דבי עברי חיה חודשיים וחצי על אי בקריבים שאורכו קילומטר אחד ורוחבו מאתיים מטר. היא הגיעה אליו בעקבות האהבה שלה לצבי-ים להשתתף בפרוייקט מחקר. אין באי מים זורמים או אספקת חשמל, אך יש בו עולם ומלואו של טבע, ים וחוויות.
אל תפסידו כתבות מעולות: הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
ההגעה לאי
כרבע שעה לפני הנחיתה בשדה התעופה הקטן בבוקאס דל טורו באי קולון, המטוס עובר מעל איי זפאטייה, ואני רואה מהאויר את האי הזעיר שיהיה לי בית בחודשיים וחצי הקרובים. האף צמוד לחלון, וההתרגשות בשמים.
בשדה התעופה מחכה לי ארסליו – מרכז הפעילות של הפרוייקט בשמורה. לפני שאנחנו מפליגים לאי 'שלנו', הוא מלווה אותי לקנות כמה דברים חיוניים לשהייה ארוכה על האי: ערסל, ספריי נגד יתושים וסים מקומי – למקרה שתהיה שם קצת קליטה סלולרית. בזמן הקניות, ענן שחור מתקרב. אני שומעת בפעם הראשונה את הביטוי בספרדית – se viene el agua – המים באים, ואכן תוך חמש דקות מתחיל הגשם. לא טפטוף, לא טיפות, זרמים של מים יורדים מהשמים – גשם טרופי.
בארבע אחר הצהרים הגשם פוסק, השמים מתבהרים ואנו עולים על סירת המנוע של ארסליו, חולפים על פני בתי העיירה שבנויים על קלונסאות ממש בתוך הים. ככל שאנו מפליגים מתמעטת הציביליזציה ומפנה מקום לים הפתוח ולטבע.
הנה הם: איי זפאטייה
לאחר שעה של שייט ארסליו מצביע על שני איים – איי זפאטייה. הוא מכוון את הסירה לזפאטייה #1, האי הקטן מבין השנים. בחורה צעירה מנופפת לנו לשלום מהחוף – זו ריטה, מפורטוגל. היא כמוני, הגיעה לאי להשתתף בפרויקט המחקר שמטרתו לאסוף מידע על צבות-הים בעונת הרבייה ולהגן על הצבות והקינים. יחד נחווה רגעים מדהימים ונהפוך לחברות ממש טובות.
כשהסירה מתקרבת לחוף, והמים מגיעים לגובה ברך, אני קופצת מהסירה לתוך הים יחד עם התיקים. רגלי דורכות בפעם הראשונה בחוף שבקרוב אכיר בו כל גרגר. שם אני פוגשת גם את רמסס, אחיו הצעיר של ארסליו, שניהם מקומיים שייכים לקבוצה אתנית בשם נהובה, אחת משבע קבוצות ילידיות בפנמה. ארבעתנו: ארסליו, רמסס, ריטה ואני נהיה התושבים היחידים באי. אה, וגם מיסי החתול שניצל ממלתעותיו של נחש חנק, אותו אפגוש כשנגיע לבקתה – להלן: 'הבית'.
צילום: ארסליו גונסאלס
ריטה ורמסס עוזרים לי עם התיקים ואנחנו הולכים בשביל בין עצי קוקוס למרכז האי, שם נמצא 'הבית' – המבנה היחיד על האי. בדרך סיפר לי ארסליו שהוא בנה אותו במו ידיו.
הכרות קצרה עם 'הבית': למטה רחבה מעץ ובה תלויים הערסלים, שם נמצא גם המטבח. למעלה החדרים. אני מתארגנת בחדר משותף עם ריטה. מניחה את הכילה נגד יתושים על המזרן. מוציאה את הפנס, כי הגענו בשעת דימדומים וכבר מתחיל להחשיך. אין חשמל סדיר – יש בטריה שאוגרת חשמל סולרי כשיש שמש. אין מים זורמים – המים לשתיה, מקלחת, ושאר הצרכים נאגרים בשני מיכלים שמתמלאים כשיורד גשם.
שווה להצטרף!
קבוצת הווצאפ השקטה לעדכון על כתבות:
משמרת לילה ראשונה
לקראת שמונה בערב ארסליו שואל אותי אם אצא היום למשמרת לילה. אני ממש עייפה אחרי 24 שעות של טיסות, ומצד שני, אני סקרנית כבר לראות צבה מטילה ולהתחיל בעבודה שלשמה הגעתי. "כן, בטח" אני עונה. לובשת בגדים כהים ולוקחת פנס עם אור אדום, שלא להפריע לצבות. רמסס יצא הלילה למשמרת השניה. ריטה ואני, שעדיין מתלמדות, נצא עם ארסליו למשמרת הראשונה.
האור האדום מאיר חלש, וניתן לראות בעזרתו לרדיוס של מטר – כל השאר חשוך. ההליכה היא בדרך, לא דרך, בתוך ג'ונגל. אני הולכת אחרי האור האדום של ארסליו, מרוכזת בעיקר בלא להתקל בענפים נמוכים, שורשים גבוהים וגזעים שעומדים באמצע הדרך.
כרבע שעה לתוך המשמרת ארסליו נעצר בשקט, מצביע על עקבות שמובילות מהים לכוון הצמחיה. שם מתחת לעץ קוקוס, אני חווה את ההטלה הראשונה שלי. טוב לא שלי, של הצבה, אבל אני מתרגשת כאילו הייתה שלי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה צבה מטילה. הצבה חופרת את הקן, לאט וביסודיות. מכניסה גפה אחורית ימנית, משתהה, אוספת חופן חול ומעלה את הגפה מקופלת, כמו יד ומניחה את החול לצד הבור. ואז מכניסה גפה שמאלית, מודדת בעזרתה את גודל הבור, אוספת עוד חופן חול, ומניחה אותו בצידו השני של הבור. ושוב ימין, ושוב שמאל… מעל חצי שעה לוקח תהליך החפירה.
אנו מחכים עד שתסיים לחפור ואז היא מתחילה להטיל את הביצים לתוך הקן שיצרה. ממש רואים את הביצים נופלות אחת, אחת ונערמות בתוך הקן. במקביל להתלהבות מהחוויה, אני מקשיבה לארסליו שמלמד אותנו לאסוף, מבלי להפריע לצבה, את כל הנתונים שצריך ולרשום במחברת: מספרי תגים, מדידות וכו'. בהמשך הלילה נפגוש עוד ארבע צבות. קצת אחרי חצות מסיימים את המשמרת וחוזרים ל'בית'. העייפות גוברת על ההתרגשות, ואני נרדמת תוך שניות.
לומדת את דרכי הג'ונגל
6:30 בבוקר, אור ראשון, אני כבר אחרי קפה ופרוסה עם שוקולד, יוצאת יחד עם ארסליו, רמסס וריטה לסיור בוקר. מפגש ראשון שלי עם האי באור יום. האי מכוסה ביער טרופי סבוך וגבוה, שורשי אוויר וענפים נמתחים מכל גזע ונקשרים בעצים השכנים. על כל אלו גדלים שרכים וצמחי ברומליה ענקיים. אנחנו מפלסים את דרכינו בין ובתוך הצמחיה.
בסיור הבוקר מאתרים את כל הקינים שהוטלו בלילה הקודם – נותנים מספר לכל קן, נועצים מיקום ב GPS, ומסמנים את מיקומו. אני מחפשת את עץ הקוקוס שלידו ראינו את הצבה מטילה בלילה – בהצלחה עם זה! כל האי מלא עצי קוקוס וכל חלקי האי נראים לי דומים.
אני מחליטה לעשות שיעורי בית. הולכת סביב האי ורושמת לעצמי נקודות ציון, כאלה שאוכל להבחין בהן בלילה ולזהות אותן ביום. למשל: שני שורשים גבוהים שחוצים את הדרך וצריך לקפוץ מעליהם או קן טרמיטים ענק על ענף נמוך. במקומות שאני לא מוצאת סימנים טבעיים, אני יוצרת משלי: מניחה אגוז קוקוס על גזע יבש, ואת בסיסו מקיפה בפירות עגולים שנשרו מהעצים. אני משננת לעצמי את נקודות הציון והסדר שבו הן ממוקמות. בסיורים הבאים אני בוחנת את עצמי ומנסה לזכור איזו נקודת ציון תיהיה הבאה שאפגוש. עם הזמן אני לומדת להכיר כל נקודה באי ואף מזהה שינויים, כמו עץ שנפל אחרי הגשם או קטע חוף שנעלם אחרי ליל סערה.
קבלו את הכתבות שלנו ישירות לווצאפ בקבוצה שקטה(רק 3-4 הודעות בשבוע)
שגרת לילה קסומה – רק אני והטבע
חודשיים וחצי לא ישנתי לילה שלם. בכל לילה משמרת אחרת. השעון רוטט, אני מתעוררת וקמה בהתלהבות וציפיה לסיור הלילה. אחרי מספר משמרות עם ארסליו, אני לומדת את העבודה ומסיירת לבד.
יוצאת בחושך, אבל לא באמת חשוך. מעל כפות עצי הקוקוס השמים מלאי כוכבים ושביל החלב מאיר את השמים השחורים. ניצנוצי גחליליות מאירים את החשיכה שבין העצים, וגלי החוף מדליקים בתוך המים הכהים נקודות פלנקטון זוהר. הכל סביבי מנצנץ כמו בעולם של פיות.
הכל שקט, אבל בעצם לא. יש את שאון הים שהתרגלתי לשמוע בכל שעות היום והלילה. קולות הצרצרים בכל מקום. רחש צעדי הסרטנים על העלים היבשים. איוושת הרוח בענפים ובעלים. גם רעמים וברקים שכמעט כל לילה נוכחים ומדי פעם נותנים מופע מרשים. אני מקפידה לספור את הזמן שעובר בין הברק לרעם: עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלוש… אם לא הגעתי לשלושים, סימן שהסערה קרובה, ואני ממהרת לתפוס מחסה.
רק אני ערה על האי, או בעצם לא. מדי פעם פוגשת נחש על השביל – "הם לא ארסיים" אמרו ארסליו ורמסס. גם קאיימנים שיוצאים בלילה לצוד דגים בים – "אם לא תפריעי להם, הם לא יפריעו לך", אמרו – אז לא הפרעתי. עוף לילי מקפיץ אותי בקירקור פתאומי.
בשבועות הראשונים, כשאני מסיירת לבד בלילה, כל רחש או נצנוץ גורם לי באופן אינסטינקטיבי להסיט מבט או לעצור בקשב מחשש שיש שם מישהו. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שאין באי אנשים זרים. לאט, לאט הגוף קולט שזו רק אני והטבע, והמוח משחרר את האינסטינקט שאין בו צורך כאן באי. את מקומו תופסת פליאה מכל היופי שמקיף אותי והודיה על הזכות להיות פה חלק ממנו.
מה עושים בשאר היום?
אני חוזרת מסיור הבוקר מיוזעת, מלוכלכת ורטובה – חייבת להיכנס לים. כאן מגיעה ההחלטה הכי קשה ביום: באיזה צד של האי להיכנס? החוף בצד הדרומי הוא חולי ובדרך כלל רגוע. אפשר לשחות שם, לצוף או סתם לבהות בגווני הים הנעים בין טורקיז בהיר לכחול עמוק.
צידו הצפוני של האי פונה לים הקריבי, יש שם ריף, ומרגע שאני מכניסה את הראש למים אני בעולם אחר. שוחה בין אלמוגים, שלמרבה השמחה הם חיים וצבעוניים, צמחי-ים, ולהקות דגים בשלל גוונים וצורות. בראש מתנגן לי השיר של הביטלס: "…I'd like to be, under the sea, in the octopus' garden"
בפעם הראשונה שאני שוחה בריף עם מסכה ושנורקל, אני מבחינה בזוית העין במשהו גדול וכהה. מסבה את המבט ורואה שני כרישים במרחק כמה מטרים ממני. המקומיים קוראים להם כרישי שוקולד בשל הגוון החום שלהם. באנגלית הם נקראים nurse shark. סיפרו לי על קיומם, וגם אמרו שהם לא תוקפים בני אדם, בתנאי שלא מתגרים בהם – אז לא התגרתי. רק הבטתי בהם בהתפעלות מרחוק, וכמובן שסיפרתי על כך בהתרגשות לריטה, ארסליו ורמסס. בהמשך אתרגל לפגוש אותם. בשיא אראה חמישה כרישים שוכבים יחד על הקרקעית.
למחרת אני נכנסת שוב לשנרקל. שוב אותה תחושה של כניסה לעולם אחר, שקט וקסום. בזמן שאני עוברת בין חלקי הריף אני מזהה תנועה, מסתכלת בכוון, ואז אני רואה אותה – מנטה ריי ענקית – מעל שני מטר מוטת כנפים, ושלושה מטר זנב. כהה עם נקודות. אני מזכירה לעצמי שאני ערה ולא חולמת, ושאני אכן רואה את הפלא הזה.
כמעט בכל יום אני נכנסת לשנרקל. לומדת להכיר את בעלי החיים השונים ואיפה הם אוהבים להסתתר. דג קטן עם נקודות כחולות זוהרות מתחבא בין אלמוגים דמויי חסה. את דגי הסטינג ריי אני פוגשת בקניונים שבין הריפים, אפילו יודעת לזהות אחד שראיתי מספר פעמים וחסר לו הזנב. אני מכירה את המערה של דג האבו נפחא הגדול ואת הסלעים שמתחתם תמיד יושבים הלובסטרים הענקיים.
אני עושה לי הרגל לעקוב אחרי להקות הדגים איתן אני מגלה אזורים חדשים בריף. לומדת לזהות להקה ששוחה מהר מהרגיל, וכשאני מחפשת ממה היא בורחת אני מוצאת את עצמי מול דג ברקודה בעל פנים מאיימות. באזור הסלעי אני מגלה סרטנים ענקיים, כוכבי ים בשלל צורות וצבעים וכמובן גם תמנונים. בים אני מאבדת את תחושת הזמן. אני יוצאת מהמים כשאני מתחילה לחוש רעב ונזכרת שעדיין לא אכלתי ארוחת בוקר. לרוב זה קורה בצהרים.
מה אוכלים?
פעם בשבועיים ארסליו מביא אספקת מזון מבוקאס דל טורו, העיירה המרכזית באזור, שנמצאת כשעת הפלגה בסירת מנוע מהאי. יחד עם המצרכים הוא מביא גוש קרח גדול בציידנית, שמספיק לארבעה ימים בהם צריך לסיים את האוכל שדורש קירור.
גם אחרי שנגמר הקירור מחליטים מה לבשל על פי אורך חיי המדף של המוצרים. קודם העגבניות, יותר מאוחר הפלפלים. אם האבוקדו כבר בשל, נאכל אותו. כך גם את האננס, שלא ניתן לעמוד בניחוח שהוא מפיץ כשהוא מוכן לאכילה. אחרי כן צורכים את הגזר, היוקה ותפוחי האדמה. בימים האחרונים לפני שמגיעה אספקה חדשה נשארים השימורים והמצרכים היבשים: פסטה, אורז, וקטניות. בכל פעם מישהו אחר מבשל. כל אחד תורם את הרגליו הקולינרים – יוצא לנו מטבח פיוז'ן נהדר.
רמסס מספר לנו שמאכל אהוב בפנמה הוא אורז מבושל בחלב קוקוס. ריטה ואני מתלהבות: "יאללה, בוא נכין". אגוזי קוקוס לא חסרים על האי. אבל איך מכינים מהם חלב? רמסס יוצא מהבית ובוחר מבין שלל אגוזי הקוקוס שנפלו על הקרקע את זה שנראה לו מתאים. מקלף בעזרת המצ'טה, קודם כל את הקליפה החיצונית ואז את הקליפה הפנימית הקשה. ריטה ואני מתנדבות לגרד את הקוקוס – עבודה קשה כשעושים את זה עם פומפיה קטנה ולא מאד חדה. כשאנו מסיימות, רמסס מוסיף מים לקוקוס המגורד, מעסה את הבלילה בידיים ואז קורה הקסם: המים הופכים ללבנים וסמיכים. מסננים וליסטו! יש לנו חלב קוקוס לתפארת. האורז יוצא נהדר, עם ניחוח וטעם עדין של קוקוס.
אנחנו גם לומדות להכין פלטנוס, סוג של בננות גדולות. לא מחכים שיבשילו, משתמשים בהם כשהם ירוקים. חורצים את הקליפה כדי שאפשר יהיה לקלף, פורסים ומטגנים עד שהפרוסות העגולות מזהיבות. מוסיפים מלח וטובלים בתערובת מיונז וקטשופ – אחלה תוספת לארוחת בוקר, צהרים או ערב. לקינוח, שותים פיפה Pipa. זה זן אחר של קוקוס שמשמש לשתיה. האתגר העיקרי זה להוריד אותו מהעץ הגבוהה בעזרת מוט במבוק ארוך, ולוודא שהוא לא נופל לנו על הראש. פותחים בו חור בקצה עם המצ'טה, ונהנים ממשקה מתוק וטעיייים.
אחרי מאמץ הבישול והאכילה, חייבים סייסטה – לא משנה מה השעה. כשעייפים נשכבים על הערסל, נהנים מהבריזה, ומתמכרים לתנועת ההלוך וחזור. העיניים נעצמות מעצמן והגוף שוקע לשינה ערבה.
אין כמו גשם בקריבים
ביום שמש, איי זפאטייה מציגים מופע של איים קריבים קלאסיים: ים טורקיז, שמים תכולים, צמחיה טרופית ירוקה ועצי קוקוס נוטים לכוון החוף. השהות הארוכה על האי לימדה אותי להנות דוקא מהימים המעוננים והגשומים – ויש הרבה כאלה. לא עוברות 24 שעות ללא גשם. ענני סערה כהים בשלל גוונים של אפור וכחול כהה מכסים את השמים. בריזה מצננת את הגוף ונושבת בפנים. השיער מתעופף, העיניים נעצמות ונשימה עמוקה ממלאת את הראות.
אחרי הרוח מגיעים הברקים והרעמים המתגלגלים. בשיא מגיע הגשם – כמויות אדירות של מים נופלות מהשמים. אני נהנית לצפות בסערה ממקומי בערסל תחת קורת גג. כשהברקים חולפים והגשם עדיין בעיצומו אני יוצאת לטייל על החוף ונהנית מהמים הזורמים על הראש והפנים. בדרך כלל אני לא עומדת בפיתוי ונכנסת לים כשטיפות הגשם מרקדות על פני המים ויוצרות סביבן מיליוני אדוות קטנות. הגשם הקריר מתמזג עם מי הים החמימים, ואני בחווית בראשית, עטופה במים שמעל הרקיע ואלו שתחתם.
מפגשים קרובים עם החי והצומח
בעלי החיים והצמחייה של איי זפאטייה נחשפים בהדרגה. בכל יום אני מגלה משהו חדש. בסיור הלילה הראשון אני מריחה בכמה אזורים לאורך הדרך בושם משכר. למחרת, באור יום, מתגלה מקור הניחוח: פרח לבן, יפהפה שגדל במקבצים על החוף. הוא נקרא חבצלת העכביש. שם שכנראה ניתן לו בשל עלי הכותרת עם ה"רגלים" הארוכות.
לאחר כשבועיים על האי, בסיור הבוקר אנו פוגשים צב ביצה קטן. ארסליו אומר שהוא בטח הגיע לכאן מהביצה. "מה, יש ביצה באי?" אני שואלת. "כן, אבל צריך לדעת איך למצוא אותה". אני כמובן מבקשת פרטים, וכבר באותו אחר הצהריים ריטה ואני הולכות להרפתקה לחפש אותה. הכניסה לאזור הביצה הוא ליד אחד מציוני הדרך שרשמתי לעצמי. מכיוון שאף אחד לא מגיע לשם, אין ממש דרך. אנו הולכות בין עצים, מתכופפות תחת צמחיה נמוכה, מדלגות מעל ענפים וגזעים שנפלו על הארץ ועוברות דרך המון כורי עכביש.
כשנדמה לנו שטעינו בדרך, אנו חשות שהאדמה מתחת לרגליים רכה ולחה. מתקדמות עוד קצת, והנה, לפנינו מנצנצים מי הביצה. אנו מטפסות על גזע גדול ששוכב על הארץ, ומתקדמות עליו למרכז הביצה. הצמחיה כאן שונה לגמרי משאר האי. גדלים כאן עצי מנגרובים מפוארים עם גזעים רחבים, ששולחים שורשים מפותלים לכל רחבי הביצה. אנו יושבות על הגזע בשקט שעה ארוכה, נהנות מהגילוי ומהיופי. את דרי הביצה, הקאימנים והצבים, אנחנו לא פוגשות כאן. הם כנראה מסתתרים מפנינו או מסתובבים ברחבי האי, היכן שנתקלנו בהם בסיורים.
את רוב בעלי החיים אנחנו פוגשים בסיורים. כך נתקלנו בשני סוגי הנחשים: נחש עצים דק באורך שני מטר שדומה לענף – הבחנתי בו ממש מקרוב כשדרכתי על מה שחשבתי לענף שלפתע זז וברח. את הנחש השני ראיתי באור אדום בסיור הלילה השני שלי, כשארסליו כמעט דרך עליו – נחש חנק קטן יחסית, 70ס"מ אורכו. למרות ששני הנחשים לא ארסיים, המפגשים הללו שיכנעו אותי לנעול לסיורי הלילה נעלים.
כשריטה ואני שמענו שיש באי איגואנות ועצלנים סרקנו בכל הזדמנות את צמרות העצים בתקוה למצוא אותם. אפילו יצאנו לסיורים יעודיים בשעות הצהרים החמות כי שמענו שאיגואנות אוהבות להתחרדן בשמש על החוף – ראינו עקבות שלהן על החול, אבל אותן לא פגשנו. לעומת זאת, לקראת סוף השהות על האי, זכינו לראות את העצלנית. איך ידענו שהיא נקבה? כי לשמחתנו הרבה היה לה גור עצלן קטן תלוי על החזה.
לא רק בים וביבשה, גם באוויר יש כאן חיים – המון סוגים של עופות, שאני לאט לאט מגלה. את השקנאים קשה לפספס, זהו עוף גדול וכבד. לפנות ערב אני יושבת שעה ארוכה בחוף ומביטה בהם יורדים בקו ישר מהשמים, מסתערים פעם אחר פעם וצוללים לתוך המים לצוד לעצמם דגים לארוחה.
אני מתאהבת בעופות הפרגאטה האלגנטיות, שדואות בשמים עם זנבן המפוצל, עד שארסליו מספר לי שכשהן רואות אבקועים של צב-ים שרק הגיחו, הן מגיעות בהמוניהן ויכולות לחסל את כל הקן. גם עופות הגאבילן, סוג של נץ, עפים מעל האבקועים. הם בורחים כשאנחנו מתקרבים, אבל לא מוותרים ותופסים את האבקועים שצפים בים בטפריהם. אמנם אנחנו כאן כדי להגן על צבי-הים, אבל לא נוכל להגן על כולם – זה חלק ממעגל החיים ושרשרת המזון בטבע.
פרידה מהשמש
בכל ערב, כשמתקרבת שעת השקיעה אני הולכת לקצה המערבי של האי. זה הפך לריטואל קבוע בסיומו של היום. אני מתיישבת שם על גזע עץ שהים הביא והניח בדיוק במקום המתאים. מביטה בקצף שיוצרים גלי האוקיינוס כשהם מתנפצים על הגלים שמגיעים מצידו השני של האי. פוגשת שם באופן קבוע זוג עופות מים קטנים שמנקרים בחול כשהגל נאסף חזרה אל הים. אורבת לסרטני החול הצהובים שמעיזים לצאת מחוריהם בחול כשהם לא מזהים תנועה. אני מגלה שאפשר לשחק איתם מסירות – אני זורקת לכיוונם פירות עגולים קטנים שמצאתי בחול והם רצים לתפוס אותם. כשהים ממש רגוע אפשר לראות מרחוק סנפירים של דולפינים.
בכל יום השקיעה נראית אחרת. לפעמים זו שקיעה בצבעי אדום וכתום. בימים אחרים השמש נכנסת מאחורי ענן, ורק אחרי שהיא שוקעת העננים נצבעים בגוונים של ורוד וסגול. אחרי כמה שבועות באי אני מתגעגעת לצלילי מוזיקה. אני מגלה שהנקודה הזו היא גם המקום היחיד באי שיש בו קליטה סלולרית, אז אני משמיעה לעצמי שירים בטלפון ושרה איתם בקול רם. מזל שאין כאן מי ששומע את הזיופים. כשקרני השמש האחרונות נעלמות, היום מסתיים ואני חוזרת ל'בית' – שם כבר מתחילה ההתראגנות למשמרות הלילה.
סיום
ביומי האחרון באי, בסיומו של סיור הבוקר, אני מביטה לאחור ורואה את העקבות שרגלי השאירו על החול. הים ימחק את העקבות, ואין לדעת אם אשוב לדרוך כאן. הרגשות מציפים אותי, ואני כבר מתחילה להתגעגע: לים שזמין בכל שעות היום והלילה. לג'ונגל שמגיע ממש עד פתח הבית. לחיים בתיאום מוחלט עם איתני הטבע. להתמזגות עם החי והצומח. לחופש המוחלט לחיות על פי מה שמתחשק בכל רגע. לריטה, ארסליו ורמסס שהחוויות איתם הפכו אותנו לחברים קרובים, כמעט משפחה. וכמובן לצבות הים, שבזכותן ובשבילן הגעתי לאיי זפאטייה הקסומים.
כתבה וצילמה: דבי עברי
