יצאנו ליומיים חתירה בכנרת. כמו בשנים קודמות, מתכננים להוריד את הקיאקים מהחניה לחוף ושם להתארגן ליציאה. רגע, איפה החוף? היה פה חוף שנה שעברה. לאיפה הוא נעלם?

מאת: דבי עברי

מסתבר שבזמן שהיינו עסוקים בענייני הקורונה, מפלס הכנרת עלה. המון. והעלים את החוף. איזה כיף! המים מגיעים עכשיו עד לסלעים, אז אנחנו מארגנים את הקיאקים עם הציוד בחניה ומורידים אותם אחד אחד, ישר למים. חותרים צפונה, על הגדה המערבית של הכנרת.

כבר בתחילת החתירה רואים עוד הבדל, שלא קשור לעליית מפלס המים, אלא, להשפעות הקורונה. אנחנו עוברים ליד פארק מים, שמעליו מתנוסס שלט גדול – “חוף גיא”. אני שואלת בצחוק את גיא, שחותר לידי – “גיא, מה קרה לחוף שלך?” החוף, שבדרך כלל בוקעת ממנו מוזיקה חזקה מעורבבת בצהלות רמות של מתגלשים ונופשים, דומם. אין בו נפש חיה. כך גם כשאנחנו חותרים ליד שאר חופי טבריה – כיסאות הנוח אסופים בערימות, שולחנות וכיסאות הפוכים ושמשיות סגורות. אני מרגישה קצת אשמה, בפעמים הקודמות שחתרנו כאן, ההמולה הפריעה את שלוות החתירה וקיוויתי שהרעש יעלם – עכשיו כשזה קרה, השקט מרגיש מוזר. מפלס הכנרת עלה

לאחר כשעת חתירה, אנחנו נפרדים מטבריה, היא מטפסת במעלה המדרון, ואנחנו ממשיכים צפונה לאורך החוף. מרחוק רואים קבוצה גדולה של דקלים וחותרים לעברם. כשמגיעים אליהם, אנחנו מגלים להפתעתנו שהם לא על החוף, אלא ממש בתוך הים. המפלס שעלה, הציף שטח שבמשך שנים היה יבשה, ועשרות דקלים שפלי צמרת, לא רק שיכשכו את רגליהם במי הכנרת – אלא מצאו את עצמם עמוק בתוכם. ואנחנו מצאנו את עצמנו חותרים להנאתנו בתוך יער דקלים, ממש קרובים לצמרת, נעזרים במשוט כדי להזיז את כפות הדקלים ולפלס את דרכינו ביניהם.

מסלול קיאקים בכנרת

היסטוריה: בעקבות חיל הים היהודי במאה הראשונה 

הפסקת בוקר בחוף מוצל אחרי קיבוץ גינוסר. רותי קיבלה ערכת קפה ומבינה שיחד עם המתנה היא קיבלה אחריות חדשה: צריך גם להכין את הקפה. בזמן שאנחנו שותים, אילן מספר לנו על הקרב הימי הראשון של חיל ים יהודי שהתרחש באזור החוף בו אנו נמצאים.

 


אאוטפאנל בטלגרם- לחצו פה להציץ בזה…


 

במאה הראשונה לספירה, היה ישוב יהודי גדול, כ- 40,000 איש, בעיירה מגדלא שעל שפת ים כנרת, בקרבת העיירה מגדל של ימינו, על שמה גם נקראת מריה מגדלנה, זו של ישו, אבל זה סיפור אחר. היהודים כאן עסקו בעיקר בדייג, והיו להם כמאתיים סירות. על פי אילן, ויוספוס פלביוס, כשהרומאים כבשו את ארץ ישראל, הם הגיעו גם למגדלא. היהודים שניסו להתגונן מפני הצבא הרומי, הפכו את כל סירות הדייג לצי מלחמה והפליגו איתן לתוך הכנרת. משם ירו חיצים על הרומאים שעמדו על החוף. הרומאים, מן הסתם, לא אהבו את זה – אחרי שהחריבו את העיירה מגדלא, בנו רפסודות ועליהן השיטו חיילים רומיים מצויידים במגינים ובכלי נשק לכוון הסירות. הקרב היה קשה ועקוב מדם, ונגמר ממש רע מבחינת היהודים.
המחשבה על אותם יהודים שחיו כאן לפני אלפיים שנה, עמדו במקום שבו אנו עומדים, חתרו בסירות שלהם באותם חופים שבהם אנו חותרים היום, מוסיפה עומק היסטורי לחוויה שלנו – למרות שממש קשה לדמיין את סופם הטרגי כשמביטים בנוף היפה והרגוע הנפרש לפנינו.

חתירה בקיאקים בכנרת

חתירה בסבך קני הסוף

חזרה על הקיאקים, חותרים בין ובתוך סבך של קני סוף. זה כמו לחתור בתוך ג’ונגל. הכנרת נראית שונה מבעד לוילון הקנים.

אנפות ארוכות צוואר בצבעי לבן וגוונים של אפור מסתתרות בתוך הצמחיה, עומדות גבוהות וזקופות בתוך הסבך. קשה לראות אותן. אני מאתגרת את עצמי ומחליטה לתפוס אותן במצלמה. הקיאק הוא כלי שייט אידיאלי למשימה – הוא שקט ומשתלב בטבע.

אני מתרחקת מהקבוצה וחותרת לאט ובדממה. מאמצת את המבט בחיפוש אחר אנפה. זה מתעתע – עלה של קנה סוף נראה כמו מקור, והענף כמו צוואר. כשאני מתקרבת אני רואה את הטעות. ואז אני רואה צוואר לבן זקוף ומעליו ראש אצילי עם מקור מחודד – הפעם זו אנפה. עכשיו צריך לחשב את מרחק הביטחון שיאפשר לי מצד אחד, להתקרב מספיק בשביל לצלם, ומצד שני, לא להתקרב יותר מדי, שהאנפה לא תברח.

אני חותרת ממש בשקט – מכניסה את המשוט למים בלי להשמיע קול. המבט לא עוזב את האנפה. הנה, מכאן כבר אפשר לצלם – מתלבטת, אולי אפשר להתקדם עוד קצת? עוד שתי חתירות, עוזבת את המשוט ומרימה את המצלמה – יש! הצלחתי לצלם אותה.

שעה ארוכה אני משחקת את המשחק הזה. אני כל כך מרוכזת בחיפוש האנפות, שאני מופתעת כשפתאום אין קנים, והנוף נפתח. אני מרימה את המבט, ואז רואה אותו שם, ממערב, במלוא הדרו – מצוק הארבל – הצורה האופיינית מאפשרת לזהות אותו ממרחק. כאן, מתוך הכנרת הוא נראה במלואו, מרגליו ועד ראשו – הוא ממש מרשים.

אחרי עצירה להתפעלות, ממשיכים לחתור, קני הסוף חוזרים, ואני ממשיכה במשחק צילום העופות עד להפסקת הצהרים בחוף מוצל באקליפטוסים דרומית לכרי דשא. ארוחה, נמנום קל, וממשיכים לחתור לאורך החוף שעכשיו מתעקל מזרחה.

מצוק הארבל כנרת

הניסים של צפון הכנרת

אנחנו בגדה הצפונית של הכנרת. מתקרבים לכנסיה שבטבחה, ממש מתקרבים! המפלס שעלה מאפשר להגיע בחתירה עד לקיר החיצוני של הכנסיה היפה הזאת. אני נזכרת בטיול אופנים שעשינו לפני כמה שנים – כמאה מטרים של חוף סלעי הפרידו בין הכנסיה למים, ואנחנו הסתובבנו עם האופנים באזור שעכשיו מכוסה במים.

זו כנסיה קטנה, בנויה לבני בזלת שחורות. הנה, הגענו לסיפור של ישו: המסורת הנוצרית מספרת שלמקום הזה הגיע ישו כשקם לתחיה לאחר שנצלב. כאן הוא עשה נס, שאיפשר להאכיל אלפי אנשים מחמש ככרות לחם ושני דגים. שמה של הכנסיה הוא כנסיית הבכורה של פטרוס – שכן כאן ישו קבע שפטרוס ינהיג את שאר השליחים.

טיול בצפון הכנרת

מיד אחרי הכנסיה, כמה דקות חתירה, אנחנו עדים לנס מסוג אחר – המפל הנעלם, שנקרא גם עין איוב, כמעט נעלם לתוך הכנרת. המפל, שבשנים קודמות זרם מגובה של כמה מטרים ויצר בריכות בין הסלעים לפני שנשפך לכנרת – התקצר. הוא עדיין זורם באותה עוצמה, אבל הכנרת הגיעה למקום אליו הוא נשפך, העלימה את הבריכות, וקיצרה את חלקו התחתון. לנו זו חוויה, כי זה מאפשר להגיע עם הקיאק ממש עד מתחת למפל ולקבל מקלחת מים קרים על הדרך.

אחרי המפל עוברים דרך כפר נחום, המקום שבו ישו הלך על המים – אני תוהה מה היה מפלס הכנרת כשהוא עשה את הנס הזה.

עין איוב קיאקים

חתירה במעלה הנחלים הזורמים לכנרת

ממשיכים לחתור מזרחה, ומגיעים למקום שמרגש אותי כל פעם מחדש- שפך נהר הירדן לכנרת. נהר רחב עם צמחיה עבותה משני הצדדים.  תחושה של טבע פראי, ברווזים שטים לצידנו, אנפות עפות מעלינו, דג גדול קופץ גבוה מעל המים. אנחנו נכנסים לתוך הנהר – הוא זורם כאן לאט, אז אין לנו בעיה לחתור נגד הזרם.

מחפשים מקום לחניית הלילה שלנו. המקום שישנו בו בשנה שעברה מכוסה במים. אחרי כרבע שעה של חתירה במעלה הנהר, פוגשים פיצול ונצמדים לימין. בג’י.פי.אס, נראה אחר כך שזהו נחל משושים, שהתחבר כאן לירדן, ועכשיו הם זורמים יחד לכנרת. באותו גי.פי.אס, נראה למחרת שגם השפך של נחל דליות התחבר כאן לחגיגה, אבל זה לסיפור של הבוקר.

חותרים במעלה נחל משושים, מחפשים מקום יבש, שאפשר להקים בו את האוהלים. המקומות המוכרים משנים קודמות מכוסים במים, לאורך גדות הנחל יש צמחיה עבותה. לפני שאנחנו ממש מתייאשים, רואים פתח בצמחיה בגדה השמאלית. שגיא ואבי נכנסים לבדוק את המקום. אחרי דקה, הם מסמנים לנו – מצאנו. מעלים את הקיאקים אחד אחד במעבר שבין הצמחיה. מסדרים את הקיאקים משני צדי המעבר. מגיעים לחניון לילה מושלם, ובעיקר יבש. החבורה מתחלקת לשניים – אלו הפורשים את המחצלת מארגנים קפה ונשנושים, וחסרי הסבלנות שבינינו, שהולכים להקים את האוהלים. אחרי שעה קלה, יש אוהלים, יש קפה, וכולנו נהנים ממנוחה, שהרווחנו לאחר יום של חתירה.

אבל, היום לא נגמר עד שהוא נגמר – מחכה לנו הפתעה. הלילה יש ירח מלא, ושגיא, מארגן ומוביל את הטיול ממועדון הקיאקים טרה סנטה, הבטיח וגם מקיים, להוביל אותנו לחתירת לילה לאור ירח. 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

חתירה בירדן לאור ירח מלא

שעת בין הערביים, מתארגנים לחתירת לילה. יורדים למים וחותרים לכוון הפיצול ההוא בין נחל משושים לנהר הירדן. במורד נחל משושים, מספיקים לראות את קרני השמש האחרונות לפני השקיעה – הנחל, השמים ואנחנו בתוכם, נצבעים בהמון גוונים של כתום. כשמגיעים למפגש עם הירדן, הנוף נפתח. קו האופק ממזרח הוא רמת הגולן, וממש מעליו מתחיל לזרוח ירח מלא. ככל שהשמש מתמעטת, כך גובר אורו של הירח – כשהשמש נעלמת כליל, הירח תופס את מקומה ומאיר לנו את נהר הירדן באור לבן פנינה. כל אחד מדליק פנס מהבהב שנקשר מבעוד מועד לרצועה האחורית של חליפת הציפה וככה אנחנו חותרים במעלה נהר הירדן כמו להקת גחליליות על פני המים. זו חוויה אחרת לחתור בחושך. הקיאקים, החותרים והצמחיה הופכים לצלליות. הקולות של הלילה מתעוררים – צפרדעים, ציקאדות, תנים, ומדי פעם קריאה בודדת של עוף לילה.

קיאקים בנהר הירדן

פתאום כדור גדול וכבד מתנגש בקיאק של נעמה – מה זה? בעזרת גיא מרימים את זה מהמים – אבטיח ענק, כנראה זרם אלינו מאחד הנופשים על גדות הנחל, שקיווה לקרר אותו במי הירדן הצוננים. זו ההזדמנות להודות לאותו נופש שאיבד שם אבטיח באותו ליל ירח, הוא לא אבד לשווא; הוא היה קינוח נפלא לארוחת הערב שלנו ושימח את לבבנו. וכן, מי הנהר בהחלט עשו את מלאכת הקירור.

המשכנו לחתור עד גשר אריק, שם הסתובבנו וחזרנו על עקבותינו – טוב, לא היו עקבות, כי זה נהר, אבל הצלחנו למצוא את דרכנו במורד הירדן, ואז במעלה נחל משושים וחזרה למחנה הלילה שלנו. למחרת נסתכל בפליאה  בג’י.פי.אס. על המסלול שעשינו-  על פי המפה נראה שחתרנו ביבשה. עליית המפלס איפשרה לנו לעשות קיצור דרך ולעבור לירדן במה שעל פי המפה הוא יבשה.

חתירה לא מתוכננת בנחל דליות

בוקר. השמש זורחת מתוך הצמחיה שעל גדת הנחל מולנו. שותים קפה, אבי, שהצליח לחתור בלי לשבור את תבניות הביצים הקשורות מאחור על הקיאק שלו, מפנק ומכין לכל אחד ביצה לפי הזמנה. אוכלים, מקפלים את הציוד לתוך הקיאקים ואחד, אחד מורידים אותם למים. חותרים במורד נחל משושים, בשקט, תוך כדי התעוררות. מגיעים לפיצול שמאלה, לכוון מזרח ומתחילים לחתור בסבך של קני סוף.

כשנחלצים מהסבך, מצידו השני, כאילו הגענו למציאות אחרת – הנוף משתנה לחלוטין. לא רואים מים, הם מכוסים בפלומה רכה של צמחי מים קטנים שצפים על פני כל הנחל והופכים אותו לשביל ירוק שבוהק בשמש. השביל נפתח למגע החרטום של הקיאק.

הנחל צר ואנחנו חותרים בשורה זה אחר זה. שעה ארוכה חותרים בנחל ועליו פרוסים כמו שטיח צמחי מים ירוקים, על גדות הנחל קני סוף. הכל שקט ורגוע – שומעים רק את ציוצי הציפורים ומדי פעם קריאת התפעלות שקטה שמצד אחד רוצה להביע פליאה מהטבע המיוחד שסביבנו, ומצד שני לא רוצה להפריע את שלוות המקום.

בשלב מסויים אנחנו מבינים שלא יהיה מוצא חזרה לכנרת בכיוון אליו אנחנו חותרים – בדיעבד יסתבר שחתרנו במעלה נחל דליות, שגם הצטרף כאן לחגיגת עליית מפלס הכנרת והשפך שלו מתחבר לאזור בו נשפכים נחל משושים ונהר הירדן.

מתחילתו של טור הקיאקים, מקיאק לקיאק עובר המסר לסוף הטור, שצריך להסתובב ולחתור לכוון ההפוך. כולם מסתובבים במקום וחותרים חזרה מערבה ודרומה, עד שאנחנו זורמים יחד עם צמת הנחלים שנוצרה כאן לתוך הכנרת.

קיאקים בנחל דליות מהכינרת

חתירה בגדה המזרחית של הכנרת

הנוף נפתח. הכנרת בבוקר רגועה. אין רוח והמים חלקים כמו מראה שאליה משתקפים המדרונות של רמת הגולן. חותרים דרומה לאורך החוף המזרחי של הכנרת. כל אחד חותר בקצב שלו – חלק חותרים זה לצד זה ומשוחחים, אחרים חותרים מהר ומתרחקים. גם בצד המזרחי של הכנרת הים כבש שטחי יבשה שעליה צמחו עצים, ויוצא שאנחנו חותרים שעה ארוכה בתוך יער של עצים, ומפלסים את דרכנו בין הענפים. לקראת הצהרים מגיעים לנמל הדייגים של עין גב – סוף המסלול שלנו. שם מחכה לנו קארל עם העגלה, אליה אנחנו מעלים את הקיאקים.

תמיד כיף להגיע לכנרת. החתירה בקיאק מאפשרת לראות אותה מנקודת מבט ייחודית. השנה הכנרת הייתה שונה ומפתיעה – מפלס המים שעלה, הציף שטחים ואיפשר לנו להגיע למקומות חדשים. הג’י.פי.אס. שהתעקש לספר לנו שאנחנו חותרים על היבשה. עופות המים הרבים שבאו למלא את החלל שנוצר בהעדר נוכחות אנושית, והסתתרו בתוך אזור המחיה החדש בין הים לגדה. וכמובן החברים למסע, שהם חלק בלתי נפרד מהחוויה.

טוב שבאנו!