בחוץ עדיין חשוך והקור מקיף אותנו מכל עבר, חודר לכל פינה בתוך האוהל הזוגי הקטן שלנו. למרות שאנחנו זוג באוהל קר מדי בשביל לחלוק שקי שינה, אנחנו ישנים כל אחד בנפרד, מנסים להתחמם ככל האפשר בתוך גולם הניילון והפוך הקטן. השעון המעורר אולי מתריע על תחילתו של יום שנועד כולו להנאה אבל הרגע הזה בהחלט לא מהנה.
אני זוחל החוצה מהשק”ש והאוהל, מתלבש בארבע שכבות והולך אל המטבח הפתוח שבצד השני של החצר כדי להדליק מדורה בתוך החבית שמשמשת כאח. רנה מגיעה אחריי, מתחילה לעמול על הכנת הקפה על כירת הגז הגדולה והישנה, אני נושף אוויר על גחלים וגזרי עץ. לאט לאט השמש עולה והשחר מפציע ואנחנו מתחילים לקבל מעט אור יום, עוד לפני שהשמש מתחילה לחמם. עוד כמה שעות והשמש תחמם יותר מדי, תעשה את האחיזות לחלקלקות ושמנוניות ואת הטיפוס לבלתי אפשרי, יש לנו חלון קצר ונהדר של שבע שעות לטפס את המסלולים הספורטיביים הכי טובים במרכז אמריקה: באל סלטו ליד הכפר סיינגה דה-גונזלס.
מאת: יואב גולן
צילום: דרק צ’אנג, קים מקגרינר
ארבעים דקות לגן עדן
אל סלטו – ארבעים דקות הליכה מחוץ לסיינגה דה גונזלס, כפר קטנטן בהרים של צפון מקסיקו. נמצאת פה כמות בלתי נתפסת של מצוקי אבן גיר עצומים, רצועות מצוק שנמתחות על גבי קילומטרים לרוחב ומאות מטרים לגובה. אבל רק חלק קטן מהם נהנה ממגע אצבעות ידיהם המחוספסות של מטפסים שונים מרחבי העולם. שניים-שלושה מצוקים פופולריים ועוד שתי מערות, עם מספר מסלולים מרשים בקנה מידה מקסיקני. אלו הם המצוקים המפורסמים של אזור טיפוס הנקרא “אל-סלטו”- המפל בספרדית. אמנם רוב הטיפוס לא מתרחש במפל המים היבש, אבל הכינוי דבק וכעת האתר המפורסם למחצה מתפאר בשם שרק מטפסים מכירים. המקומיים לא צריכים שם לאזור הזה שאין בו שום ייחוד עבורם.
עבור המקומיים זהו רק עוד אזור פתוח עם שבילי עפר, כפר קטן עם חנות מכולת וכמה מסעדות משפחתיות, שטח בו אפשר לחרוש את השבילים עם טרקטורונים ולהפציץ מוזיקה צפון-מקסיקנית מחרידה מתוך רמקולים יקרים יותר מהרכבים בהם הם נוסעים, בזמן ששותים בירה אמריקאית זולה וזורקים את הפחיות על האדמה. אבל זה רק בסופי שבוע, בשאר הימים הטבע שייך לנו, המטפסים.
אלכוהול זול יותר ממים
בעשור האחרון יותר ויותר מטפסים צפון-אמריקאיים בורחים מקור החורף הקשה למדינה חמה בה האפשרויות בלתי מוגבלות – מקסיקו. מלבד אתרי הנופש והתיירות, החופים שטופי השמש, אלכוהול זול יותר ממים מינרלים ופירמידות עתיקות למקסיקו, ולמחוז נואבו-ליאון בפרט, יש המון מה להציע מבחינת טיפוס צוקים. בזכות סרטון קצר שהתפרסם לפני כמה שנים ומעשה אחד בלתי יאומן – כשאלכס הונולד טיפס את המולטי פיטצ’ המפורסם “אל סנדרו לומינוסו” – אזור הטיפוס פוטררו צ’יקו פתאום הופיע על המפה. הפיתוח ראה תנופה, המטפסים החלו לזרום מכל העולם מדי חורף וטיפין-טיפין העיירה הענייה הידאלגו החלה לראות תיירות. יחד עם הקהל הגדול מטפסים רבים התחילו לחפש אחרי מקום פחות עמוס לטפס בו, ועם רכסי הרים עשויי אבן גיר חזקה כמו של צפון מקסיקו הם לא חיפשו הרבה זמן. חמישה-שישה מטפסים אמריקאים וקנדיים מצאו את הכפר הקטנטן סיאנגה דה-גונזלס, כשעה נסיעה במעלה דרכים מפותלות הרחק מהעיר העמוסה מונטריי, ולידו כמה מהמצוקים היפים והמרשימים ביותר ביבשת.
אל הרוחות
התיקים ארוזים עם ארוחת צהריים, מים וציוד טיפוס ואנחנו יוצאים לעוד יום של עבודה. ככה זה מרגיש כשאתה חי מתוך תיק בתוך רכב, נודד בין אתרי טיפוס ומבלה כל יום בזוגיות חושנית עם הסלע.
הטיפוס באל סלטו קשה ודורש מאמץ פיזי ומנטלי מהמטפס. אין פה מסלולים קלים, זה אתר למנוסים בלבד. אפשר להתחמם על +6C ואז ישר קופצים לשביעיות. המסלולים ארוכים ודורשים טכניקה טובה ואיזון כמו שהם דורשים כוח וסיבולת. אין פה מתחילים, מי שמגיע לאל סלטו בא לעבוד. עבורנו, העבודה היא בהתקדמות על פרויקטי הטיפוס שלנו, כל אחד והמסלול שלו והגשמתו היא ההצלחה המתוקה, השכר בסוף היום.
אל תפסידו כתבות! נסו את הניוזלטר שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
בחזרה לשביל, אנחנו עדיין עטופים בשכבות, הולכים במעלה הואדי עם כוסות הקפה ביד אל המצוק. השמש בדיוק עולה מעל פסגות ההרים ומעניקה לנו ליטוף חם לבוקר קר. האפרוץ’ – דרך ההגעה למצוק בפי מטפסים – למצוק “לס אנימס” אורך כארבעים דקות, בעיקר הליכה בואדי ומעט עליות. אנחנו מנצלים את ההליכה כדי להזרים דם בגוף, להתעורר ולהתחמם לפני שניגשים לאותו מסלול חימום בודד ואז לעבודה.
למרות שכבר העברנו פה פרק זמן משמעותי וכמעט מדי בוקר אנחנו רואים את המראה הוא מרשים לא פחות כל פעם מחדש. כשעוברים את הפנייה האחרונה נגלה לעינינו המצוק. שבעים מטרים של אבן גיר, מלאה בפיצ’רים – טופות, סדקים, בליטות ומערות קרסט קטנות – קרימפים, ופינצ’ים, הכל בשיפוע קל המבטיח עבודה קשה על כל מסלול (slightly overhung). המקומיים אומרים שרוחות המתים שוכנות בטופות של המצוק, מכאן השם “אנימס” – הרוחות.
כששמענו על אל סלטו נדלקו לנו העיניים
זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים. סינגל פיטצ’, טכני ומפמפם, מסלולים קשים, אוויר הרים צלול כמו בירה מקסיקנית ומרחק מההמונים (לפחות המוני המטפסים) – נשמע נהדר! נדחסנו שלושתנו לפולקסווגן ג’טה הקטנה של ג’וש ויצאנו לנסיעה של שלוש שעות מפוטררו צ’יקו לאל סלטו – בירת הגיר של מקסיקו.
מי שלא התמזל מזלו ולא מכיר מישהו שנוסע לשם יכול לבחור בין שתי אפשרויות:
- מונית מנמל התעופה – אפשרות סבירה אך יקרה, הכפר הקטן סיינגה דה-גונזלס נמצא שעה וחצי הרחק מהעיר על דרך ארוכה ומפותלת בהרים. ההגעה במונית יכולה להיות פשוטה יותר מהחזרה במונית משום שאין שירות מוניות בכפר.
- השכרת רכב – אם אתם מגיעים בקבוצה יכול להיות שהשכרת רכב תהיה הפתרון המושלם עבורכם. זה מאפשר לכם ניידות לצרכי מעבר בין אתרי טיפוס באזור (יש עוד כמה פחות מפורסמים חוץ מפוטררו ואל סלטו), אפשרות לעשות קניות בקלות ותחבורה מובטחת מ\אל השדה.
הלינה והאירוח באל סלטו
נחלקים לשניים: בית משותף או החצר של קיקה. אפשר להשכיר בית קטן או בקתה (קבאנייה בספרדית) המתאימה לחמישה עד עשרה אנשים. שם תקבלו מקלחת, מטבח, מיטות וכו’. מי שרוצה לחסוך טיפה (קמצנים כמונו, למשל) יכול לבחור לישון באוהל בחצר של המכולת של קיקה, היא מרכז הכפר.
מאחורי המכולת והבית של סבתא קיקה ומשפחתה נמצא כר דשא וכמה עצים, מטבח פתוח משותף לכל הדיירים, מקלחת אחת ושני תאי שירותים. יש קצת כלים במטבח אבל תצטרכו להביא משלכם, מקרר שניתן לחלוק עם כל השאר וארגז שמקבלים מקיקה כשעושים “צ’ק-אין”, כלומר נכנסים למכולת לומבשרים לה שאתם ישנים אצלה בחצר. “שימו קרטון על הארגז כדי שהתרנגולות לא יאכלו לכם את האוכל,” היא אמרה לנו כשהגענו. באמת ראינו מה קורה לאוכל הבלתי-מוגן של מי שלא שמע בקולה של קיקה, תרנגולות וכלבי צ’יוואווה מקסיקנים משוטטים חופשי בחצר, לפחות את הכלבים אפשר ללטף.
סיינגה דה-גונזלס הוא כפר קטנטן, חוץ מהמכולת של קיקה יש עוד רק כמה מסעדות (כולן מגישות אוכל מקסיקני) מקום אחד שמכין פיצות אבל הוא לא פיצרייה, מכולת נוספת ששייכת לאחת הבנות של קיקה וזהו. יחד עם זאת הכפר ציורי ופסטורלי, הרחובות שקטים, אלו היורדים מהכביש הראשי מרוצפים בחלוקי נחל, החצרות ירוקות וחמודות והמרפסות מנוקדות בזקנות חייכניות וילדים חובבי כדורגל.
הכירו את קיקה
קיקה היא סבתא מקסיקנית חביבה ועליזה שמבלה את רוב ימיה ורוב שעות היום במכולת הקטנה שלה. היא לא מדברת אנגלית, כמו גם רוב האנשים בכפר, ככה שמי שלא ראה קטנטנות בילדותו יצטרך להיעזר במתורגמן או בשפת הסימנים. למרות חזותה המאיימת משהו, קיקה היא מתוקה ונחמדה כמו שרק סבתא יכולה להיות. בילינו אצלה שישה שבועות ואחרי כמה זמן שניסינו איתה את הספרדית שלנו הצלחנו ליצור קשר. בבוקר נאחל אחד לשנייה בוקר טוב, בערב נשאל איך עבר היום, נדבר על מתי מגיע הירקן או החלבן, מזג האוויר והמשפחה. הבת של קיקה, מיילה, דומה לה בכל היבט מלבד הגיל ומבלה את זמנה גם כן בניהול המכולת וניקיון המטבח. מיילה שמחה מטבעה תסייע למתקשים בספרדית עם שפת סימנים עשירה ויצירתית במיוחד.
מצרכים קונים במכולת של קיקה שמציעה מגוון קטן של פירות וירקות בסיסיים, לחם, ממתקים וקצת בשר ומוצרי חלב. בכפר אין וואיפיי וקליטת סלולרי היא נדירה, אפשר לרכוש מקיקה סיסמה לרשת שמקנה לכם שעה של הנאה בתקשורת עם הארץ, גלישה ברשת החברתית וצפייה סרטי יוטיוב של מטפסים חזקים ומפורסמים (זה מה שעושים כל המטפסים ביום מנוחה, לא?). הניתוק נהדר ומקנה המון פנאי להתרכז בטיפוס וגם בפעילויות נלוות כמו פריזבי, קריאה, ריצה, טיולים רגליים ועוד. זה מקום מעולה למי שרוצים להתנתק לגמרי לכמה שבועות.
לאזור הזה עדיין אין גיידבוק
את המידע על המסלול מקבלים מפה לאוזן או מקובץ PDF שעובר בין כולם. העמוד של לס אנימס כולל את מסלול החימום וכל מה שמסביב עומד על דירוג של 7A או יותר. המון מסלולים בטווח ה-7 וכמה שמיניות נמוכות וגבוהות, חלקם טרם ראו FA (טיפוס חופשי ראשון).
בשבוע שעבר תליתי את הראנרים על הפרויקט האחרון והסופי שלי במאמץ לא קל בכלל, על סף ייאוש מהמסלול שנראה בלתי ניתן להשגה. “אל קמינו דה-צ’ינו”, 8A, הוא מסלול בשיפוע קל בו הקרימפים חוגגים והטופות קטנטנות. שלוש בעיות בולדר V4-5, מופרדות במנוחות סבירות, מרכיבות את המסלול האסתטי הזה. חלק מההקלפות קשות ורבים אכן מדלגים עליהן, בעיקר על הבולט האחרון. שלחתי בטיול הזה שני 7C+, הראשונים בדירוג עבורי, וכמות נכבדת של 7A עד 7B אונסייט, מבחינתי השגתי את שרציתי. אבל המסלול הזה משך אותי, התנועה בו אלגנטית, המהלכים כוחניים אבל טכניים, הוא ארוך ויפה והוא יכול להיות אבן דרך משמעותית ב”קריירת” הטיפוס שלי. האם אני בכלל יכול להשיג כזה דבר?
לה בוקה ומערת טקולוטה
אחרי לס אנימס, המצוק השני בגודלו הוא “לה-בוקה”, שם תמצאו גם כן מגוון מסלולים בדירוגי 7 ומעלה בשיפוע קל, עמוסי טופות וארוכים. שני המצוקים רואים צל בבוקר, שמש חזקה בשעות הצהריים וצל בערב. שיא העונה הוא בחורף – סוף נובמבר עד תחילת פברואר – כשקר מאוד ואפשר לטפס בשמש, אנחנו הגענו טיפה מאוחר (אמצע פברואר) ולכן שעות הטיפוס שלנו מוגבלות לבוקר המוקדם מלווה בשנ”צ ואז אפשרות לסשן ערב נוסף שהצל חוזר, שאר הזמן פשוט חם מדי. מלבד שני מצוקים אלו יש גם את מערת “טקולוטה” הנמצאת מרחק של שעה וחצי הליכה. למרות האפרוץ’ המאתגר המערה היא מקום מרשים, במיוחד לחובבי הטיפוס השלילי. המסלולים שם תלולים, רובם מתחילים בתוך המערה ואז יוצאים ממנה ודורשים הרבה שרירים.
היום האחרון שנשאר לנו לטפס
חשבנו להגיע לשבועיים-שלושה, נשארנו שישה. קשה לעזוב את המקום, גן-עדן למטפס הספורטיבי, מקלט מההמולה של החיים הרגילים.
לפני החזרה צפונה, בפעם האחרונה שאני נקשר לחבל, אני מסתכל שוב על המהלכים הפותחים של המסלול, ממגנז את הידיים ומנסה להירגע לפני שאני נוגע בסלע. רנה בדיוק שלחה את הפרויקט שלה והלחץ להצליח קיים, גם אם אני מנסה להתעלם ממנו. אני לוקח נשימה עמוקה, משחרר הכל, מנער את הידיים ועולה על הצוק.
המסלול פותח בבעיית בולדר עדינה שדורשת יותר איזון מכוח, עבודת רגליים מחושבת וקרימפים שמאיימים לשבור את האצבעות. אם צולחים אותה מגיעים למנוחה טובה לפני בעיית הבולדר השנייה. סדרה של מהלכים גדולים מובילה לג’אג מנוחה טוב שנמצא באמצע הדרך בין ההקלפה האחרונה להקלפה הבאה, מרחק של חמישה מטרים. אם אני נופל זו תהיה חוויה כמו בלונה-פארק, נפילה גדולה שמקפיצה את הקיבה לגרון. אבל הפעם אני מגיע אליה בלי ליפול, מצליח לעבור בעיית בולדר נוספת, מקליפ, נח, ומתכונן לבעייה הקשה מכולם. רוב מי שמטפס את המסלול ברד-פוינט (אחרי מספר ניסיונות בהם עובדים על המהלכים השונים, מה שנקרא בטה) מדגל על הבולט האחרון, אבל אני תמיד נלחץ כשזה מגיע לידי כך, בוחר להקליפ לא משנה כמה זה יהיה מאתגר רק לא להסתכן בהצלחה מרגשת במיוחד או נפילה גדולה מאוד. אבל היום ההקלפה לא קשה, אני מצליח למצוא תנוחה נוחה עם עקב מסביב לטופה קטנה, מנסה להתעלם מהעייפות ומהאדרנלין שמציפים אותי בו זמנית. אני מתקדם הלאה, פועל על פי זיכרון שריר יותר מאשר מחשבה. המהלך הקשה האחרון הוא מעבר ימינה חזק ואז צעד גדול לעבר סיידפול נוח להקלפת התחנה, אני לא מאמין שאני כבר שם ובכלל לא מרגיש כל כך נורא. אני מקליפ את התחנה ופשוט משחרר, נופל שני מטרים קלילים למטה על החבל, אנחת רווחה ענקית. כל שמחכה לי עכשיו זו סרבסה קרה, צ’יפס וסלסה ומנוחה טובה. מחר אני עולה על טיסה, ולמרות שרק ייגמר הטיול למקסיקו ויתחיל אחד חדש בקנדה, אני עצוב לעזוב.
