רועי לקח קבוצה מיוחדת למסע מאתגר במדבר. לכאורה, עוד טיול. אבל ההרכב המיוחד של האנשים האלה ממכינת ביחד, ומה שהם לקחו איתם מהמסע אינו עוד הרכב, ואינו עוד תובנה. זו תהיה עבורם חוויה משנת חיים. כתבה ראשונה משתיים.
“כשאתה לוקח אש ואש ומחבר יחד, נוצרת אש גדולה יותר מבלי לגרוע מכל אחת מהלהבות”, אמרה ג’נה, וזה בדיוק מה שהיא, אור, וצוות המדריכים שלהם עושים במכינת ביחד, מגשימים חלום שהיה לג’נה עוד בהיותה בכיתה י’ – החלום שלה להקים עמותה המשלבת בין כל האנשים שלא מרגישים שווים.
סוף דבר
בטקס הסיום של מכינת ביחד בפברואר 2022 הפסקה הראשונה שהחניכים קראו עסקה במסע שהחניכים עברו בערבה: בהתמודדויות ובהצלחות שלהם במסע. בין השאר אמרו: “גילינו דברים על עצמנו, למשל שאנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, הבנו שאנחנו כאן לעצמנו וזה התהליך שלנו, להבין שהבחירות שלנו הן שישפיעו עלינו ועל האנשים שסובבים אותנו”
הפסקה נראית מובנת מאליה כשמדברים על מכינה קדם צבאית שגרתית, אבל מכינת “ביחד” היא הכל חוץ משיגרתית, והמובן מאליו אינו מובן כלל וכלל. עברתי לא מעט מסעות בשטח עם מגוון רחב של אוכלוסיות וחניכים. המסע הזה היה אחד המיוחדים ביותר.
השילוב המיוחד של מכינת ביחד
על מכינת ביחד שמעתי לראשונה כשג’נה התקשרה אליי לספר לי על המכינה כדי לבדוק אפשרות להוציא מסע ביחד. מסע בדיוק כמו שעוברים חניכי כל המכינות “האחרות”. כאשר היא ספרה לי לראשונה על המכינה הופתעתי ולמען האמת גם קצת חששתי. אני מכיר פעילות עם נוער על הרצף האוטיסטי וצרכים מיוחדים אחרים כגון חולי CP אבל מעולם לא יצאתי אתם לשטח, בטח לא בקבוצה, בטח לא במסע אתגרי כפי שאנו נוהגים להוציא. מצד שני, זה סקרן אותי מאוד, ואמרתי לעצמי שאם השילוב הזה עובד במכינה, הרי שבשטח יש סיכוי שזה יעבוד אפילו יותר טוב.
ביקור ראשון במכינה
נפגשתי עם ג’נה ראש המכינה, ועם אור המנהלת החינוכית. אכלתי צהרים עם החניכים באוהל שמשמש כחדר אוכל צנוע. הייתי שותף לשיחות מיוחדות, חלק מהן מלאות שתיקה, ואחרות מלאות פרטים אינסופיים על היכרות עם כל חלקי הארץ. שמעתי הצגה של ידע רחב אבל עם קושי ומורכבות תקשורתיים, הקשבתי והבטתי בפנים המתרגשות לספר.
פגשתי נערה שעוברת בין כל חבריה למכינה, ומתעניינת אצל כל אחד בשלומו היום. מתרגלת כישורים חברתיים כאשר זה די ברור במבט מהצד שהיא יודעת שצריך, גם אם קצת פחות ברור לה למה. אבל היא מתאמצת, והיפה הוא שכולם ללא יוצא מהכלל משיבים לה בסבלנות.
ג’נה ואור הסבירו לי שאכן יש פה קסם, אבל גם שחשוב לא לייפות את המציאות ולדעת שיש גם אתגרים. במפגש השני שלי במכינה כבר ראיתי גם חלק מהמורכבות והצקות מסוימות בין כמה מהנערים לחבריהם, דבר שאולי חריג במודל הזה, אבל מודלים זה טוב לתאוריה, המציאות חזקה יותר.
הצטרפו אלינו באאוטפאנל לעוד כתבות כאלה:
שילוב רקעים וצרכים מיוחדים
את עמותת “החלק שלי בפאזל” ג’נה הקימה לפני 10 שנים. העמותה עוסקת בשילוב של בני נוער מרקעים שונים, עם ובלי צרכים מיוחדים, מתוך תפיסה שהשילוב הזה לא יגרום לניגודיות או לעימות, אלא להיפך, יצור השלמה וחיבור. שכל אחד יוכל למצוא דווקא את מה שחסר לו אצל האחר ואולי פחות להיתקל בתגובות ובהתנגדויות הרגילות.
הכנה ליציאה למסע
אביגיל ואני מגיעים לפגוש את החניכים ומנהלים מפגש נחמד, נעים, מצחיק וקשוב. משחקים במשחק היכרות שמית משעשע, אליו הנערים והנערות מתמסרים אליו ללא בושה וכמעט ללא התנגדויות. ואז ממשיכים בשיח כנה ופתוח לגבי הרצונות, החששות והאתגרים שלהם במסע. עמיר יגיד שהוא שונא מדבר כי אין בו כלום והוא ריק לגמרי (טיזר – חכו חכו למסע עצמו). חלק מהחניכים מדברים על הקושי הצפוי וחלק על ההתרגשות מהמדבר, אבל כולם קשובים זה לזה ואין שמץ של זלזול ציניות או חוסר תשומת לב לאחר – די נדיר בשיחות הכנה כאלו. רוצים לשמוע רגע את השיא?
על הרצפה מפוזרים כרטיסים עם מילים שונות ואחד הנערים בחר במילים “לכלוך” ו”פיפי-קקי”. מה שיקרה אחר כך זה שהוא יעמוד במרכז המעגל ויאמר שהוא יודע שהוא יתלכלך כשיעשה פיפי קקי בשטח – ואז כולם יצחקו עליו. התגובות סביבו היו “לא, לא נצחק עליך זה ברור שזה יכול לקרות, נעזור לך”.
אנחנו מתכוננים למסע, מחליטים על מתכונת שונה קצת מהמסעות הרגילים שלנו בבית הספר לסיירות, המכינה תחולק ל 3 קבוצות קטנות – אחת של הבנות, ושתיים של בנים – התכנון עם צוות המכינה היה לחלק את הקבוצות קצת לפי חוזק ויכולת על מנת לאפשר לאתגר את שתי הקבוצות במידה הנכונה. עם כל קבוצה יהיה מדריך שלנו ומדריך או שניים של המכינה על מנת שנוכל לתת תשומת לב מלאה לכל חניך ולכל אירוע שיהיה בשטח.
הצוות
אני בוחר את הצוות בקפידה: גילבי מוביל מסעות אצלנו וגם בעמותת דרך לוטן, שמעבירה תהליכי טיפול בשטח עם נוער בסיכון, בחור רגיש חייכן ואלוף בשטח ובגישה אל לב הנערים. אביגיל אף היא מדריכה אצלנו ובדרך לוטן, עם רקע משמעותי של עבודה עם נוער בסיכון בפרויקטים ארוכי טווח ביוטה שבארה”ב. ויעל, מדריכה בבית הספר לסיירות ורכזת בחוגי סיירות אשר החיבור שלה לעולם הצרכים המיוחדים מדהים ומלא מכל כיוון, מדריכה ותיקה ב”לטם” של אנשים עם מוגבלויות, מובילה של טיולי ה”שביליסטים” לטיול בשבילי ישראל עם בוגרים על הרצף האוטיסטי, ובעלת רגישות ענקית לנערים.
אנחנו עוברים על המידע המקדים שהמכינה שלחה לנו: כ 5-7 חניכים על הרצף האוטיסטי, באפיוני התנהגות ותפקוד שונים: מספר חניכים עם הנמכה קוגניטיבית, כמה עם חרדה שמתקשים להתמודד עם לחץ. יש כמה עם נטיות להתפרצות ויש כאלו שמתקשים שלא לוותר לעצמם ולקום בכלל בבוקר. נוספים עם רקע שמוגדר כרקע סיכוני בעיני החברה, או הגעה מרקע מורכב של משפחות עובדים זרים, בתים קשים וכו. יהיה מעניין.
אנו מתכננים מסע באזור ערד, אך מזג האוויר נהיה קשוח – צפי הטמפרטורות הוא לכמעט 0 מעלות בלילה ויתכן שאף בליווי גשם. מסעות של כל הגופים השונים מתבטלים סביבינו באותו שבוע ואנחנו לא רוצים לוותר, יודעים שאם זה ידחה זה כבר לא יקרה. אנו משנים ברגע האחרון כמעט את מרחב המסע לערבה, מקום שיאפשר את קיומו על אף מזג האוויר הקשוח באותו השבוע. יורדים לערבה, הצוות מדליק מדורה ואנחנו עוברים שוב על רשימות החניכים, מבנה החוליות, תוואי השטח החדש והתאמת הפעילות אליו. בבוקר אנו מתבשרים שהמסלול אושר סופית והחניכים בדרך. אביגיל תקבל את חולית הבנות ויעל וגילבי את שתי חוליות הבנים. ג’נה, אור ואני נלווה לעיתים מהצד ולעיתים עמוק מבפנים את שלוש החוליות בעמקי המדבר
סיפור המסע – תמונות בזמן
על המסע אפשר לכתוב ספר שלם. החל מהמפגש הראשוני וההתרגשות של החניכים עם הירידה מהאוטובוס בנחל עומר שבערבה, ודרך המורכבויות שהחלו לצוץ כבר בערב בחניון מתחת לחרבת מואה. על בוקרו של היום השני עם קושי לצאת לדרך אחרי לילה קר במדבר, בוקר שהוא קשה בכל מסע ועל אחת כמה וכמה במסע זה. אני בוחר לצלם כמה תמונות בזמן ולספר אותן:
החוליה של יעל – פתיחות ושיתוף
כאמור, היום השני היה מורכב מאוד, מהיציאה בבוקר אחרי לילה לא פשוט, ודרך מרחק הליכה במרחבי נחל עשוש ושלוחת עומר עד להגעה לאזור נחל צופר מערבית לישוב צוקים. לאחר התאוששות מהדרך התישבנו לשיחת סיכום יום. אצטט מספר משפטים מרגשים משיחה זו.
דורון משתף על הקושי שלו וכמה יפה התמודד, איך הפתיע את עצמו שלא נשבר – מפרגן לעצמו בנדיבות וללא בושה. זה מיוחד, היכולת לפרגן לעצמך בכנות מלאה וללא שמץ של גאווה והתנשאות, פשוט מבט עצמי כן ואמיתי שנדיר כבר לראות בימים אלו.
ירון מדבר על זה שהוא חושש מהאחריות שלקח על עצמו ונלחץ קצת מההתנהגות של אחרים סביבו, אבל מודע לזה שהבעיה היא שהוא בוחר להילחץ ולא הם שבוחרים להלחיץ. תובנה בוגרת ומיוחדת כל כך. חבריו לחוליה שואלים “מי הלחיץ אותך”? וגלעד פותח ואומר שמבחינתו חשוב לו לדעת מי הלחיץ את ירון, ואם זה הוא המלחיץ, הוא מוכן שירון יגיד את זה. ופתאום השאר, אחד אחד אומרים אף הם שהם מוכנים שירון יגיד, ואז ירון אומר לעמיר שהוא נלחץ ממנו, אבל לא בגללו, בגלל עצמו, ועמיר לוקח אחריות.
לא בטוח שנחשפתי לרמת הבגרות הזו במכינות שונות. רמת הכלה כזו לא רואים אפילו אצל מבוגרים.
הגעתם עד לפה? אתם מוסמכים להצטרף לניוזלטר שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
עמיר, שאמר בשיחת הפתיחה (זוכרים?) עד כמה הוא שונא מדבר, סיפר על כמה שטוב לו במדבר, כמה כל דבר קטן: שיח מלוח או יפרוק או כוכב מסקרן אותו. איך המדבר שאמר שאין בו כלום יש בו בעצם כל כך הרבה. הוא בוחר לספר עד כמה פחד לנווט, ובכל זאת החליט לנסות את זה כי הבין שהחברה לא יכעסו עליו גם אם יטעה ויאריך לכולם את הדרך.
גלעד מדבר על האפשרות שיעל נתנה להם במהלך היום לבחור אופציה קלה במסלול קצר ופשוט יחסית, אל מול האפשרות השניה: לבחור באופציה הקשה הארוכה והמורכבת יותר ולהנות מהסיפוק שיגיע בסוף היום. ואז הוא מציין בחיוך עד כמה הוא שמח שהם בחרו באופציה הקשה יותר ונהנים מזה עכשיו.
גלעד מוצא גם פתרון לבעיית הנחירות של יובל שישן באוהל עם דורון, שלא מתעורר מזה כלל, בזה שהוא מסביר לכולם שהבעיה היא לא של יובל, אלא שלהם. הוא מבקש מהצוות אישור להגדיל את מעגל השינה ולישון רחוק יותר ובכך לקחת אחריות בעצמו על פתרון הבעיה.
מאוחר יותר באותו הערב יובל, נער רגיש מאוד על הרצף, רוצה מאוד להתקשר לאמא שלו – להגיד לה מזל טוב ליום הולדתה, הוא חושב שהיא תפגע אם לא יתקשר, ומפחד לשחרר את זה. ג’נה מספרת לו שדיברה עם אימו, וזו שמחה לדעת שהוא מתמודד יפה עם הניתוק ובלי שיחה איתה כל ערב. היא יודעת שהוא חושב עליה וזה בסדר גמור שלא יתקשר. יובל חולק את זה עם החברים בערב ומיכל, נערה לא פשוטה בפני עצמה, (ראו את הסיפור הבא) מציעה שכולם ישירו לאמא שלו יומולדת שמח וזה יגיע עד אליה – וכולם שרים יחד ויובל, הוא שלם עם זה שהחליט לא להתקשר.
* שמות החניכים במסע הוחלפו בשמות בדויים.
המשיכו אל הפרק השני בקישור זה- ובו הכתבה על חוליית הבנות וסיום המסע.
