מסע גבולות נולד מחלום קטן ומשונה של שני חברים: לבדוק כמה רחוק אפשר ללכת בתוך פחות מ־24 שעות. אבל בין הגבולות הפיזיים שעל המפה, נמתח גם גבול אחר, אנושי הרבה יותר. זהו הגבול שהופך בסופו של דבר למרכיב המרכזי במסע, ומעמיד כל משתתף מול עצמו, ובו בזמן גם כחלק מקבוצה שמחזיקה אחד את השני לאורך הדרך.
בתוך החיבור הזה, כל אחד מקבל הזדמנות לבדוק את עצמו מחדש. את היכולת להמשיך כשכבר קשה, את מידת ההתמדה, ואת הרצון להשלים דרך ארוכה שנראית לפעמים בלתי אפשרית. ספוילר: רובם מצליחים.
לחצו פה לקבל את הכתבות בוואטסאפ:
איך נולד האתגר
לפני אי אלו שנים, אולי עשור, הגו שגיא וסרמן ויוסף (יוסי) אשור רעיון מוזר. כחובבי הליכה וטבע, שגיא הציע לבדוק כמה יוכלו ללכת במשך 24 שעות רצופות. אל הניסוי הזה הצטרף גם רפאל כהן, וכך יצאו השלושה לדרך, מהגבול עם סוריה במזרח הגולן ועד חוף הים התיכון.
זה היה מסע של כ־90 ק”מ, שנמשך כמעט 23 שעות, ולקח אותם עד הקצה. בעיקר אל הקצה של עצמם. מסע של כאב פיזי, תשישות וטשטוש חושים. מקום שבו הגוף ממשיך ללכת, אבל התודעה כבר מתחילה להתנתק.
אני זוכר היטב את הפרסום של רפאל, חבר משותף, שסיקרן אותי מאוד. רציתי להשתתף, אבל כנראה שפחדתי מגודל המשימה. מצאתי לעצמי תירוצים, ונשארתי בבית. גם למסע השני רציתי להגיע. ושוב ויתרתי. המסע ההוא אפילו לא הושלם. יוסי ושגיא מצאו את עצמם אבודים בנחל צין, נטולי חוש כיוון, בצורה שרק תשישות עצומה יודעת לייצר.
שגיא הוא איש החזון. יוסי הוא המנוע האנושי. מפיק, מארגן, ובעיקר מגנט לאנשים. יש לו דיבור בגובה העיניים ויכולת נדירה ליצור קשרים במהירות. פעם אחר פעם הוא בונה סביבו קבוצות, במעגלים שונים ומשונים. “מסע גבולות” הפך עם השנים לפרויקט כמעט שנתי. בכל פעם נולד מסלול חדש ואתגר אחר. לא תמיד בין גבולות פיזיים, אבל תמיד כזה שנוגע בגבולות הפנימיים.
למה בכלל לעשות דבר כזה?
כך כותב יוסי באתר שלו על מסע גבולות: “למה? כי זה קשה. כי זה אפשרי. בשביל תחושת ההתעלות. בשביל תחושת היחד. אתגר. גברים שעוברים יחד אתגר משותף.”
למסעות האלה יש כמה עקרונות ברורים: 24 שעות, הסתמכות עצמית, ללא עלות, ורק גברים. יש דינמיקה מיוחדת בקבוצת גברים, ויוסי מבקש לחקור ולהבליט אותה דרך המסע. מעבר לזה, מדובר באירוע שמתנהל כמעט בדיוק צבאי: לוחות זמנים קשוחים, קצב מוגדר ויעדים ברורים.
עם השנים האתגר השתנה. פחות קיצוני ואיזוטרי, יותר נגיש ובר־השגה, אבל עדיין כזה שמוציא אותך עמוק מאזור הנוחות. לא מדובר באירוע של “סופר־אנשים”, אלא באנשים רגילים לגמרי. בעלי כושר סביר, בגילאים מגוונים מאוד, מצעירים בני 18 ועד מבוגרים בני חמישים פלוס. בשלב הזה גם אני כבר הצטרפתי לחלק מהמסעות. זכיתי להקיף את הכנרת, כ־64 ק”מ בקצת יותר מ־20 שעות, וצעדתי מחוף הים בקריית ים ועד הכנרת במסלול “ים אל ים” ייחודי.
יוצאים לדרך – מסע 2026
השנה, אחרי דחייה בעקבות המלחמה, נקבע סוף סוף מועד למסע 2026. הפעם נחצה את הגולן, מהפינה הדרום־מזרחית שלו בבריכת ג’וחדר (עין אורחה), ועד מרגלות החרמון במג’דל שמס. בסך הכול כ־50 ק”מ.
24 השעות מתחילות דווקא ברוגע. מתכנסים לעת ערב, סביב מדורה. ארוחת ערב פשוטה בשטח, שיחות ראשונות, מחצלות פרושות על הקרקע, וכל אחד מוצא לעצמו פינה לשינה קצרה לפני היום הארוך. כמו תמיד, גם השנה הקבוצה מגוונת מאוד. בני 28 לצד בני 58. והפעם זכיתי בעצמי בתואר המפוקפק: “זקן המשתתפים”.
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
שנייה, עצרו רגע:
לפנות בוקר יוסי כבר מתפקד כמו מנצח על תזמורת. הכול מתקתק בדיוק כמעט שווייצרי. ביד אחת קפה, ביד השנייה מפת נייר מנוילנת שעליה מסומנות נקודות ההתקדמות ושעות היעד. לאורך היום הוא יעדכן אותנו שוב ושוב על הקצב. בדרך כלל הצלחנו להקדים מעט את התכנון, מה שזיכה אותנו בכמה דקות מנוחה בלתי צפויות. חמש דקות פה, שלוש דקות שם. בשלב מסוים אלה כבר לא “סתם” דקות. הן הופכות למשהו שהגוף נאחז בו. מעבר לעצירות הקטנות, יש גם שתי עצירות משמעותיות יותר: עין זיוון ובוקעתא. הזדמנות למלא מים, לקנות שתייה קרה, ובעיקר לאכול ארטיק כאילו מדובר בארוחת גורמה.
שעת ההתחלה נקבעה לחמש בבוקר. החשיכה עדיין מכסה את הגולן, אבל קווי אור ראשונים כבר מתחילים לצבוע את השמיים. הקצב בהתחלה מהיר. הגוף עוד טרי. השרירים מתחממים. תחנות הרוח הענקיות נעות באיטיות מולנו. מונומנט שנוי במחלוקת אולי, אבל כזה שקשה להישאר אדיש אליו. אנחנו מספיקים לראות את הירח המלא שוקע, כתום וכבד, רגע לפני הזריחה. רק בסיום היום, בדרך חזרה במיניבוס, נראה אותו שוב מטפס מעל האופק. סגירת מעגל של יום שלם. הקילומטרים הראשונים נמתחים לאורך ציר הנפט. דרך אספלט ארוכה וישרה, כמעט מונוטונית, שמטרתה פשוט לקחת אותנו צפונה.
הדרך
מסע גבולות הוא לא מסע שמתמקד בנוף. כשמתכננים יום הליכה כזה, קודם כול מסתכלים על נקודת ההתחלה, נקודת הסיום, והמרחק ביניהן. זה העיקר. תכנון “נכון” של טיול בגולן היה כנראה עובר בנחלים, במעיינות, בשבילי הליכה יפים. אבל במסע כזה צריך לפעמים להתפשר. המטרה הייתה להתחיל כשהחרמון רחוק מול העיניים, ולסיים כשהוא כבר מתנשא מעלינו במלוא הגודל. ואכן, בשלב מסוים לאורך ציר הנפט, הפסגה הלבנה התגלתה מרחוק. לאורך כל היום החרמון הופיע ונעלם לסירוגין, כמו יעד שמסרב להתקרב. כשעמדנו בסוף היום בגבעת הצעקות, כבר לא נראו השלוגיות. רק המסה האפורה של ההר והבסיסים שעל פסגתו.
אבל גם אם המסלול לא נבנה סביב נוף, ברגע שיוצאים החוצה, הטבע נמצא סביבך כל הזמן. צריך רק להרים את הראש. כך מצאנו את עצמנו חולפים בין מקומות שהשתלבו היטב באביב הגולני. מסגד ח’ושניה הנטוש, שנותר עומד למרות שהכפר סביבו נהרס מזמן. טיפסנו במדרגות הלולייניות אל הגג הרחב ואל ראש המגדל. עברנו גם בין בתי הבזלת החרבים של הכפר הישן. אבנים שחורות טובלות בעשב ירוק. למרות שהעונה כבר מתקדמת, הגולן עדיין שומר על הירוק שלו, ופריחה משוגעת מלווה אותנו לאורך הדרך.
את 20 הקילומטרים הראשונים עברנו בקלות יחסית, עד עין זיוון. שם עצרנו למנוחה קצת יותר ארוכה, שתייה קרה וארטיק במרכול המקומי. מכאן הגוף כבר מתחיל לדבר.
הדילוג מעל שערים כבר פחות אלגנטי. הרגליים כבדות יותר. סוף סוף אנחנו נשפכים למקטע קצר של שביל הגולן. עשב גבוה מסביב, והר אביטל ובנטל מזדקרים מולנו, עגלגלים וכמעט רכים למראה. זה כבר שלב אחר ביום. שלב של התכנסות פנימית: המחשבות מצטמצמות. הדיבור נעלם לפרקים. מתחיל מאבק שקט בינך לבין עצמך, שמטרתו פשוט להמשיך לזוז.
קבלו עדכונים על כתבות בווצאפ:
לחצו פה להצטרף
אנחנו מטפסים דרך החורש אל הכביש שמוביל לבוקעתא. 40 ק”מ כבר מאחורינו. בפאתי הכפר אנחנו נשכבים בתוך שדה למנוחה קצרה. אני שוקע לכמה דקות של נמנום, מרוקן לגמרי מאנרגיה. עשרת הקילומטרים האחרונים מובילים אותנו דרך הרחובות הצרים של מג’דל שמס. אנחנו חולפים ליד ברכת רם, שתמיד נראית כאילו עוד רגע יהפכו אותה למקום תיירות מסודר, אבל איכשהו זה אף פעם לא באמת קורה. אנדרטאות ושלטים עם תמונות של ילדים צעירים מחזירים מיד את הזיכרון לאסון מגרש הכדורגל במלחמה. אי אפשר לברוח מהמציאות כאן. היא נמצאת בכל פינה.
ואז מגיעה העלייה האחרונה. שיפוע חד ואכזרי אל גבעת הצעקות. מקלות ההליכה ננעצים באספלט, דוחפים עוד קצת קדימה. השעון מתקרב ל־50 ק”מ. ערב כבר יורד והאוויר נהיה קר. אנחנו מגיעים מתחת לדגל הדרוזי הגדול שמתנופף מול הגבול עם סוריה. פעם היו עומדים כאן וצועקים לקרובים שמעבר לגבול. היום הוואטסאפ החליף את הצעקות. האם הסיום מרגש? לא בטוח. הוא בעיקר שקט. כי בסוף, הסיום הוא רק נקודה אחת בדרך. הדרך עצמה היא הסיפור האמיתי.
אנחנו עושים סיכום קצר לפני שנמלטים אל החום של המיניבוס שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. בדרך אני נזכר בראיון שערכתי לאחרונה עם עזרא ג’ונסון, שבו דיברנו על השבילים הארוכים בארצות הברית. עזרא סיפר שה־CDT הוא השביל האהוב עליו, לא כי הוא היפה ביותר, אלא כי הוא מתאים במיוחד לאנשים שאוהבים הליכה באמת. לא את הנוף, לא את התמונות, את ההליכה עצמה. גם כשהדרך מונוטונית, גם כשהנוף לא תמיד מרשים, עצם ההליכה היא הדבר שבשבילו באת. ובסוף, אולי זה גם הסיפור של מסע גבולות.
האנשים שמאחורי המסע
יוסי אשור (51) – יוסי הוא איש מיוחד. חריג בנוף. לפרנסתו הוא מתקן תריסים חשמליים, והוא אוהב את העבודה הזאת באמת. לדבריו, אנשים לא משלמים לו רק על התיקון, אלא גם על השיחה. וכזה בדיוק הוא. אדם שאוהב אנשים, סקרן לגביהם, ורוצה להבין מה מפעיל אותם. שיחה עם יוסי יכולה בקלות להגיע למקומות לא צפויים. הוא נוגע בנושאים שאנשים בדרך כלל מעדיפים לעקוף. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי מסכות, אבל גם בלי כוחנות. ההיכרות שלי איתו פתחה עבורי סוג אחר של כנות. יוסי אוהב טבע בצורה שקשה להסביר. הוא מתרגש ממנו באמת. לדבריו, אירועי “מסע גבולות” הם מהזיכרונות הכי חזקים שנשארים איתו, לפרטי פרטים, ולכן הוא חוזר אליהם שוב ושוב. “חסר מנוחה וממשיך לחפש”, כך הוא מגדיר את עצמו. שווה להכיר – מוזמנים לשיחה שעשיתי עם יוסי בפודקאסט "לטייל בקלילות"
שגיא וסרמן (41) – שגיא הוא הגיבור השקט של המסע. הוא נראה כמו התגלמות כמעט סטריאוטיפית של איש שטח ישראלי. לוחם קשוח, אקדח בחגורה, תיק גדול על הגב, מעט מילים. הוא גר בשדה בועז שבגוש עציון, שם הוא עוסק בחקלאות, קיימות ופרויקטים חברתיים שונים. את הבית שלו הוא בונה בעצמו, במו ידיו. שגיא גם יוצא עם ילדיו למסעות חמורים ארוכים ברחבי הארץ. לא טיול של סוף שבוע, אלא חודשים בדרכים.
באמצע שנות השלושים לחייו הוא חלה בפרקינסון. לראות מחלה כזאת מתקדמת בגוף צעיר זה דבר לא פשוט. אני פוגש אותו אחת לכמה שנים במסעות האלה, וכל פעם רואים עוד שינוי קטן. בשיחת הפתיחה הוא מספר שחשב שהמסע הקודם יהיה האחרון שלו. אבל שגיא הוא כנראה האדם האחרון שיוותר לעצמו. בתחילת ההליכה הוא גורר מעט רגל. הולך מאחור. עוצר מדי פעם לעשות תנועות מוזרות, לשחרר את הגוף. צעדים הצידה, הליכה לאחור, קפיצות קטנות. לאט לאט ההליכה שלו מתייצבת. ואז מגיעה העלייה האחרונה אל גבעת הצעקות. השיפוע תלול ואכזרי. אחרי כמעט 50 ק”מ הרגליים של כולנו כבר מרוסקות. ואז שגיא פשוט חולף על פניי, כאילו המסע רק התחיל. בצעדים ארוכים ויציבים הוא מטפס קדימה, ומגיע ראשון אל הדגל הדרוזי הגדול שמול הגבול הסורי. רוצים לראות את שגיא? כתבה על ההתמודדות שלו עם הפרקינסון.
כתב: אריה פישלר, אאוטפאנל,
צילום: טל שגיא, אריה פישלר
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
