היסטוריה של תל אביב מתעוררת לחיים כשדבי עברי יוצאת למסע בלשי בעיר של היום בעקבות רמזים על חיי משפחתה בימיה הראשונים של העיר.
הכל התחיל כשפתחתי את מזוודת ההפתעות של סבתא. הייתי ילדה כשסבתא נפטרה. אני לא הספקתי לשאול, והיא לא הספיקה לספר. השבוע פתחתי מזוודה ישנה שמצאתי בבוידעם ונשאבתי במנהרת הזמן לתל אביב של לפני מאה שנה.
הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ- קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות שלנו (גג 3 בשבוע):
במזוודה מצאתי צילומים בשחור לבן של יפו עם מגדל השעון, גמלים נושאים מטענים, סבתא שלי צעירה לבושה בשיא האופנה של התקופה, ובתחפושות – מסתבר שפורים היה עניין גדול בתל אביב של אותה עת. תעודת לגיטימציה של סבתא רבתא שלי מהמשרד הארץ ישראלי, שבו היא חתומה על מחויבות להיות “אחראית בעד כבוד עם ישראל ושלומו” ומקבלת על עצמה “להתנהג כהוגן ולשמוע בקול הפקידים”. גלויות עם בולים של פלשתינה. כתובה שנערכה ביפו של נישואי סבא וסבתא שלי.
כרטיס ביקור ישן של בית הקפה ברחוב הרצל, עליו מתנוסס שמו של סבא. וגם דרכון בריטי משותף של סבא וסבתא “מאת הנציב העליון בפלשתינה (א”י)” עם חותמות המעידות על עזיבתם את הארץ בשנת 1928. עדויות של חיים שלמים של אבותי שחיו ממש כאן בתל אביב ולא ידעתי עליהם דבר. החלטתי לצאת למסע בלשי אישי. למצוא חיבורים בין תל אביב של היום לזו שהייתה. לנסות להרכיב תמונה מתוך חלקי הפאזל שנפלו לידי.
המסע מתחיל בנווה צדק
בתזמון מושלם ראיתי שרשות הטבע והגנים מציעה סיור מודרך באזור נווה צדק. החלטתי שזו דרך טובה להתחיל את מסע השורשים שלי בתל אביב. בנקודת המפגש במתחם התחנה אני פוגשת את חבריי לסיור ואת המדריכה, ענת גרויסמן, שבמהלך הסיור תתברר כאדם המושלם להתחיל איתו את המסע הבלשי שלי. היא מחברת באופן מרתק בין ההיסטוריה של תושבי יפו היהודים שיצאו לפני מעל מאה שנה להקים את אחוזת בית, ראשיתה של תל אביב, לבין סוגיות עכשוויות בתכנון העיר והשפעתן על חיי התושבים.
מתחם התחנה בתל אביב, מרכז בילוי עם מסעדות ובתי קפה, הוא אתר שימור של תחנת הרכבת העתיקה שפעלה החל מ-1892 וממנה יצאו הרכבות לירושלים. ענת מספרת שהנסיעה ארכה אז ארבע שעות. המידע הזה לוקח אותי מאה שנים לאחור. באחת התמונות במזוודה, שנשלחה כגלויה למשפחתה, מצולמת סבתא לבושה בשמלה שחורה מהודרת, היא חותמת על הגלויה: “באהבה מירושלים”. ואני מדמיינת את סבתא, לבושה באלגנטיות, עולה על הרכבת ממש כאן, נוסעת ארבע שעות ומגיעה לירושלים. לכמה זמן נסעה? ומה היא עשתה שם? את חתיכת הפאזל הזאת אני משאירה לפעם אחרת.
בינתיים מתערבב חדש עם ישן, כשאנחנו יוצאים ממתחם התחנה של הרכבת ההיסטורית וממש מתחתינו שומעים שקשוק של רכבת. זהו הקו האדום של הרכבת הקלה שנמצאת עכשיו בהרצה, ובתזמון מושלם הגיחה כאן מתוך המנהרה לתחנת אליפלט החדישה.
בקטע זה מתוכננת הרכבת הקלה לנסוע ממש על התוואי של המסילה ההיסטורית בין יפו לירושלים. ענת מספרת שמאבק ציבורי הוא זה ששינה את התוכנית כך שהרכבת הקלה תעבור במנהרה, ומעליה במפלס של המסילה ההיסטורית הוקם פארק המסילה. אם, כמוני, לא הייתם באזור זה של תל אביב בשנתיים האחרונות, תופתעו לראות כאן פארק חדש ומקסים עם מסלול הליכה ודרך לאופניים בדומה לנעשה באירופה לאורך מסילות עתיקות שכבר לא נמצאות בשימוש.
קול של טנור וגזוז בלב תל אביב
בהמשך הסיור אנחנו מגיעים לקולנוע עדן – בית הקולנוע הראשון של תל אביב. בעצם כשהוקם בשנת 1914 הוא היה ראינוע, שכן הטכנולוגיה של הוספת קול לסרטים עדיין לא הייתה קיימת. ענת מספרת שבמקום הקול, הייתה תזמורת מנגנת במהלך הקרנת הסרט האילם. כשהיא מספרת שהמקום שימש גם להופעות של תיאטרון ואופרה, זה מחזיר אותי להיסטוריה הפרטית שלי – סבתא ג’ניה, או ז’ז’ה, כפי שהיה שמה בפי הנכדים, אהבה אופרות. אני מדמיינת אותה הולכת לקולנוע עדן, באותם רחובות בהם אני מסיירת עכשיו. לבושה בשמלה אופנתית, הולכת על עקביה כשזרועה שלובה בזרועו של סבא משה/מוריץ, אותו לא הספקתי להכיר.
עומדים כאן בתור לקופות, ונכנסים לבנין המפואר שעכשיו עומד סגור ומוזנח, ונהנים מאופרה משובחת. איך אני יודעת שהייתה משובחת? אקדים את המאוחר ואספר שבסוף היום הגעתי לבית הקברות טרומפלדור, שהיה בית הקברות של תושבי יפו-תל אביב באותה תקופה. שם מצאתי את קברו של מרדכי גוראינוב, שנפטר בשנת 1931 ועל מצבתו כתוב שהיה “הזמר הראשי של האופירה הממלכתית ברוסיה והאופירה הארצישראלית”. ממש מול בניין קולנוע עדן, ניצב הקיוסק הראשון של תל אביב – כאן בוודאי היו סבא וסבתא קונים לעצמם גזוז בסיום הופעת האופרה ואז ממשיכים לטייל יד ביד לאורך החוף של תל אביב.
סיפור אהבה מהסרטים
זה לא רק הדמיון הרומנטי שלי. הסיפור של סבא וסבתא הוא בהחלט סיפור אהבה. בשנת 1920 בגיל 18, עלתה סבתא עם משפחתה ממרמורוש-סיגט באזור טרנסילבניה, שהייתה באותו זמן תחת השלטון של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הם היו המשפחה הראשונה שעלתה מעיר זו לארץ ישראל – פלשתינה של אז. במזוודת הקסמים של סבתא מצאתי את תעודת הפטירה של אבא שלה, סבא רבא שלי משנת 1932, עליה כתוב שהוא היה העולה הראשון ממרמורוש-סיגט.
אבל נחזור לסיפור הרומנטי. סבתא הכירה את משה (מוריץ) עוד באירופה. הוא נולד בצ’רנוביץ שבחבל בוקובינה (תזכרו שם זה, הוא יופיע בהמשך הסיפור). זמן קצר לפני כן הוא חזר מאיטליה, שם נלחם במלחמת העולם הראשונה כחייל של האימפריה האוסטרו-הונגרית. זו אחת מפיסות המידע הבודדות שאבא שלי סיפר לי על אביו. איך סבא וסבתא נפגשו אני לא יודעת, אבל יכולה לדמיין איך ג’ניה הצעירה התאהבה בחייל החסון שחזר מהמלחמה. ואז, מכיוון שאין סיפור אהבה טוב בלי קצת דרמה, הופרדה סבתי מאהובה כשעלתה עם משפחתה ארצה בשנת 1920 והוא נשאר באירופה.
מפלשתינה סבתא ג’ניה שלחה מכתבים וגלויות לאהובה. במזוודה מצאתי גלויה משנת 1921 ממוענת למוריץ שלוסר “my geliebben” – אהובי. בגלויה, תמונה של סבתא בשמלת שכבות שעל פי החותמת מאחור צולמה בצלמניית י. רודי ברחוב לילינבלום. הבנין ברחוב לילינבלום שופץ, והוא היום מבנה מגורים יפה שמעל דלת הכניסה שלו נכתב “בית יוסף רודי 1913”.
שנתיים נמשכה הפרידה, עד שהאהבה גברה על המרחק והמכשולים. בשנת 1922 הגיע משה/מוריץ לארץ בעקבות אהובתו וב- 28 ביוני 1922 הם נישאו כדת וכדין ביפו – על כך מעידה הכתובה, שגם אותה מצאתי במזוודת הפלאים, ומבטיחה לסבתי אלף גרוש מצרי בנוסף לבגדיה ותכשיטיה. בקיוסק העתיק ברחוב לילינבלום, שתריסיו התכולים מוגפים ודלתו נעולה, מסתיים הסיור המרתק עם ענת שהעירה לחיים את תל אביב של פעם וחיברה אותה לתל אביב של היום. רקע מצויין להמשך סיור השורשים הפרטי שלי.
מסעדת בוקובינה
התחנה הבאה שלי היא ברחוב הרצל. יש לי כתובת: רחוב הרצל 18 – כאן היה לסבא וסבתא שלי בית קפה ומסעדה. את המידע הזה מצאתי כמובן במזוודה – כרטיס ביקור של “משה שלוסר, קפה ומסעדה בוקובינה”, על שם המקום בו נולד סבא משה/מוריץ. ויש גם צילומים בשחור לבן של פנים בית הקפה בו עומדת סבתא שלי עם סינר לבן וסבא שלי מאחורי הדלפק.
מהקיוסק ברחוב לילינבלום צעידה קצרה ואני מגיעה לרחוב הרצל. הפעם אני רואה אותו באור אחר. המבט מבחין במבנים העתיקים עם הארכיטקטורה הכל כך מיוחדת. כל חזית של מבנה והצורה הייחודית לו. החלונות הגבוהים עם הקשתות ותריסי העץ העתיקים. המרפסות עם מעקות מעוצבים באבן וברזל, העמודים המעוטרים. חלק גדול מהמבנים נמצאים בתהליך שימור או שיפוץ ומתוכם צומחים גורדי שחקים מודרניים המשנים ללא הרף את פניה של תל אביב.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אני מחפשת את מספרי הבתים, תרה אחר מספר 18 בתקווה שהמבנה עדיין קיים. חולפת על פני בנין הרצל 14, בנין יפה שאמנם שופץ, אבל שמר באופן מקסים על צביונו העתיק, ומאכלס היום סניף של בנק הפועלים. אחריו הרצל 16, בנין עם ארכיטקטורה יפהפיה, שנראה מבחוץ ממש כפי שנבנה במקור. אני מתפתה להיכנס אליו דרך השער היפה עם מבנה הקשת. בפטיו שבקומה התחתונה יש היום קפה-בר מקסים סביב שלד ברזל של המעלית הראשונה שנבנתה בתל אביב. משמאל אני עולה במדרגות האבן השחוקות שההיסטוריה חרטה בהן את צעדיהם של רבבות האנשים שעלו וירדו כאן במהלך השנים.
אני יוצאת מהבנין וכעבור כמה צעדים מגיעה להרצל 18. הבניין עדיין קיים, לא משוחזר. ממש כפי שהיה לפני מאה שנה. בפינה יש חנות בגדים סגורה – נראית נטושה, למרות השלט שהודבק על הדלת עם כיתוב בטוש כחול בכתב ילדותי: “פתוח”. לידו סניף של קונדיטוריה ואחריה חדר מדרגות נעול עם סורגים. אני עושה סיבוב סביב הבניין – מנסה לנחש באיזה חלק של המבנה הייתה המסעדה.
אני מביטה מבעד לחלון הראווה בחנות, מבחינה במרצפות המוזאיקה העתיקות היוצרות מעין שטיח סימטרי של צורות בצבע תכלת על רקע קרם עם מסגרות חומות ושחורות. הן בוודאי היו כאן במאה הקודמת. אני מדמיינת כאן את הדלפק והשולחנות של מסעדת בוקובינה, וסבתא שלי שואלת מה ארצה לאכול היום. כדי לקבל פרספקטיבה יותר טובה על הבנין אני לוקחת כמה צעדים אחורה ולא שמה לב שאני נכנסת למסלול האופניים. קורקינט שבדיוק עובר שם כמעט נתקל בי ומחזיר אותי לתל אביב של היום, ולהמשך הסיור שלי.
המדור לחיפוש קרובים
אני ממשיכה לתחנה האחרונה – בית הקברות טרומפלדור. שם קבורים מייסדי העיר תל אביב לצד אנשי רוח ותרבות של אותה תקופה. על פי מסמכים שמצאתי במזוודה, גם סבא רבא וסבתא רבתא שלי, הוריה של סבתי, קבורים שם, וגם שתיים מאחיותיה. בעזרת פלאי הטכנולוגיה מצאתי באינטרנט את מיקומם המדויק של כל הקברים. חמושה במידע זה, אני מגיעה לפנות ערב לבית הקברות טרומפלדור בליבה של העיר.
ממש בכניסה לבית הקברות יש מצבת אחים לזכר קורבנות של מאורעות תרפ”א – מעשי רצח, אלימות וביזה כנגד היהודים שהחלו ביפו-תל אביב והתפשטו לאזורים אחרים בארץ. אני בודקת את התאריך שבו זה קרה ורואה שהפרעות התרחשו בין 1-6 במאי1921. לפי הרישומים שלי, סבתא רבתא שלי נפטרה ב- 27 במאי – שלושה שבועות אחרי כן. האם היו לפרעות קשר למותה? אני כנראה לא אדע. אבל היא בודאי חוותה את הפחד והייתה חרדה מהמצב שנוצר בארץ ימים ספורים לפני מותה.
היא נפטרה בגיל 51, רק שנה אחרי שהגיעה לארץ. זה עצוב – היא הגיעה עם כל משפחתה, בודאי מלאת ציפיות ותקוות לקראת החיים החדשים, ואז אחרי זמן קצר, לפני שהספיקה להתרגל לארץ החדשה היא נפטרה. הקבר שלה נמצא בחלקה ב’, האזור היותר ישן של בית הקברות. אני מחפשת את קבר מספר 29, אבל הקברים צפופים וקשה לספור. הכתובות על המצבות כאן לא תמיד ברורות. ואז אני מוצאת אותה – “אסתר מילר”. על המצבה נכתב שהיתה “צנועה וחסידה”, ונפטרה ב ל”ג בעומר תרפ”א. אני עומדת ליד הקבר, נזכרת בתמונה שלה שמצאתי במזוודה, ומתרגשת לחלוק כבוד לסבתא רבתא שלי שלא הכרתי.
משם אני פונה לחפש את הקברים של שתי בנותיה, אחיות של סבתא ג’ניה שלי. בזמן שאני מחפשת אני קוראת את הכתובות על הקברים שאני חולפת על פניהם. המון קברים של אנשים ללא שמות – על המצבה כתובה רק מילה אחת: “גלמוד”. את תשומת ליבי מושכת כתובת על מצבה שטוחה: “נהרג ע”י פצצה מאוירון גרמני” – איפה? כאן בארץ? אני מחפשת באינטרנט ומוצאת שבזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 אחרי כיבוש יפו על ידי הבריטים עבר בשמים מטוס גרמני והטיל פצצות מהם נפגעו מספר תושבי הישוב. ההיסטוריה ממש חקוקה כאן על מצבות הקברים.
אני מוצאת את הקבר של מרים שנפטרה מספר חודשים אחרי אמה באוקטובר 1922. בת 23 הייתה במותה. עליה נכתב ש”נקטפה באביב עלומיה”, “ביום הלולת האדמור הרה”צ ר’ מנחם מוויזניצא זצללה”ה”. ואחרי כן את הקבר של יוטא שנפטרה ביוני 1928 בגיל 43 ועליה נכתב: “אשה צנועה וחשובה”. מעניין לקרוא את המשפט האחד שנבחר להכתב על מצבתו של אדם – זה בוודאי קשור לאדם עצמו, אבל גם לרוח התקופה, ולערכים החשובים בתרבות בה הוא חי.
סבא רבא שלי, שלמה יוסף מיללר, נפטר בגיל 69 בשנת 1932, עשר שנים אחרי מות אישתו. בזמן שאני מחפשת את הקבר שלו אני חושבת שהשנים האחרנות בחייו לא היו קלות – שתיים מבנותיו נפטרו צעירות. בת אחרת, סבתא שלי, הפליגה עם בעלה וחיה מעבר לאוקיינוס באורוגוואי. בית הקברות מחולק לחלקות – הקבר נמצא בחלקה ד’, ואני מחפשת את מספר השורה בסימונים שלצד השביל. כשאני מרימה את המבט משלטי המיקום, אני רואה לפני את קברו של חיים נחמן ביאליק, מאחוריו אחד-העם ומימינו טשרניחובסקי – לא הרחובות, האנשים. ממש באותו אזור, אני ממשיכה לחפש ומוצאת את קברו של סבא רבא שלי. בכיתוב על המצבה שלו אני קוראת שהוא היה “איש חסיד ועניו”, “הקריב את עצמו ואת כל חייו לטובת חלשים ונדכאים”. האמת, התרגשתי.
תל אביב אז, תל אביב היום
בסוף המסע בהסטוריה המשפחתית אני נפעמת מכך שבני משפחתי היו חלק מעברה המפואר של העיר תל אביב, ונרגשת מכך שבזכות ההתחקות אחריהם נפתח לי צוהר להסטוריה כללית ואישית שלא הכרתי. שמונה שנים חיה סבתי בראשיתה של תל אביב. בשנת 1928 עזבו סבתא ג’ניה וסבא משה את משפחתם המורחבת, השאירו מאחור את ביתם ואת בית הקפה והיגרו לדרום אמריקה. למה הם עזבו? לא שאלתי, וכנראה לא אדע. בספרי ההסטוריה כתוב שבין 1926-1928 סבלה תל אביב ממשבר כלכלי קשה – עוני, אבטלה, פשיטות רגל של עסקים. מן הסתם במצב כזה אנשים לא הולכים לבתי קפה ומסעדות, ונראה שהזוג הצעיר לא הצליח להיתפרנס מהמסעדה שהם הקימו – אולי זו הסיבה שהם עזבו?
ביציאה מבית הקברות אני מתחילה ללכת, מנסה להכיל את ההתרגשות ולעכל את כל המידע אליו נחשפתי היום. לשמחתי אני מגיעה לחוף הים – הים שיודע להכיל סערת רגשות. אותו ים שדרכו הפליגו סבא וסבתא אל מעבר לאוקיינוס, לאורוגוואי. אבי נולד באורוגוואי, וגם אני. בשנת 1972 עלינו לארץ. דווקא מכיון שלא נולדתי כאן, התרגשתי מאד למצוא את שורשי משפחתי נטועים עמוק בליבה של תל אביב, ולגלות איך תולדות משפחתי כרוכים בתחילת דרכה של העיר והמדינה.