4272 קילומטר, 3 מדינות, חמישה אזורים גיאוגרפיים, 7 פארקים לאומיים, טיפוס מצטבר של 149 קילומטר (17 פעמים הר האוורסט), הופכים את ה-PCT לאחד השבילים המוכרים ביותר בעולם טיילות השבילים הארוכים (Thru-Hiking). אוהד פינקלשטיין עשה את זה, ומשתף מחוויה נדירה ולא פשוטה:
השביל בין מקסיקו לקנדה
שביל הרכס הפסיפי נחנך באופן רשמי בשנת 1993. הרעיון לשביל המחבר בין גבול מקסיקו לקנדה במערב ארצות הברית נהגה לראשונה ב-1932 ונחקק רשמית בשנת 1968 כחלק מ״אקט השבילים הלאומיים של ארה״ב״ שקבע את הקמת ה-PCT ואת הקמת שביל האפלצ’ים המפורסם גם כן. הראשונים לטייל ב-PCT, היו מספר מועט של אנשים אמיצים, שחנכו שביל פראי וקשה לתפעול לוגיסטי. מטיילים אלה טיילו בג׳ינס עם תיקי ענק והתמצאו בעזרת מפות נייר ומצפנים. מאז, השביל השתנה מהקצה אל הקצה. השביל כיום מיועד לשרת גם רוכבי סוסים, ולכן הוא מתוחזק על ידי עמותה, בצורה פנטסטית. הוא דרוס וסלול ברמה שכמעט ואין צורך בסימוני שביל- מאחר והדרך ברורה עד כדי כך.
לפני ואחרי – אוהד פינקלשטיין טירק את ה PCT במלואו.
שלושה סוגי מטיילים על השביל:
מטיילי יום – Day Hikers – מטיילים בקטעים נבחרים בטיולי יום. על פי רוב יטיילו בחלקי שביל קרובים יחסית לערים/נקודות עניין על השביל עצמו. עבור ה-Thru Hikers, מטיילי ״קצה לקצה״, מטיילי היום נראים כמו חייזרים- הם נקיים, בעלי ריח משכר ושמו ״דאודורנט״. הם סוחבים תיקים קטנים ונוחים ובעיקר, מרימים הרבה גבות ואוטמים הרבה נחיריים עת שעוברים השביליסטים. לאמיתו של דבר, פעמים רבות המטיילים היומיים כלל לא שמעו על ה-PCT ועת שאתה מספר להם על התוכנית שלך להגיע עד קנדה ברגל, הם לרוב יגיבו במבטים מלאי תדהמה או בקשות להצטלם ביחד עם כל המשפחה.
מטיילי המקטעים – Section Hikers – מטיילי המקטעים יהיו באופן כללי הקבוצה ההטרוגנית ביותר על השביל. מאחר ומקטע ארוך מוגדר כמקטע של יותר מלילה אחד, באותה מידה שניתן לפגוש מטיילים המגיעים ליומיים-שלושה, ניתן גם לפגוש אנשים המתכננים לטייל מדינות שלמות מתוך השביל. בדומה למטיילי המקטעים בשביל ישראל, מטיילי המקטעים בארצות הברית מנסים להשלים את השביל במשך מספר שנים, תוך שמירה על שגרת חיים יציבה ככל הניתן.
הצטרפו לאאוטפאנל בווצאפ:
כת מטיילי המרחק המלא – Thru Hikers – מטיילים ההולכים מגבול מקסיקו עד גבול קנדה ברצף. על פי רוב, מטייל קצה אל קצה מאופיין בתיק גדול, מקלות הליכה, שיער פרוע ומדובלל, זקן עבות (כן, גם אצל הנשים) וריח שמזל שמילים לא יכולות לתאר. סביב מטיילי ה-Thru, נוצרה תרבות שלמה, המכילה אתגרים ומסורות שלא יביישו כת. זכיתי להשתייך לכת בחמשת החודשים שלי על השביל- חוויה שלעולם לא אשכח.
מקטעי ה-PCT
ה-PCT מחולק לחמישה מקטעים הנבדלים זה מזה באקלים, בנוף, בתוואי השטח ובגבולות המדינות עצמן. החלוקה הנהוגה היא: המדבר הגבוה, רכס הסיירה נוואדה, צפון קליפורניה, אורגון וושינגטון. מאחר וכל אזור מתאפיין באקלים ותנאי שטח שונים לחלוטין, סגנון הטיול בינם משתנה באופן דרסטי.
המדבר הגבוה: מי אמר גליל תחתון ולא קיבל?
מייל 1 גבול מקסיקו- מייל 701 Kennedy Meadows South –
המקטע הראשון והארוך ביותר אותו עוברים המטיילים, ידוע בתור אחד המקטעים הנוחים ביותר לטיול. שינויי גובה יחסית שפויים, ריבוי כפרים בסביבת השביל ונופים יפהפיים הופכים את המקטע הזה לאחד הקטעים האהובים עלי בשביל כולו. המקטע הזה טומן בחובו ריגושים רבים שאפשר למצוא רק בתחילת שביל- בוקר ראשון על השביל, 10 מייל ראשונים, טבילה ראשונה בנחל, ארוחת ערב ראשונה ועוד… למרות שאזור זה נקרא ״המדבר הגבוה״, עבורנו הישראלים נתקשה למצוא הגיון בשם. ההליכה במקטע זה ברובה ברום 1200 מטר, ולכן הצמחיה שנראה סביבנו תיראה לנו הישראלים דומה יותר להר הכרמל או הגליל התחתון.
שני יוצאי דופן מבחינת האקלים והתוואי הם ההרים San Jacinto ו-Mount Baden Powell. הרים אלה נישאים למעלה מ-3000 מטרים ורוב השנים הם יהיו מכוסים שלג במהלך חודשי השביל. בשנת 2023, זכינו לחוות תופעת טבע מרהיבה במדבר הגבוה; עקב ריבוי הגשמים והשלגים בקליפורניה בשנה זו, התרחשה תופעת ה-״Super-Bloom”- פריחה עוצמתית ורחבה מהרגיל שהפכה את המדבר כולו לכר פרחים מרהיב ביופיו.
סיירה נבדה- הלוואי שלא היה כאן כל כך יפה, ככה היה לי הרבה יותר קל לפרוש
מייל 701 Kennedy Meadows– מייל 1000 Sonora Pass
למרות שהסיירה משתרעת על פני 300 מייל בלבד, היא ידועה בתור אחד המקטעים הקשים ביותר בשביל. בניגוד למקטעים האחרים, בהם רוב השביליסטים הולכים ממוצע של 25 מייל ליום (42 ק׳׳מ), בסיירה שינויי הגובה הקיצוניים, חציית הנהרות הגדולים והשלג מורידים את המטיילים לממוצע של 15 מייל ביום (22 קילומטר). יתרה מכך, זהו המקטע המבודד ביותר, ולכן פעמים רבות על ההולכים בשביל לשאת יותר מ-8 ימים של אוכל על הגב.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
בשנת 2023, קליפורניה עברה את שנת השלג הגבוהה בהיסטוריה המתועדת. דוגמה לכך היא שבאיזור הסיירה נמדד 238% שלג יחסית לשנה רגילה! עבורי, הסיירה הייתה המקטע הקשה ביותר בשביל. השלג הקיצוני הכריח אותנו לטייל בצורה מאוד אפקטיבית, אך קשה וסיזיפית. כל בוקר התחיל בשעה 02:00 בלילה, עת השלג עדיין עוטה שכבת כפור דקה מעליו (Crust) שעליה היה נוח יחסית ללכת עם מכשירי החיכוך לשלג (Crampons).
אספקט נוסף ומשמעותי בהחלט שלא ידעתי לצפות לפני המקטע המושלג, הוא חציית הנחלים. כנגזרת של שנת השלג הגבוהה, הנחלים עמוקים יותר וזורמים מהר יותר. ההשפעה של הזרימה על ההליכה עצמה משמעותית באופן מפתיע- רבים מהנחלים לא ניתנים לחציה על תוואי השביל, ולכן הפתרונות האפשריים נעים בין חצייה על גזעי עץ שנפלו על הנחל וניתן לחצות עליהם, גשרי שלג רעועים, חצייה במים הקפואים, ואם כל אלה לא עבדו, לעיתים חייבים להתקדם במעלה הנחל עד שמוצאים נקודה בה הזרימה מאטה/מתפצלת. עיקופים כאלה מגיעים לעיתים עד 5 קילומטרים הלוך חזור מהשביל עצמו!
עיקופים מגיעים לעיתים עד 5 קילומטרים מהשביל…
במהלך המקטע שקלתי לפרוש או לדלג צפונה למקטעים פחות מושלגים בכל יום. זכור לי יום אחד, אחרי 3 שעות של הליכה מתישה ומייגעת בשלג מופשר למחצה (Slush) אמרתי בהיסח הדעת: ״לו היה פחות יפה כאן, היה לי הרבה יותר קל לפרוש״. כל הלבטים הללו, האם לדלג הלאה או להמשיך לדדות בשלג, התהפכו לחלוטין בכל פעם שהעפלתי לפסגה חדשה. הנוף הבראשיתי, הלבן המסנוור והשומם, לא אפשרו לי אלא להמשיך ללכת, צעד אחר צעד.
צפון קליפורניה-החזרה לקרקע מוצקה
מייל 1000 Sonora Pass- מייל 1700 גבול קליפורניה/אורגון
צפון קליפורניה מוכרת לרוב המטיילים בתור המקטע המשעמם ביותר בשביל-ולא בצדק. לאחר הירידה מרכס הסיירה, עם הפרידה מהשלג, סביבת השביל מתמלאת באגמים, הרים גרניטיים ופרחים.
עם החזרה לקרקע מוצקה ונטולת שלג בעלי- החיים השונים מתחילים לצוץ אחרי כל פניה; עכסנים, לטאות, איילים ולברי המזל גם פומות הרים ודובים חומים.
עבורי צפון קליפורניה הייתה כמו התעוררות מתרדמת עמוקה. ימי ההליכה שהלכו ועלו במרחק, הערים הקטנות שכבר לא היו רחוקות כל כך מהשביל, החברים החדשים שפגשתי על השביל, הפכו את צפון קליפורניה להפך המוחלט מהסיירה שבדיוק חציתי. משביל שומם, לשביל עמוס מטיילים. מעצים בודדים השורדים את השלג ואת הרוח ליערות עבותים ירוקים ושוקקי חיים.
בשנים האחרונות, צפון קליפורניה סובלת משריפות קיץ רבות ומסוכנות, ולכן מקטע משמעותי של 200 מייל פחות או יותר עובר כולו בשטחי השריפות. מחד, האזור השרוף עצוב וכואב. לא נעים לטייל בין כל גופות העצים העומדות דוממות סביבך. מאידך, מתחת לכל עץ מת כזה, תמיד ניתן למצוא פרח קטן, חיפושית שחורה מפוייחת או אפילו ציפור קטנה הנוחתת על אחד מענפי העץ המאובנים לעולם. צפון קליפורניה לימדה אותי שגם בתוך ים של מוות, תמיד ניתן למצוא עלה קטן ירוק, המצווה עליו את החיים.
אורגון – אולי באמת כדור הארץ שטוח?
מייל 1700 גבול קליפורניה/אורגון-מייל 2150 גבול אורגון/וושינגטון
המעבר לאורגון מורגש מהשניה בה חוצים את הגבול עם קליפורניה. נראה שבין רגע, האדמה בולעת את ההרים, והקרקע נהיית ישרה יותר מפלס. פעמים רבות, אחרי מספר שעות הליכה, הייתי שואל את עצמי: ״איפה הקאצ׳?, מתי תפתיע אותי עליה קשוחה שתשאיר אותי מתנשף ומזיע?״ אך עליה כזאת כמעט ולא הגיעה.
מאחר והתוואי של השביל משתטח לחלוטין, בעוד כושר ההליכה מגיע לשיא, הגעתי לשיא המיילים היומי שלי באורגון, 38 מייל ביום הליכה בודד (61 ק״מ). עדות נוספת לכך היא שמטיילים רבים בוחרים לקחת חלק באתגר 24 השעות, אתגר בו המטיילים מאתגרים את עצמם ללכת 24 שעות ברצף ולגמוע 100 קילומטרים עד Timberline Lodge, הבקתה האייקונית בה צולם סרט הקאלט-״הניצוץ״.
אתר נוסף ראוי לציין באורגון, הוא Crater Lake. בדמיוני, כך נראה המכתש הגדול אם הכנרת הייתה עושה רילוקיישן לתחתיתו. בניגוד מובהק למכתשים בארץ, Crater Lake נוצר כתוצאה של קריסת הר געש מסיבי לתוך עצמו, מה שיצר ״אמבטיה״ גדולה המתמלאת ממספר מעיינות בעומק האדמה.
מעבר לשביל השטוח, באורגון יפגשו המטיילים פרחים, יערות עבותים, אגמים, נהרות ויותר מהכל, יתושים. אורגון ידועה בתור מדינה שבה אי אפשר לעצור. לא על מנת להתפנות, לא כדי לאכול חטיף וגם לא כדי להנות מהנוף. באורגון בשניה שתעצור, עשרות יתושים צמאי דם יתנפלו על כל טיפת עור חשוף ויחלבו את השביליסטים התמימים עד טיפת דמם האחרונה. למזלי, בגלל שנת השלג הגבוהה, היתושים באורגון בקעו מוקדם יותר משנה רגילה ועד שהגעתי אליהם, רוב היתושות כבר הטילו את ביציהן וסיימו את מחזור החיים שלהן. כך ניצלתי מהתמודדות עם הגרועות בהן.
וושינגטון- עליות ומורדות
מייל 2150 גבול אורגון/וושינגטון-מייל 2655 גבול קנדה
כעברתי את גבול אורגון האייקוני ב״גשר האלים״ (The Bridge Of the Gods), אמרתי לחברים שטיילו איתי ש״זוהי ההתחלה של הסוף״. עד כמה שכולנו השתוקקנו כבר להגיע לציון סוף השביל על גבול קנדה, הסיום הקרב ובא הרגיש מפחיד. מנוכר. לפתע הרגשנו שלא בטוח שאנחנו זוכרים כבר איך נראים ה״החיים האמיתיים מחוץ לשביל״. תקופה זו, העלתה בי שאלות מהותיות רבות, שאלות העוסקות במה יקרה ביום שאחרי? איך אפשר לסכם תקופת חיים כזאת? בכנות, על חלק מהשאלות האלה עדיין אין לי תשובה.
בניגוד מוחלט לאורגון, השביל בוושינגטון מוכיח לך כל פעם מחדש עד כמה וושינגטון ואורגון הן ישויות נפרדות לחלוטין. לא זכורים לי יותר מ-5 קילומטרים שבהן הקרקע שטוחה. או שאתה בטיפוס רצחני, או שאתה בירידה שגורמת לך לקוות ליפול ולהתגלגל כל הדרך למטה. בדיוק כמו הסיירה, בוושינגטון הנופים היו מהיפים בשביל. אחד מהרגעים המיוחדים בעיני, היא ההליכה על הסכין ב-Goat Rocks, קטע קצר של קילומטר, בו נפערות בצידי השביל המסורטט בזהירות על קו רכס דק, שתי תהומות עמוקות ומלאות נחלים וצמחיה, בעוד השלג מהחורף עדיין מכסה את אחרוני המישורים על פסגת הר Old Snowy.
למקטע האחרון של וושינגטון מטיילים רבים יגיעו בשלהי הקיץ, עת מתחילים גשמים כבדים ואף שלגים בדרך ליעד הנכסף-גבול קנדה. אך אל לכם לטעות, קצת שלג לא יעצור אף שביליסט, בעיקר אם מדובר בשביליסט שלחם כבר בחום של המדבר, בשלג בסיירה וביתושים של אורגון. שביליסט שעבר את כל אלו, מתמודד בעיקר עם הפחד מהסוף האכזרי, מהשמחה של הסוף ומהחשש מההתחלה החדשה העתידה לבוא.
האם בכלל אפשר לסכם?
כששואלים אותי איך היה ה-PCT, אני מתקשה לענות בצורה מספקת. התשובה הגנרית והמתבקשת- “היה כיף”, לא מייצגת כלפי כלל החוויות שחוויתי. כמובן שהיה כיף! אבל מצבור הרגשות לאורך השביל הזה מורכב עשרות מונים מ״כיף״. במהלך חמשת החודשים הללו, חוויתי כל תחושה אפשרית על הספקטרום הרגשי- אושר עילאי ותהומות עצב. מוטיבציה בוערת ויאוש ללא תחתית. נופים עוצרי נשימה וגם חלקים פחות יפים. ה-PCT הוא הכל מהכל, ומי שיוצא לחוויה כזאת בלי לדעת לחוות גם את החוויות הנעימות פחות, חוטא לעצמו ולשביל.
מאת: אוהד פינקלשטיין
שתפו את זה עם הכפתורים האלה:
