הדרך למון-בלאן עוברת בגראנד פרדיסו

כתבנו יצא לאירופה הקלאסית וגילה שהאלפים קשוחים, שיש לתת כבוד להרים, ושהגראנד פרדיסו היא לא פסגה למתחילים. שמונה ימים, שתי פסגות – וכתבה ראשונה: הדרך למון בלאן עוברת בגראנד פרדיסו.

הצטרפו פה וקבלו כתבות, תובנות והשראה – פעם בשבוע:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים

עם השנים פיתחנו תחביב – להגיע למדינה ולבקר בנקודה הכי גבוהה שלה. עשינו את התרגיל הזה בהרבה מדינות, כמו בתורכיה, ביוון, בטנזניה ואפילו בסיישל (שם זה באמת היה ממש דבילי, לעזוב את מלון ה"הכל כלול" לטובת טיפוס על הר בלחות של מאה אחוז…)

הגראנד פרדיסו הוא לא ההר הכי גבוה באיטליה, אבל הוא ההר היחידי בעל פסגה של מעל ל 4000 מטר, שהוא איטלקי טהור. כל הר אחר שכזה נחלק בין האיטלקים לבין שכניהם, מעין פסגה משותפת בינה לבין מדינה שכנה, דוגמת שווייץ, החולקת עם איטליה את המטרהורן והמונטה רוזה הגבוהים יותר.

הטיפוס לגראנד פרדיסו

פרדיסו היא מילה המתארת את הגנים המלכותיים, או אם תרצו – גן העדן. האזור, כשמו כן הוא, גן עדן אמיתי לחובבי האדרנלין והספורט האתגרי. הטיפוס אל ההר הוא דו יומי, עם לינה בבקתת emanuele היותר פופולרית, או בבקתת chabud שבה בחרנו. ההגעה היא מכביש שיוצא מעמק אאוסטה לעמק הנקרא וואל סוורנצ'ה Valsavarenche valle, בו הנסיעה איטית ורגועה, מתוך כבוד לרוכבי הכביש המשתמשים בדרך. אנחנו חונים בצד הדרך, מנערים את האבק, חוצים נהר ונכנסים אל הפארק לתחילתו של הטיפוס. די מהר ה- hello מתחלף לצ'או, שזה ה"היי-ביי" המקומי, שפוטר אותך מהמשך השיחה.

באירופה הקלאסית אין פורטרים או פרדות שנועדו לעזור ולשאת את משקל הציוד, כדי לחסוך במשקל, התחלנו את ההליכה עם מגף לה ספורטיבה, שנועד בכלל ליום הפסגה. מה שהתברר כטעות קשה. זה כמו לצאת למסע עם נעלי צבא "המגפר". וואחד משקל – כל נעל קילו, כל הרמת רגל מורגשת ומעייפת, ולמרות זאת, צבירת הגובה מהירה במפתיע, בשביל זיגזג מסודר בתוך יער מרהיב. מגובה 2400 מטר העצים נעלמים וההליכה ממשיכה לאורך מים זורמים מהקרחון הנמס. זה הרגע בו נגלה אלינו הגראנד פרדיסו המושלג, ולצידו הפיקולו פרדיסו המשונן, בגובה 3935 מטר.

בקתת Chabut

הטיפוס הראשון הוא לבקתת chabut, הממוקמת בגובה 2710 מטרים, ובה נעביר שלושה לילות, בבקתה המבוססת על חצי פנסיון. אבל דבר ראשון ולפני הכל – קפה איטלקי עליו זממנו כל ההליכה (בכל זאת הגענו מצרפת).

ה rush hour זה שבע בערב, שעת ארוחת הערב, בה עשרות אנשים יושבים לצד שולחנות מאורכים, תוך בליל מילים חודר ורועש של צרפתית, איטלקית, גרמנית ושניים שמנסים בכל הכוח לזרוק איזו מילה בשפה של האנשים העבריים.

שיחות סלון

בערב השני אנחנו פוגשים את פבלו מאקוודור, שהוביל זוג גרמנים לפסגה. פבלו הדריך 11 שנה טיפוסים לפסגת הדנאלי עבור חברת mountain trip, איתם היינו באקונקגואה. אנחנו מוצאים עצמנו מדברים על אנשים משותפים שאנחנו מכירים, כמו ג'ספר מהטיפוס לאלברוס וחאקובו, המדריך מההרים של אקוודור. פבלו מספר על טרק שנקרא spaghetti trek באזור של המונטה רוזה – חמישה ימים בין הבקתות הגבוהות ביותר באירופה, ביניהן בקתת מרגריטה בגובה 4554 מטרים. הטרק מלקט מספר רב של פסגות מעל 4000, הראש כבר מתחיל לעבוד. אין כמו רעיונות שנזרעים במוח ב small talks של בקתות…

החיים בבקתה

האספקה מגיעה לבקתה בעזרת מסוק, אחת לשבוע, ולפי טריות הלחם אפשר להעריך מתי הוא ביקר פה בפעם האחרונה. אנחנו נפלנו על הימים שנעו בין לחם יבש ללחם יבש מאוד, וכל יום התפללנו שמסוק האספקה ינחת עם לחם טרי.

כחמישים מטר מהבקתה יש קליטה סלולרית, ובשעת שקיעה זהו מקום אליו מתכנסים מטיילים רבים, כולם עם הקרוקס – נעלי הבית של הבקתה. את הלחוצים ביותר אפשר לזהות על פי הביקורים התכופים בפינה הסלולרית הקסומה.

בונדינג ומינגלינג

בנוסף למטפסים אל פסגת ההר הישנים בבקתה, מתכנסים אליה גם כאלו שעולים לחד יומי, לשתות בירה ולרדת, כמו גם הרבה ילדים שמגיעים עם ההורים, ללילה של בונדינג אל מול ההר. בלטו במיוחד הורים ולהם שלושה ילדים, כאשר הקטן בן שנה ועדיין על מנשא – הוא ישראלי והיא אנגליה. להפתעתי הרבה, לילד הקטן קוראים עזרא, כך מסתבר, בדיוק כמוני. נדב האבא אומר שאצלם בקהילה השם מאוד מקובל ופופולרי. זהו העזרא השני שאני פוגש בטיולים בעולם, כשהראשון היה המדריך שלי באוגנדה, שם מקובל לתת שמות של נביאים תנכיים.

הייתי בטוח שהשם הזה הולך להיכחד מהעולם, אבל כנראה שטעיתי – הוא פשוט עובר מטמורפוזה ומשתדרג, מזקנים ממוצא בבלי לילדים בלונדיניים ממדינות המערב.

הקרחון המצטמק

זהו לא סוד שהקרחונים נעלמים אל מול עינינו מרחבי אירופה. מתחת לבקתה שלנו ישנה מורנה אליפטית סימטרית, וממנה זורמים מימי הקרחון במורד ההר. אנחנו שמים את פעמינו אל עבר הקרחון לטובת מספר תרגולים לקראת הטיפוס – מהליכה עם קרמפונים ועד קדיחת ברגים בקרח. התכנון היה לטפס 400 מטר, אך בפועל טיפסנו 600, כשהקרחון ממש נמס לנגד עיננו תוך כדי תנועה, והתרחק מאיתנו בעוד אנחנו מנסים להתקרב אליו. גימל טוען שהטבע חזק מאיתנו ושהקרחונים עוד ישובו, כאשר אני אומר שצריך להתחיל בראש ובראשונה בלדלל את האנושות.

יום פסגה

מודה ומתוודה – הקלתי ראש בגראנד פרדיסו, ולא ציפיתי ליום פסגה אינטנסיבי במיוחד. אחרי הטיפוס על האקונקגואה ירדנו בשגרת האימונים, והתחושה הייתה שחסר לי לפחות אימון שבועי אחד ארוך של כמה שעות בדופק אירובי (מישהו אמר אופניים?).

הערוץ של באאוטפאנל בווצאפ – כנסו: {join-whatsapp-http://tiny.cc/outpanel-channel}

אנחנו פותחים את היום בחמש בבוקר, ולאחר ארוחת בוקר לא משביעה, קונים חטיף mars שיחזיק אותנו עד הצהריים. ספירת מלאי, ומתחילים בירידה כדי לחצות את מימי הקרחון. הדרך עד הקרחון לא ידידותית למשתמש – אחרי הכל מדובר בסלעים ואדמה שהקרחון דחק באופן לא מסודר. כשמגיעים אל הקרח עולים על פק"ל קרמפונים, רתמה וגרזן. דבר שחשוב מאד לדעת לגבי קרמפונים, הוא שהם תמיד אומרים את האמת. הם מעין מראה מול הפנים שלך, שמזכירה לך שככל שתזניח את עצמך ותפתח כרס, כך גם תתקשה יותר בלחבר את הקרמפונים של עצמך, עד שתאלץ לקרוא לחבר שיעזור לך (השמות שמורים במערכת)…

הקרחון

תחילת ההליכה על הקרחון נעשית ישירות על קרח, וככל שעולים בגובה, הקרח הופך לשלג. מה שמאפיין את הקרחון של הגראנד פרדיסו הוא כמויות גדולות של קרווסים, שהם חללים תת קרקעיים עצומים, בהם נמס הקרחון, מתחת לפני הקרקע, ומתחת לרגלי ההולכים. ההליכה היא מאובטחת והדילוג הוא מעל לקרווסים. לעיתים פוגשים שכבה מטעה של שלג טרי, כשלפתע הרגל שוקעת אל תוך קרווס מסוכן. על כן צועדים דרוכים, עם גרזן ביד אחת ומוט הליכה בשניה, כאשר הגרזן הוא תמיד בצד של ההר.

מפגש השבילים

בגובה 3730, כשלוש מאות מטר מתחת לפסגה, הדרך שלנו מתלכדת עם הדרך העולה מבקתת עמנואל, ומכאן ועד הפסגה מדובר בסוג של אוטוסטרדה. שלישיות קשורות ומאובטחות עולות ויורדות, מברכות לשלום. מולנו יורדים אב ובנו, גג בן שבע, שבמקום להעביר יום בבית הספר, מטפס עם אבא על הגראנד פרדיסו. בדיוק כמו בסקי, החינוך האירופאי לספורט אלפיני מתחיל מגיל אפס.

הגב של מריה הקדושה

מקטע הפסגה של הגראנד פרדיסו הוא מצוקי, ובסוף מקטע הקרחון אנחנו מורידים את הקרמפונים, ומטפסים את גוש הסלע המסיבי. חייב לציין שלא כתבו בהוראות ההפעלה שהמקטע איננו לבעלי פחד גבהים, ולאחר טיפוס איטי ומפחיד על דרגשים על פי תהום, קרסתי בפסגה. להיות סטטי במקומות גבוהים זה לא בשבילי. בכל זאת אני לא ה free הכי solo ולא האלכס הכי הונולד.

כשאזרתי אומץ לעמוד לתמונת הפסגה המתבקשת, לצד הפסל הלבן שמציין את פסגת ההר, אפילו לא שמתי לב שמדובר במריה הקדושה. בניגוד למריה, שהפנתה לי את גבה, מי שלא הפנו לי את הגב היו גימל ומקס, שהורידו אותי חזרה אל חוף מבטחים.

בשביל יעל

מתחת לפסל של מריה הצמדתי בעזרת סיכת ביטחון את הפאטץ' "בשביל יעל", וצירפתי אותו למזכרות אחרות שאנשים משאירים. הפאטץ' הוא לזכרה של יעל לייבושור, אשר שירתה כתצפיתנית בנחל עוז, ונפלה ב-7 באוקטובר. אם טיולים הם חלק בלתי נפרד מדרך חייכם – רכשו את הפאטץ', וכשאתם כובשים פסגות או פינות מדהימות ברחבי העולם, צלמו ופרסמו בקבוצת הפייסבוק המוקדשת ליעל: "בשביל יעל".

קישור לרכישה

קישור לקבוצת הפייסבוק

הירידה

עדיין על המצוק, נותר לנו ללכת מאובטחים על הסלעים, בעזרת חבל קצר. מקס, שהוא מקצוען על חבלים, משחרר לי ליש קצר עד שאני מגיע לארץ המובטחת, שם חיכו לי בגעגוע הקרמפונים והגרזן. מסקנה סופית: טיפוס סלעים זה לא בשבילי. עכשיו נותר רק לאבד גובה אל ארוחת הצהריים בבקתה. זוהי שעת בוקר מאוחרת, והקרחון נוזל יחד איתנו למטה והופך למסוכן יותר. הצבעים של הקרווס עם חללי הענק, נעים בין כחול של ים ללבן מעורבב בחום.

רגע לפני הבקתה עולה לאוויר מסוק אל עבר ההר לחילוץ. לא לכולם היה זה יום מוצלח. ביום האחרון, בירידה מהבקתה אל העמק, מסוק האספקה נראה מעלינו בדרך לבקתה. יופי טופי, חוק מרפי – בדיוק כשאנחנו יורדים מההר, הלחם הטרי מצא לו סופסוף זמן להגיע.

לחובבי המספרים

הטיפוס מהעמק אל הבקתה: 6 ק"מ על 950 מטר מצטבר. כשלוש שעות הליכה (מגובה 1810 ל-2710)
מהבקתה לפסגה ובחזרה: 9 ק"מ על 1400 מצטבר. כתשע שעות הליכה (מגובה 2710 ל-4060)