היא יצאה לטרק הסולו הראשון שלה, שזה מפתיע לאור הרקע העשיר שלה באאוטדור וטיולים בעשרות שנים… דבי עברי מספרת איך זה לטייל לבד בהרי סקוטלנד? סיפור…
רגע לפני שאני צועדת לתוך פתח בסבך הצמחיה, אני מסתובבת ומנופפת לאישי לשלום. הוא ממשיך לשדה התעופה ואני נעלמת לתוך מנהרת צמחיה, כמו מחילת הארנב אליה נכנסה אליס בדרך לארץ הפלאות. כאן מתחילה הדרך עליה אצעד במהלך ששת הימים הקרובים במרחבי סקוטלנד. 134 קילומטרים קסומים על שביל ה- West Highland Way או בשמו המקוצר הידוע WHW. אולי 140 קילומטרים, אם כוללים את שלושת הקילומטרים הנוספים שאני הולכת לכל כיוון כשאני מפספסת את הפנייה שמאלה לשביל, ממש בתחילת הדרך מהעיירה דרימן, מיד אחרי מנהרת הצמחייה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אוופס… טעות בניווט
אני מתרגשת. המון מחשבות רצות בראש. אחרי חודשים של ציפייה, זה סוף-סוף קורה – אני מתחילה את הדרך. הכבשים בשדה הירוק, שמגיע עד הכביש, מביטות אליי כאומרות: “מה את עושה פה?”. השמש זורחת על הגבעות שמעבר לכביש. לוקח לי כחצי שעה להבין שאני הולכת לצד כביש מהיר, כשמכוניות חולפות במהירות. זה ממש לא דומה לתיאור השביל. אני שולפת את הטלפון, פותחת את גוגל מפות, ומבינה שפספסתי את הפנייה בכשלושה קילומטרים. זה מביך. אבל איכשהו, לטעות לבד מרגיש שונה. אין לי את מי להאשים, ומצד שני אני לא מרגישה רע על כך שמישהו אחר נושא בתוצאות של הטעות שלי. אז אני מסתובבת, חוזרת על עקבותי, וכשאני מגיעה למנהרת הצמחיה אני רואה אותו עומד שם, זקוף וברור – עמוד העץ עם הסימון של שביל ה-WHW. פשוט פספסתי אותו.
הנה תובנה ראשונה על טרק סולו – כל האחריות על הניווט עליי. זו לא באמת בעיה, שכן השביל מסומן היטב בכל מקום שבו יש נקודת החלטה, והתוואי שלו מופיע בגוגל מפות, כך שבכל רגע אני יכולה לראות בדיוק איפה אני ביחס לשביל. זה רק עניין של תשומת לב, והמשך הניווט מכאן הולך ללא תקלות. עכשיו, משחזרתי לשביל, צעד אחר צעד אני נכנסת למוד: הקשבה לציוץ הציפורים, תחושת הבריזה הקלה בפנים, המחשבות שעולות לתודעה ואז נעלמות. עמודי פריחה ורודים מלווים את דרכי. בהמשך אלמד ששמם Willow Herb (ערברבה בעברית) – אגדה מקומית מספרת שזרעי הצמח הגיעו לכאן במגפי החיילים שחזרו ממלחמות העולם. לקראתי צועד איש, מטייל עם שני כלבים קשורים ברצועה. הוא מחייך חיוך רחב ואומר לי במבטא סקוטי כבד: ?Quite a beautiful morning, isn’t it, וחולף על פני. אכן בוקר נפלא.
בסקוטלנד לא מתרגשים מהגשם
את טבילת הגשם הראשונה אני מקבלת כבר ביום הראשון, במופע דרמטי, בדיוק כשאני מגיעה לפסגת ה-Conic Hill – הר בצורת חרוט שמפסגתו נשקפת תצפית נהדרת על אגם Loch Lomond וקו האיים שבתוכו, המסמן את הגבול הגיאולוגי בין הלאולנדס להיילנדס. השמיים מתכסים בענן כהה ואפור, ותוך דקות מתחיל גשם זלעפות. מזל שאני מצוידת היטב. שולפת את מעיל ומכנסי הגשם מהתיק, וגם את כיסוי התרמיל. עכשיו, כשאני מוגנת מהגשם, אני יכולה ליהנות ממופע טבע מרהיב. בכל אחד מהימים על השביל אני מקבלת גשם בכמות זו או אחרת. ביום השלישי, הגשם לא מפסיק לרדת. אני הולכת לאורך נהר Falloch, נהר רחב ומרשים. עננים עוטפים את הפסגות מסביב. אני לבד על השביל, שמדי פעם הופך לנחל בעצמו. הנעליים נרטבות וגם הרגליים – אחרי כמה דקות מתרגלים וזה מפסיק להיות עניין. שאר הגוף יבש – המעיל ומכנסי הגשם עושים את העבודה.
המפלים בנחל זורמים בעוצמה. הכבשים מביטות בי לרגע וממשיכות ללחך את העשב באדישות – הן לא מתרגשות מהגשם, יש עליהן המון צמר. השביל מתפתל בתוך יער עבות. בין הסלעים לצמחייה מתחבאות מושבות של פטריות מסוגים שונים, מרגישה כמו ביער פיות. לקראת סוף היום אני עוצרת לקרוא שלט לצד הדרך. כתוב שזהו אחד האזורים הגשומים ביותר בבריטניה – ספרו לי על זה! הגשם יורד ללא הפוגה מאז שהתחלתי ללכת הבוקר. השלט מוסיף מידע על כמות המשקעים השנתית הממוצעת: 2.5 מ’. מטר?! מסתבר שכאן סופרים את כמות המשקעים במטרים. להשוואה, בתל אביב ממוצע המשקעים השנתי הוא חמישית מזה: 550 מילימטר, או בתרגום לסקוטית – 0.55 מ’.
כל הנחלים זורמים ללוך
הגשם שזורם על המדרונות יורד בהמון יובלים לנחלים, שאוספים כמויות אדירות של מים, זורמים בשצף קצף, ובסוף נשפכים לאגמים גדולים שנקראים בשפה המקומית Loch. ביומיים הראשונים, רוב ההליכה היא על שפת Loch Lomond. השביל עובר לאורך המדרון שעל גדות האגם. ההליכה לא קלה – בכל צעד אני מדלגת מעל מפלונים, סלעים, שורשים וגזעים רטובים. אני לא מפסיקה להתפעל מכמות המים. מכיוון שאין מי שיזרז אותי, אני עוצרת ליד כל מפל: מצלמת בחשיפה קצרה כדי “לעצור” את הזרימה בתמונה, ובחשיפה ארוכה להדגשת תנועת המים, מצד אחד של המפל ומצידו השני.
אבל אז אני מבינה שאם אמשיך בקצב הזה, החושך ירד לפני שאגיע לנקודת הסיום. אז אני מוצאת את הקצב שמתאים לי – מצד אחד להספיק את המסלול, ומצד שני ליהנות מהדרך. קצת אחרי שהשמש שוקעת, אני מגיעה לכפר קטנטן בשם Rowardennan. איוואן, שממנו שכרתי מראש בקתת חדר, מקבל את פני עם בירה קרה – סיום ראוי ליום הראשון שלי על השביל.
יש גם אגמים קטנים בדרך, והם נקראים Lochan. אחד מהם הוא “אגמון החרב האבודה” – שמו רומז על אגדה. לפי הסיפור, רוברט דה-ברוס, הגיבור שהפך מאוחר יותר למלך סקוטלנד, עבר כאן עם צבאו לאחר מפלה בקרב והשליך את חרבו המפורסמת לאגם. האגדה מספרת שעד היום היא שוכנת אי שם במעמקים.
לאורך השביל יש תיעוד של מלחמות אכזריות עקובות מדם בין השבטים (clans) השונים: מקגרגור, מקדונלד (השבט, לא רשת המסעדות), מקאליסטר, מקדוגל, ועוד. היו עשרות שבטים, וההסטוריה הסקוטית רצופה באינספור מלחמות אכזריות בינם לבין עצמם, נגד האנגלים, ונגד עמים אחרים שרצו לשלוט באזור. היום, הסקוטים הם עם שלו ומנומס, וכל צאצאי השבטים חיים בהרמוניה ושלווה. אני חושבת לעצמי: אולי יש תקווה גם למזרח התיכון המסוכסך שלנו.
מפגשי מטיילים
למרות שזו העונה הכי פופולרית לטייל ב-WHW, אני פוגשת מעט מטיילים על השביל. עם חלקם אני מחליפה חיוך וברכת “היי” או “יאהה” באנגלית סקוטית. אחרים עוצרים לשיחה קצרה, מתפעלים יחד מהנוף או מעירים משהו על מזג האוויר. לקראת הצהריים אני מזהה זוג שכבר פגשתי בדרך, יושבים לאכול בנקודה המשקיפה על העמק. “יופי של נקודה מצאתם לארוחה,” אני קוראת אליהם וממשיכה לחפש לי את נקודת הנוף לארוחת הצהריים שלי. כשהם חולפים על פני, במקום שבו בחרתי לשבת, הם מחזירים לי: “גם את מצאת יופי של נקודה.” אני מחייכת, והם מנופפים לשלום וממשיכים בדרכם.
בערב אני פוגשת את דפני בפאב של האכסניה שבה אני ישנה באותו לילה. אני ישנה בחדר משותף – לא עשיתי את זה כבר המון שנים, אבל זה היה מקום הלינה הזמין בקינגסהאוס, וחשבתי שיהיה נחמד לנסות. אני מגיעה לאכסניה בשארית כוחותיי, אחרי יום הליכה של 30 ק”מ – חיבור של שני קטעים. החדר חם מאוד ומכיוון שהגעתי מאוחר, אני מקבלת את המיטה העליונה במיטת הקומותיים, והלוגיסטיקה של ההתארגנות לא נוחה. חלק מהנשים נמצאות בחדר, אבל לא מתפתחת שיחה מעניינת. אז אני יוצאת לפאב ושם אני שמחה לפגוש את דפני, בחורה בלגית נחמדה שפגשתי היום בדרך כשעצרתי לצלם ציפורים שבנו קן על האדמה. אנחנו יושבות על בירה ומגלגלות שיחה טובה על טיולים ועל החיים.
מצטרפים לווצאפ של אאוטפאנל:
דפני עושה את שביל ה-WHW כחימום לטרק ה-Great Glen Way, שאחריו היא מתכננת מסלול מאתגר שחוצה את האי סקאי. כל זה כשהיא ישנה באוהל שהיא נושאת על גבה ומקימה לצד השביל כשהיא מחליטה לסיים את היום. בין השבילים היא תתארח אצל חברים שפגשה בניו זילנד, בזמן שצעדה שם בטרקים במשך ארבעה חודשים. היא מספרת על כל זה עם ניצוץ בעיניים, וזה ממש מעורר השראה וגורם לרצות להמשיך לטייל בעולם. את אליסון אני פוגשת כבר ביום הראשון על השביל. מדי פעם היא חולפת על פני כשאני עוצרת להתפעל ממפל, ולעיתים אני חולפת על פניה כשהיא עוצרת למנוחה. אמרנו “היי” וחייכנו אחת לשניה לפני שנעלמנו זו לזו בהמשך השביל. רק ביום השלישי למסע, יוצא לנו ממש לדבר בזמן שאנחנו אוכלות יחד ארוחת בוקר. היא בגילי, גרה ביורקשייר. בשנה שעברה היא צעדה עשרה ימים לאורך החוף המזרחי של בריטניה, והשנה היא החליטה לטייל כאן בסקוטלנד. גם היא, כמוני, צועדת סולו בשביל ונהנית מהשקט של ההליכה עם עצמה. המסלול הבוקר מתחיל בעליה תלולה עם שם מאיים: “מדרגות השטן” – טיפוס של 250 מטרים שבסופו מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר על השביל. בפסגה אני פוגשת שוב את אליסון. אנחנו מתפעלות יחד מהנוף המרהיב שנגלה לעינינו – רכסים ירוקים עד קצה האופק, ביניהם מתפתל שביל צר שנעלם באינסוף, לשם אנחנו ממשיכות. אני נותנת לאליסון להתקדם בשביל עד שהיא נעלמת מהעין, ורק אז ממשיכה ללכת. יש קסם בלצעוד קילומטרים בתוך הנוף העצום הזה לבד. הצעידה המדיטטיבית מנקה את הראש ממחשבות, ובכל פעם מחדש, צליל פכפוך המים של הערוצים הרבים החוצים את השביל מחזיר אותי לכאן ולעכשיו.
את אוהבת שחיית בר?
מקטע השביל ביום החמישי קצר יחסית. אני מסיימת אותו מוקדם אחר הצהריים בעיירה קינלוכליבן, באתר הקמפינג על שפת הנהר. אני מקימה מהר את האוהל ויוצאת לתור את האזור. בתיה הפשוטים של העיירה בנויים בעמק משני צידי הנהר הלבן, כשהמדרונות הגבוהים סביב מהווים תפאורה מרשימה בכל כיוון אליו מביטים. כשאני רואה שלט המכוון למפל Grey Mares, אני מתפתה ללכת בעקבותיו. למרות כל המים שכבר ראיתי, המפל שמימיו יורדים מגובה 60 מטרים משמח אותי מאוד ומצדיק את ההליכה אליו בתוך היער. בחורה מקומית שפגשתי בדרך סיפרה לי שיש איילים באזור העיירה, אלו עם הקרניים הגדולות. בדרך חזרה מהמפל אני שואלת עובר אורח איפה יש סיכוי לפגוש אותם. הוא מצביע על כמה נקודות שבחלקן כבר ביקרתי, ואז שואל אותי: “את אוהבת wild swimming?” השאלה מפתיעה אותי. “למה אתה מתכוון?” “בנהר,” הוא הבהיר. “כן, בטח שאני אוהבת.” הוא נותן לי הנחיות הגעה למקום. אני לא יודעת מה בדיוק אפגוש שם, אבל לוקחת איתי בגד ים ומגבת ושמה פעמי למקום.
חוצה את הגשר מעל הנחל הרחב וממשיכה ללכת על הגדה השנייה במעלה הנהר. אני מגיעה לאזור עם סלעים, מעין מובלעת בנהר שבה הזרימה יותר איטית. אין כאן נפש חיה, סביבי רק צמחייה עבותה, קול זרימת המים ועוף שעובר מדי פעם. נוגעת במים – הם קפואים, אבל, הי, באתי ל-wild swimming. מכניסה תחילה את קצות אצבעות הרגליים, ולאט לאט מחליקה לתוך המים; לבסוף גם הראש נכנס – איזה כיף! מגע בלתי אמצעי עם הטבע, בכל החושים. שוחה סביב הסלעים, חוקרת את כל פינות החמד של הבריכה הפרטית הזאת שזכיתי לטבול בה. כשאני יוצאת, אני מתיישבת על הסלע – תחושת רעננות נהדרת. בתזמון מושלם מתחילה השקיעה וצובעת את העננים בצבעי כתום יפהפיים. סיום מושלם ליום החמישי של המסע.
טיפוס אחרון לפני סיום
השעה שלוש אחר הצהריים, וממרחק אני רואה כבר את העמק Glen Nevis ובתיה של העיירה פורט וויליאם – נקודת הסיום הרשמית של ה-WHW. מתחילה להרגיש את סוף המסלול כשאני רואה שלט שעליו כתוב: Dùn Deardail. אני נזכרת שקראתי על זה בסיפור הדרך – עלייה מומלצת לאתר ארכיאולוגי עם שרידים מלפני אלפיים שנה. אני כבר עייפה, אבל הסקרנות מנצחת.
העליה תלולה, ולא נגמרת. ככל שאני עולה, הרוח מתחזקת ונעשה קר. כשאני מגיעה למעלה, הנשימה נעצרת – בגלל הקושי של העליה, בגלל הרוח החזקה, אבל בעיקר בשל הנוף המרהיב. זו נקודת תצפית נהדרת על Ben Nevis, ההר הגבוה ביותר בסקוטלנד ובכל ממלכת בריטניה. בין הנקודה שבה אני עומדת לבין ההר משתרע Glen Nevis, עמק רחב ויפהפה, ובהמשכו בתי העיירה פורט וויליאם. אני כל כך מתרגשת – זו נראית לי נקודה נהדרת לחגוג בה את סיום השביל. אני מצלמת כאן למשפחה סרטון סלפי ומשתפת אותם בהתרגשות. עכשיו נותר רק לרדת מ-Dùn Deardail, להמשיך בירידה לעמק ולמרגלות Ben Nevis, שם נמצא אתר הקמפינג. הירידה לא נגמרת; זה לוקח יותר זמן ממה שציפיתי. הרגליים עייפות, הברכיים מציקות, ואני מרגישה את העייפות של כל ששת ימי המסע. אני מפנטזת על הישיבה ליד האוהל אחרי מקלחת, ארוחת ערב טובה ובירה. זה מחזיק אותי במהלך כל הירידה.
זה לא נגמר עד שהילד מנגן בחמת חלילים
בשארית כוחותיי בתחושה של ניצחון, אני מגיעה לצ’ק אין של אתר הקמפינג גלן נביס. אני ניגשת למקום האחסון, שם אמור היה לחכות לי התרמיל הגדול עם האוהל והשק”ש (שכרתי חברה שמובילה את הציוד עבור המטייל אל היעד) – אבל המחסן ריק, התיק שלי לא שם. בירור טלפוני עם החברה מגלה שחלה טעות ברישום התאריך, התרמיל לא הגיע ואין להם כרגע איך לעזור לי. הגברת הנחמדה בעמדת הקבלה של הקמפינג רואה את המצוקה שלי ומסמנת לי לחכות. תוך דקות מגיע בחור נחמד שאומר לי: “בואי, אסיע אותך ל-Kinlochleven להביא את הציוד.” לוקח לי רגע להפנים מה הוא אומר. “מה, באמת תעשה את זה בשבילי?” הוא עונה: “זה מה שאנחנו עושים, מה שצריך כדי שתהיה לאנשים חופשה טובה.” הגברת מהקבלה שואלת אותי: “בינתיים אפשר להציע לך קפה או תה?” אין דבר שאני צריכה יותר מזה עכשיו.
לבחור קוראים ג’וש. אנחנו נוסעים 40 דקות הלוך ו-40 דקות חזור. הוא ממש נחמד, שואל אותי על החוויות שלי בשביל, מספר על העבודה בקמפ ועל החיים בסקוטלנד. כשהתרמיל כבר ברשותנו, קצת לפני החזרה לקמפ, חוצה את הכביש אייל ענק עם קרניים מפוארות. אני לא מאמינה! כל הדרך רציתי לפגוש אייל צפוני, והנה זה קורה. איזו שמחה! בכניסה לאתר הקמפינג, כדי להשלים את קבלת הפנים, עומד ילד חמוד עם חמת חלילים ומנגן קלאסיקות סקוטיות מוכרות. עכשיו שהציוד אצלי, אני בוחרת מקום על הדשא מול הר בן נוויס הגדול ומקימה את האוהל. אני מספיקה להגיע לבר של הקמפ לאכול קולן סקינק – מרק דג בקלה מעושן, ולהרים פיינט בירה לכבוד ששת הימים המדהימים שעברתי.
הדרן: שלושה קילומטר לעיירה פורט וויליאם
אני חייבת להגיע לקו הסיום הרשמי של השביל, כך שאני מוצאת את עצמי בבוקר המחרת צועדת את שלושת הקילומטרים הנותרים מהקמפ ל-Fort William. העיר קטנה וחמודה, בנויה על גדות אגם גדול. מרכז העיר הוא מדרחוב ססגוני, עם מסעדות, בתי קפה, חנויות ונגני רחוב שמשמחים את העוברים ושבים. במדרחוב נמצא פסל ברונזה של איש יושב, המסמן את סוף שביל ה-WHW. הפסל נקרא בשם כל כך מתאים לסיום מסלול הליכה ארוך: “הרגליים הדואבות.” אני מתיישבת לידו בהזדהות ומצלמת סלפי לתיעוד הסיום הרשמי.
לבד בטבע העצום של סקוטלנד
נהניתי להיות עם עצמי בתוך הטבע העצום של סקוטלנד. אהבתי את השקט שנשזר בו קול פכפוך המים הזורמים. המסע נתן דרור למחשבות, שקיבלו זמן ומרחב לנדוד בחופשיות וללא גבולות. גיליתי שטיול סולו הוא חוויה טובה, שונה — לא במקום, אלא בנוסף לטיולים עם אישי, עם המשפחה ועם חברים. בדרך כלל אני מתחשבת ברצונות של שותפי לטיול וזורמת עם החלטות משותפות, במטרה ליצור טיול הרמוני שבו כולם נהנים מהביחד ומהחוויה המשותפת. טרק הסולו אפשר לי לחדד מהן החוויות שאני בוחרת כשאין עוד אנשים בסביבה, כשהבחירה תלויה רק ברצון שלי. זו חוויה משחררת ומלמדת.
מאת: דבי עברי
נהנתם? המשיכו לקרוא עוד כתבות באאוטפאנל:
