סדרת תוכן ב OUTPANEL, פרק 2: שתי נשים, שני קיאקים, לאורך החופים הפראיים והנידחים של צפון־מזרח קנדה. כשדבי עברי יצאה למסע חתירה בלברדור עם אגדת מסעות הקיאקים הימיים, לא היה לה מושג לאיזו הרפתקה היא יוצאת.
אל הפרק הראשון: "זכית בדוב קוטב" – כך הגעתי למסע הקיאקים בלברדור
איך אשרוד חודש וחצי כאלו?
סוף, סוף פראייה מוצאת חוף מתאים לנחיתה עם הקיאקים. היה לי יום קשוח. בשארית כוחותיי אני צועדת לצד פראייה. אנו עולות מעל לקו הגאות לבדוק איפה נקים את האוהלים, ומגלות כאן מרבד אינסופי של צמחיית טונדרה ספוגית. באנחת רווחה אני צונחת ומשתרעת על המצע הרך – הסתיים היום הראשון במסע.
הבוקר התחיל בעיירה הקטנטונת בלאק טיקל, אליה הגענו אמש אחרי 18 שעות של הפלגה במעבורת. התעוררתי בהתרגשות לקראת תחילת המסע. הקיאקים, האוהלים ושאר הציוד חיכו לנו במרתף ביתם של גלוריה ולו המקומיים מאז שנה שעברה, כשפראייה סיימה שם את המקטע הקודם בפרוייקט העצום שלה: הקפת כל צפון אמריקה בקיאק.
קבלו את הכתבות אחת לשבוע
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
אני אכתוב את זה שוב, כי כשקוראים או שומעים בפעם ראשונה המוח לא תופס את גודל האירוע. היא החלה בשנת 2017 להקיף את כל יבשת צפון אמריקה בחתירה בקיאק. היא כבר חתרה בצפון הארקטי של קנדה, דרך אלסקה ולאורך החוף המערבי עד תעלת פנמה, ומשם צפונה. בעשרים השנים האחרונות, במסעות הקפת היבשות שלה, היא עשתה זאת לבד. בצפון אמריקה היא מצרפת שותף או שותפה לכל מקטע. עכשיו אני זוכה להצטרף אליה למקטע של כ-850 ק"מ, מבלאק טיקל צפונה עד ניין – אזור נידח בצפון־מזרח קנדה.
התרגשות הבוקר מתחלפת בעשייה. לבישת בגדי החתירה, סגירת השקים האטומים, קיפול שק השינה, המזרון והאוהל. תוך כדי התארגנות, פראייה מתארת לפרטים מה היא עושה, במטרה שאעשה כמוה.
היא מביטה בערמת הציוד שלי ולא נראית מרוצה. היא פותחת את השקים האטומים שבהם ארזתי את חטיפי האנרגיה ונפטרת מקופסאות הקרטון. "הן סתם תופסות מקום, מקסימום החטיפים יישברו – הם מזינים באותה מידה כשהם שבורים", היא אומרת. "ולמה יש לך קופסאות פלסטיק בתוך שקים אטומים?" כך היא חוסכת לי עוד שני שקים אטומים, שגם ככה לדעתה הם לא איכותיים ותופסים המון מקום.
כשאנו ניגשות להכניס את הציוד לקיאקים, אני מבחינה שיש עליהם המון סטיקרים. פראייה הזמינה אותם במיוחד. באחד כתוב: "Well behaved women rarely make history". כשאני שואלת אותה עליו, היא מסבירה שהיא מזדהה איתו כי היא לא נוהגת לפי מוסכמות. יש גם את הסלוגן מהמסע שלה בדרום אמריקה: "!She can do it". ואת הכינוי שהיא אימצה: "Goddess of love to the seas".
אחרי לא מאט מאמץ, כל הציוד נכנס לקיאקים, ואנחנו מוכנות לצאת לדרך.
פראייה מראה לי איך לתפעל את הקיאק. הוא מאוד שונה מהקיאקים שאני רגילה לחתור בהם. זה דגם של חברת Epic שנקרא על שמה, אותו פיתחה עם מעצבי החברה על פי נסיונה וצרכיה. זהו קיאק עם ruder, מערכת היגוי שמופעלת ברגלים. הישיבה היא ברגלים ישרות, ולא ישיבת צפרדע כפי שאני רגילה. כף המשוט קעורה ולא שטוחה כמו המשוט שיש לי בבית. אלו הבדלים משמעותיים, והאינסטינקטים שפיתחתי בעשר שנות חתירה לא עובדים כאן. אני לא מצליחה לחתור בקו ישר. הקיאק שלי כל הזמן מתקרב לזה של פראייה והיא מרחיקה אותי בחשש שאתנגש בה ואגרום נזק לקיאק.
אחרי כמה שעות של מאבק בקיאק, אני לא רק מתוסכלת, אני גם באפיסת כוחות. עם כל בלאגן האריזה וקשיי החתירה שכחתי לאכול. אנחנו מצמידות את שני הקיאקים ל"רפסודה" ועוצרות למנוחה בים. אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק וחושבת – מה עשיתי לעצמי? איך אשרוד חודש וחצי כאלו?
אני שולפת מתא הקיאק את האוכל שהכנתי לדרך. בימים הבאים אלמד מפראייה לפזר אותו ברשת שעל הדק הקדמי ולאכול תוך כדי חתירה, בלי לחכות לתחושת הרעב. אני אוכלת שני חטיפי אנרגיה וכמה תמרים. לאט, לאט, אני מרגישה את הכוחות חוזרים אלי.
לקראת סוף היום מתחילה רוח גבית, והסוואל (גל גיבוע) בכיוון החתירה עוזר לי להרגיש את הקיאק. אני מצליחה לחתור ישר ואפילו נהנית מהגלישה. כתם לבן במרחק מתגלה כקרחון גדול שצף בים. בהמשך מציץ מהמים ראש שחור – כלב ים ראשון מני רבים שעוד נפגוש. גם ברווזה עם שורת אפרוחים חוצה את דרכנו. הטבע מראה לנו קדימון של המסע, ונוסך בי אופטימיות לגבי ההמשך.
קפה זה מותרות?
קבענו שנתעורר ביקיצה טבעית ונתארגן בנחת. אני מתעוררת בחמש בוקר, מרכיבה את הכסא המתקפל שלי מחוץ לאוהל, ניגשת לאגם הקטן שנוצר ממי הפשרת השלגים וממלאת מים בסיר. אני מרתיחה אותם, מתיישבת בכיסא ונהנית מהקפה והנוף. פראייה נלחצת מהשאנטי שלי: "מתי נראה לך שתהי מוכנה?", היא שואלת. אני מבינה שמהמושגים שלנו על התארגנות בנחת שונים. אני מזדרזת עם הקפה, היא בינתיים מספיקה לקפל את האוהל ולארוז את כל הציוד בקיאק.
בבוקר החמישי למסע אני מתעוררת נחושה לארוז בזמן ולצאת בשעה שקבענו. פראייה יוצאת מהאוהל מוקדם ומציעה שנצא כבר עכשיו, כדי להספיק לחתור לפני הרוח החזקה שעל פי התחזית, צפויה להתחיל בצהריים. אני מזרזת את הקיפולים, מוותרת על שתיית הקפה ואנו מצליחות לצאת מוקדם.
חוצות שמונה קילומטר אל אי שנראה בקושי מבעד לערפל. אני חותרת לאט, קשה לי להתניע הבוקר. פראייה מבחינה בזה ושואלת מה קרה. "חסר לי הקפה של הבוקר", אני עונה.
אני רואה על פניה שהיא מעבדת את המידע. היא מבינה שהקפה שלי הוא לא מותרות, הוא חיוני למסע. כעבור כמה דקות היא שואלת: "את מרכיבה את הגזיה כבר בערב שתהיה מוכנה לבוקר? והמים מוכנים מראש בסיר?". עכשיו הקפה נכנס לרשימת המטלות שצריך לבצע ביעילות.
מנוחה, תודה לאל
בשבוע הקרוב אנחנו חותרות מהבוקר עד הערב, שלושים עד ארבעים קילומטרים בכל יום.
באחד הבקרים הים רגוע, אין רוח, והחתירה מונוטונית. פראייה מוציאה רמקול קטן, מניחה אותו על הדק של הקיאק. מוזיקה ויקינגית מתנגנת. היא מסבירה שהיא אוהבת מוזיקה גרנדיוזית: "עם הנוף המרשים, זה יוצר אפוס שרק אנחנו יכולות לחוות". היא מתחילה לחתור לפי הקצב. היא מתקדמת מהר, חותרת במעגלים, מתרחקת וחוזרת אלי. היא מניחה את המשוט על הראש וחותרת בידיים, ואז נשענת לאחור וחותרת בשכיבה. "אני רוקדת בקיאק", היא אומרת בשמחה.
כשאנחנו יורדות לחוף, פראייה אומרת שהייתה מלמדת אותי לחתור ככה, אבל אני לא רוצה. "למה?" אני שואלת בהפתעה. בתשובה היא כותבת על החול: "כלל ראשון – להוריד את חגורת הציפה".
זו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה לשכנע אותי. לטענתה, החגורה מגבילה את התנועה ואני אחתור טוב יותר בלעדיה. בפעם הקודמת אמרתי לה בהומור שזה יהיה על המצפון שלה אם אטבע. היא ענתה ברצינות שלא אטבע, כי החליפה היבשה תציף אותי. הפעם אני מחליטה לנסות. וואללה, היא צודקת. זה באמת יותר נוח (רק אל תנסו את זה בבית).
עם חגורת ציפה או בלעדיה, לא קל לי. עשרת הקילומטרים האחרונים בכל יום מביאים אותי לקצה היכולת. כשאנו מסיימות את החתירה, המאמץ לא נגמר: צריך לרוקן את כל הציוד מהקיאק, לסחוב הכל למקום שהגאות לא מגיעה אליו, לבנות ולארגן את האוהל ולהכין ארוחת ערב. אחרי שבוע, העייפות מצטברת.
בזמן שאנחנו אוכלות ארוחת ערב, מתקבלת במכשיר הלווייני הודעה מקארל, ששולח לנו בכל יום תחזית מזג אוויר מעודכנת. ביומיים הקרובים צפויה סערה. "נראה שיש לנו יומיים מנוחה" מתרגמת פראייה את התחזית למעשים. "תודה לאל!", אני חושבת. גם פראיה שמחה להזדמנות לנוח.
עשרים קשרים של רוח לפנים
בשעות הצהריים של מה שאמור היה להיות יום המנוחה השני, נראה שהסערה שוככת. למרות התחזית לרוח של 17 קשר, עם משבים של 25, השמים מתבהרים והרוח נרגעת. נחנו מספיק ונמאס לנו להישאר באותו מקום – אז אנחנו מחליטות לצאת כבר בצהרים, להתקדם לאורך החוף, עד לנקודה שלפני חצייה של 26 ק"מ שמתוכננת למחר.
אנחנו חותרות שלוש שעות, מתקדמות כ- 15 ק"מ. השמש מחממת, ואני מורידה כובע, וחמצוואר. פראייה מעודדת ממזג האוויר הטוב, מציעה שנעשה כבר היום את החצייה של 26 הקילומטרים. אני מרגישה טוב אחרי המנוחה, ואומרת: "כן, למה לא?". בקצב החתירה הנוכחי זה יקח לנו חמש שעות. נגיע בסביבות תשע בערב, עם אור אחרון.
אנחנו חותרות בקצב טוב של 5.5 קמ"ש. רואות את אי היעד באופק. פאפינים עם מקור כתום שטים ועפים סביבנו. פראיה מביטה ב- GPS ואומרת: "עוד 10 ק"מ". ברגע שהיא מסיימת את המשפט, מתחילה לנשוב רוח נגדית מטורפת, שמרימה גם גלים. נראה שכל עשרים הקשרים שהיו בתחזית, נושבים עכשיו מולנו.
קבלו כתבות מעולות:
אנחנו בקושי מתקדמות. בלי לשאול, פראייה מחברת לקיאק שלי חבל גרירה, היא קוראת לזה לעבוד בצוות. עדיין לא יצא לנו לחתור ברוח כזאת, והיא לא יודעת איך אני אתמודד. האמת, גם אני לא.
באותו רגע אני מחליטה שחבל הגרירה לא ימתח – גם כדי לא להכביד עליה, וגם כדי להוכיח לה, ובעיקר לעצמי, שאני יכולה. אני חותרת את החתירה של החיים שלי. האי לא מתקרב. השמש שוקעת. קר. רטוב. הרוח לא מפסיקה. אין לי מחשבות, אני רק חותרת. אין לי כח, אבל אני ממשיכה לחתור, אין ברירה.
ארבע שעות אנחנו חותרות מול רוח עוצמתית וגלים. החבל נשאר במים ולא נמתח אפילו פעם אחת.
אנחנו מגיעות אחרי חצות. הכל חשוך. בעזרת ה- GPS פראיה מובילה לחוף, בתקווה שאפשר לרדת אליו עם הקיאקים ולישון כאן. אני עייפה, רטובה ורועדת מקור. פראיה אומרת לי לא להגיד שאני עייפה, זה מחליש. טוב, לא אומרת, אבל אני גמורה. עכשיו עוד צריך לפרוק את הקיאק, ולהקים את המחנה.
למחרת היא שואלת מה חשבתי על זה שהיא חיברה את חבל הגרירה בלי לשאול. אמרתי לה שהיא המובילה, ואני מכבדת את ההחלטה שלה. למרות שחתרתי בכל כוחי כדי להוכיח שהחבל לא נחוץ, אני מבינה שזה היה הדבר הנכון לעשות. אם היינו נפרדות ברוח כזאת, לא היינו מוצאות זו את זו.
כך או כך, מאז ועד סוף המסע לא הוצא שוב חבל הגרירה.
פורטאז' או לא פורטאז' – זו השאלה
"פורטאז'" (Portage) הוא העברת הקיאק במעבר יבשתי צר, כדי לחסוך עיקוף גדול או להימנע מחתירה סביב פינה חשופה לרוח חזקה.
בתכנון המסלול, פראיה סימנה נקודה שבה אולי נוכל לעשות פורטאז'. זה תמיד הימור, שכן מהמפה ומצילומי הלווין קשה לדעת אם תנאי השטח אכן מאפשרים מעבר רגלי. בכניסה למפרץ הארוך שמוביל למעבר היבשתי, נושבת רוח נגדית חזקה, ופראיה מחליטה לוותר על הפורטאז'. אנחנו ממשיכות בים, מקיפות את חצי האי הגדול, ובשעות הערב מגיעות לצדו השני – המקום שבו היינו מסיימות אילו עשינו את הפורטאז'.
שם אנו מגלות שהמעבר היבשתי הוא רק 150מ', בתוואי שטח נוח. יכולנו לעשות אותו בקלות, ולחסוך חצי יום חתירה. פראייה ממש מצטערת על ההחלטה.
כדי לפצות על ההחמצה, היא מיד מחפשת אפשרות אחרת לפורטאז'. היא מראה לי את זה במפה. הפעם זו ממש הרפתקה: נחל שאולי נוכל להוביל בו את הקיאקים, ואז מעבר דרך אגם שאולי אפשר לחתור בו, ונחל נוסף שאולי יוביל אותנו חזרה לים. למרות כל סימני השאלה, היא מדביקה אותי בהתלהבות, ואנו מחליטות לנסות.
כמה ימים אחר כך, אנחנו מגיעות למקום המיועד. חותרות 15 ק"מ נגד הזרם, לתוך מפרץ ארוך וצר, לכיוון הנחל שאולי יאפשר את המעבר – רק כדי לגלות שהוא מלא בבולדרים ענקיים. אני מביטה בהם בייאוש. אין שום סיכוי שנוכל לעבור כאן עם קיאקים באורך של 6מ' ומשקל של 100 ק"ג.
פראייה לעומת זאת קושרת את הקיאק לסלע ומדלגת על הבולדרים לתוך הנחל לבדוק איך הוא נראה בהמשך. היא כבר מתכננת איך נרוקן את הקיאקים, נעביר אותם ואת הציוד מעל הבולדרים, או דרך סבך העצים הצפוף שבגדות הנחל.
כשהיא חוזרת אני אומרת לה: "אין מצב שאנחנו עושות את זה".
בסופו של דבר, גם פראיה משתכנעת שהרעיון לא מעשי. אנחנו חותרות בשקט את כל הדרך חזרה ומקימות את המחנה באותו מקום שממנו יצאנו הבוקר.
כעבור כמה ימים, אנחנו חותרות לאורך מצוק גבוה. המצוק מגן עלינו מרוח דרום־מערבית חזקה, אך מעבר לפינה, נהיה חשופות לרוח. פראיה מראה לי במפה לאן אנחנו אמורות להגיע. אני כבר מבינה איך היא חושבת. "אפשר לעשות פורטאז׳ ולחתוך לפני הפינה", אני מקדימה אותה. הפעם זה דווקא נראה הגיוני, ונוכל סוף-סוף לסגור את הדודא שלה לפורטאז'.
אנחנו מעלות את הקיאקים לסלעים דרך פתח במצוק. מרוקנות אותם מתכולתם ומעבירות את הציוד ברגל, בכמה סבבים, לצד השני. לבסוף מעבירות גם את הקיאקים הריקים. כך אנו חוסכות את החתירה סביב הפינה החשופה לרוח, ומחר נצא לדרך מצידו השני של המצוק.
מסיימות את המסע בנחת
בבוקרו של היום האחרון למסע, או כך חשבנו שיהיה, אנחנו חותרות בתוך ערפל סמיך. פראיה מנווטת בעזרת ה- GPS, שכן לא רואים את האי ממנו יצאנו, וגם לא את האי אליו אנו מכוונות. פתאום מופיעה מעלינו בשמים קשת לבנה יפהפיה. "Fogbow!!”, קוראת פראייה. אני מוקסמת. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אפילו לא ידעתי על קיומה של תופעה כזו. הקשת הולכת ומתעצמת, בוהקת בלובנה. היא ממש קרובה ואנחנו עוברות דרכה. "זו קשת הניצחון", אני אומרת, "לכבוד סיום המסע שלנו".
הערפל מתפזר ומפנה מקום ליום בהיר ומזג אויר נהדר. אחרי הצהרים, חתרנו כבר כ-30 ק"מ, אנחנו עוצרות לנוח בחוף יפהפה. 15 ק"מ לסיום המסע – נגיע לניין לפנות ערב.
אני מתחילה להרגיש עייפות, וחושבת לעצמי שיכול היה להיות נחמד אם היינו נשארות לישון כאן, ומגיעות מחר לניין רעננות ובשעה מוקדמת. אני חולקת עם פראייה את הרעיון, והוא נשאר תלוי באוויר בזמן שאנחנו מסיירות על החוף, עולות על המצוק ומשקיפות על הים והמפרץ. בחזרה לקיאקים פראיה שואלת: "נו, מה את אומרת?". "אני אומרת נשאר." אני עונה. היא חושבת רגע ואז מוסיפה שבעצם אפשר גם לקום מחר בנחת. אין צורך לצאת מוקדם.
אנחנו מקימות את האוהלים. מזג אויר נעים. בריזה טובה מבריחה את היתושים. אני עולה למצוק לרחוץ בבריכות מי הפשרת השלגים, המשקיפות מלמעלה אל הים. חמישה כוכבים המחנה הזה!
למחרת אני שותה קפה בנחת, ואנחנו יוצאות לדרך בעשר בבוקר, אחרי שהערפל מתפזר. השמש זורחת, אין רוח, הים חלק כמו מראה, ועליו משתקפים האיים הפזורים סביבנו. כלב ים מציץ. אני אומרת לו: "שלום חמוד, באת להיפרד? תקרא גם ללוויתן שיגיד שלום". נראה שהתקשורת בים עוברת מהר. לא חולפות עשר דקות ואנו שומעות לוויתן, ואז גם רואות אותו – "שלום גם לך!".
אנחנו חותרות סביב פינה, ועוד פינה, ועוד אחת, ואז מתגלים בתיה של ניין. איזו התרגשות! סיימנו את המסע! חמישה שבועות. 838 קילומטרים.
מאת: דבי עברי
צילומים: דבי עברי, פראייה הופמייסטר
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
