיירים מחוץ לפריים, וגלידה שתבוא עוד מעט.
אחרי כ-3,500 ק"מ טיסה למדריד, כ-600 ק"מ ברכבת לויגו, 107 ק"מ ברגל, עגלה ומנשא ו-30 ק"מ בשייט, הגענו לסנטיאגו. אבל אם יש משהו שלקחנו איתנו משם, הוא היה קטן ופשוט ולא היה טמון בקתדרלה יחד עם הקדוש. הזמן יחד, של הבנות אחת עם השנייה ושלנו כמשפחה. הריבים הקטנים והצחוקים הנפלאים. ההתמודדות עם החששות וההתגברות עליהם. השקט שיש בחיים בהם אין דבר מלבד ההליכה ממקום למקום, והחיפוש אחר פינות נחמדות לפרוס מחצלת ולשבת לאכול. אולי זו הסיבה שהילדות לא התרגשו במיוחד כשהגענו. מבחינתן, סנטיאגו לא הייתה סוף המסע. היא הייתה פשוט המקום שבו הפסקנו ללכת.
מאת: יותם ייבין
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
