טיול ספונטני בגרנד קניון עם טעות בניהול סיכונים, הובילה אותי לחוויה בלתי נשכחת על גבול הדק בין חיים למוות. שמונה שעות ועשרים דקות של מסע הישרדות העובר בין שכרון היופי של הטבע, לספירה לאחור של חלון הזדמנויות לברוח מסכנת חיים.
חלום אריזונה
הזמן מרפא פצעים ואחרי 14 שנה אפשר להיזכר בחוויה שכמעט סיימה את חיי. אני עוד בחור צעיר ללא משפחה הזוכה ליחס מועדף כהייטקיסט שאפשר להטיסו לתקופות של שלושה שבועות כל פעם לחו״ל. במילא אף אחד לא מחכה בבית ואני לעומת זאת נהנה מחיים בסגנון טיפה אחר. את המילואים שלי כהייטקיסט העברתי במדינת אריזונה שבדרום מערב ארצות הברית. שליש מהשנה הייתי מבלה בפיניקס, חי בדירה משלי ויוצא לעבודה כל ימות השבוע. לטיסות עם שהייה של כמה שבועות, יש את הפריבילגיה של סופי השבוע. זה זמן פנוי לעצמך וניתן לנצל אותו לטיול.
אריזונה היא מדינה די גדולה ויש לא מעט אטרקציות תיירותיות שהיא יודעת לספק. בחלקה הדרומי היא מלאה במדבר סונורן עם הקקטוסים האימתניים בשם סגוארו. הייתי מבלה שעות בנסיעה על כבישים נידחים. אפשר בקלות להגיע לסצנות מסרטי המערבונים. קקטוסים מדהימים מפוזרים בכל מקום, גוסט טאונס שמורים כאילו הסט הבא של הוליווד עוד רגע מתחיל וגם אגמים עצומים בין יופי מדברי. זהו יופי קסום המקפיץ אותך כל פעם לחוויה שאתה חלק מסרט.
הצגה של מערבון בגוסט טאון
במרכז המדינה יש את סדונה עם ההרים האדומים הכי יפים במערב הפרוע. הרים אלו מתנשאים כלפי מעלה על קרקעת גיר בשילוב חול. עוד צפונה והמדבר מתחלף ליער עצי אשוח, הרים ומונומנט לאומי אחד ענק על בסיס נהר הקולורדו – גרנד קניון. כל סוף שבוע הייתי בוחר כמה יעדים ובונה מסלול נסיעה, אם זה ליום אחד ארוך או ליומיים של מסע שלם. טעמתי מהכל, קפיצה למקסיקו השכנה, לאס וגאס הצפונית, האגם ווטסון עם האבנים העגולות, כמה פעמים בסדונה ורק את גרנד קניון עוד לא יצא לי לכבוש.
אגם ווטסון
נהר קולורדו הגדול חורץ את גרנד קניון
גרנד קניון הוא פלא טבע לא קטן ומשתרע על פני 446 ק״מ בצפון מדינת אריזונה. מאז תחילת המאה הקודמת הוא הוכרז כמונומנט לאומי ונמצא בראש הרשימה של אטרקציות טיול עולמית. מדי שנה פוקדים אותו כ 5 מיליון תיירים והוא בהחלט זוכה לתואר של פנינת טבע אמיתית, אבל בגדול. הנסיעה אליו מפניקס לא קצרה ואם אין פקקים בדרכים, זה בכיף גוזל חצי יום טיול. אין ברירה, חייבים לצאת ליומיים שלמים מחוץ לעיר הגדולה.
סגרתי מלון בעיירת גרנד קניון ווילג׳ ויצאתי לדרך. תכנון פשוט של ערב שקט בעיירה ועל הבוקר ללכת לראות את הקניון המרהיב מהגדה הדרומית.
בדרך לגרנד קניון עוברים ביופי של סדונה עם ההרים האדומים
טיול ספונטני
בוקר עם 20 מעלות חום קיבל אותי בשמורה. מעבר זריז בחנות מזכרות וקניית אולר ממותג של הקניון, אני ממשיך לכיוון אחד החניונים הפזורים בשמורה. מתוך חשש שיגנבו לי את הלפטופ, מעמיס את הכל בתיק גב שלי המלא בכל טוב משרדי. מינימום הולך לפתוח שרתים באמצע השטח. בנוסף למשקל מיותר, אני מזווד במצלמת פורמט בינוני של הסלבלד עם שתי עדשות. משקולת של כמעט 4 קילו. לקינוח שני סניקרס ובקבוק מים חצי ליטר שקניתי ביחד עם הסכין. מה כבר אני צריך בשביל לשוטט שניים שלושה קילומטרים על שפת המצוק ולהתפעל מהיופי המקומי. מזג האוויר נעים ואני מרגיש מצויין בחולצת טי שירט הקצרה שלי.
אנשים הם סוג של עדר, אם כולם הולכים לכיוון מסוים, רוב הסיכוי שכך גם יעשו האחרים. גם אני חלק ממנו. פשוט הלכתי אחרי כמה מטיילים מדוגמים בציוד הייקינג אמיתי. רק שהם לא הלכו לשפת המצוק, אלא לטיול קצת יותר רציני שיורד אל תוך הקניון על בסיס שביל Bright Angel Trail. אני אופטימי, מה יש לי להפסיד? אומר לעצמי, בקטנה נדגום קצת ירידה קצרה ונעלה חזרה. הציור על השלט עם מפת המסלולים בכניסה לירידה לקניון נותן תמונה ברורה. השטח קשוח. מצאתי נקודה ספציפית במסלול החדש שלי שממנה אמורים לראות את הקניון כמו שצריך. נלך, נדקור, נצלם ונחזור. שישה קילומטר זה באמת לא נורא.
הנופים מטמטמים, יופי שאין לתאר. אני לאט לאט נשאב לסוג של מדיטציה בהליכה. כל סיבוב במסלול פותח לך תמונה חדשה. זהו סרט נע, תמונות של גלויות בכל רגע חדש. כך אני מאבד כל פעם עוד גובה ונשאב לתוך הקניון באיטיות. המימדים פה בלתי מוסברים, בעצם כמו כל דבר בארצות הברית. גם בעוצמה של הטבע העומד מולך, גם במספרים.
היופי של שפת הקניון רק מושך אותך אליו
אני ישראלי עם אגו
בשלב מסוים אני מבין שטעיתי. חלפתי על פני הפניה לנקודת התצפית שאליה כיוונתי והמשכתי עם המסלול שמוביל למטה. רגע של הרהור עבר בראשי, מה עושים? מצד אחד אני כבר עמוק בתוך הירידה מצד שני זה בכלל לא היה בתכנון. בזיכרון שלי מקריאת השלט על ה Bright Angel Trail, נזכרתי שהמסלול המלא מהנקודה העליונה שלו לבסיס קמפינג על הנחל, הוא באורך של 15 ק״מ. מהקמפינג חזרה למעלה על בסיס מסלול ה South Kaibab Trail, זו תוספת של עוד כ 12 ק״מ. סוג של לופ כמעט מעגלי. הסיום במרחק 5 ק״מ ממקום ההתחלה, וכל הנקודות למעלה מתנהלות על בסיס שאטלים.
מוציא אחד משני הסניקרסים ונותן ביס. הסוכר ממלא אותי באנרגיה רגעית המעצימה את העודף אגו שכבר היה לי והמשפט הראשון שעולה לי לראש: ״במכין כומתה במסלול הצבאי עשיתי יותר, מה זה 27 ק״מ?״ מכניס את העטיפה של השוקולד לתיק וממשיך לצעוד בירידות היפות כלפי מטה. רעש הנהר רק מתעצם עם הזמן והמתח לא מפסיק לדפוק על דלתות הרצון. הרצון להיות כבר למטה, לראות את הנהר, לגעת בו.
התמונה האחרונה שצילמתי במסע זה בירידות לנהר
שינוי בעלילה
הוא בהחלט מדהים, הזרימה שלו חזקה וכל ההמתנה לראות אותו הייתה שווה את הדרך. פוסע לי בין חופים קטנים שעל שפת הנהר עד למחנה קמפינג רשמי בשמורה. את האמת, הכל נראה ריק, כאילו לא פעיל. לא נדלקה אצלי שום נורת אזהרה והמשכתי בתוכנית הצה״לית שלי לטיול קצר, קצר מאורך המסעות שאני זוכר. אחרי תחילת העליה אני מבין שפספסתי נתון מאוד חשוב בחישוב הסיכונים שלי – גובה מצטבר. את הירידה עשיתי בסוג של מדיטציה בלי להבין את עומק הירידה. ההפרש גבהים במסלול הוא די עצום. בכיף צריך לעלות מעל 2000 מטר של טיפוס מצבר.
לוקח את הזמן ועולה לאט לאט. עוצר לסניקרס השני והאחרון שלי בתיק תוך כדי מבט אל עבר הנהר הזורם. אבל ברגע חד חשכו עיניי. השמיים נסגרו בעננות שחורה. גם העצירה במקום נתנה אינדיקציה שניה, נהיה די קפוא. במיוחד לאחד עם חולצת טישרט. המשכתי לעלות, זה היה לי די ברור כי כבר אחרי הצהריים וצריך לחזור לרכב עוד כשיש אור. פתאום הרגשתי רטיבות, רגע, זה לא גשם! השמיים נתנו פרי לבן והתחיל לרדת שלג! איך שלג? התחלתי את היום עם 20 מעלות. הקור נהיה מציק. אני מגביר את הקצב, אחרת הגוף מרגיש את הקור שאליו אני לא מוכן.
עליית המוות
אני מבין שאני נמצא בסוג של מרוץ. הגוף קופא מקור וברגע שאני מעלה קצב בעליה, הריאות קורסות מחוסר חמצן. ככה כמו מטוטלת אני נע בין קור למשהו שקצת מחמם אבל די מתיש. הכל נעשה ליותר קשה. האוויר בעליה שבקושי מספק את החמצן לריאות, כבר הרבה יותר קר וכואב לנשימה עמוקה. בהילוך יותר איטי, הידיים מאבדות תחושה ושרירי הרגליים מתקשים. הכל מסביב לאט לאט מקבל שכבת לבן, רעש השלג כבר נשמע היטב תחת רגלי. אני מנסה להיות מפוקס וממשיך. ברגעים אלו אני גם מתחיל לקבל פידבקים של אותות האזהרה שלהם לא שמתי לב במהלך כל הטיול. למה ראיתי רק קומץ קטן של אנשים על השביל רק בהתחלה? למה המחנה למטה היה ריק? למה אף אחד לא עולה במסלול שבו אני נמצא? הקור מכה שוב ונתפס לי שריר התאומים ברגל אחת והארבע ראשי בשניה. מתיחות במקום לא עוזרות ורק מביאות את גופי לעוד התקררות. אני ממשיך בצליע לעלות, להתנשף ולעלות.
מגיעות המחשבות שאין פה דרך מילוט, העיניים פוזלות לכל מיני פינות שנראות כמו מקום יפה לשכב בו ולנוח, לנוח עד שמישהו יפנה אותך כמה ימים אחרי הסערה. כל פעם אני מעביר לעצמי סטירה דמיונית וממשיך עוד קצת. העיקולים לא נגמרים והסוף לא מורגש בכלל, עוד פינה יפה עם נוף לקניון קורצת לי לבוא, לשכב ולנוח. להצטרף לסטטיסטיקה של 600 הרוגים בקניון מאז שנות ה 70 שמתוכם 65 מתנאי מזג האוויר. אין לי כוחות להמשיך. מביט שוב למעלה ומרגיש את השליש האחרון של העליה. מקלל את עצמי שוב ״למה לי תיק עם 15 קילו של ציוד משרדי״ ויוצא לאקט הליכה אחרון ללא עצירות. כל דקה מקבל עוד תקווה שעוד רגע אהיה על שפת המצוק.
הנסיגה המהירה
את רגעי האושר בספק, של ההגעה למעלה לשפת המצוק, אני לא זוכר בבירור, אבל את נהג האוטובוס בחיים לא אשכח. עצם העובדה שסיימתי את העליה לא באותה נקודה שבה התחלתי, הצריך אותי לעלות על שאטל של הפארק כדי לחבור לרכב. הכל כבר מכוסה לבן ובקושי מזהים איפה יש כביש ואיפה האדמה. תחנת האוטובוס של השאטל הייתה ריקה מאדם ולי ממש קר. התחלתי ללכת ברגל על בסיס מה שנראה כמו כביש ואחרי כמה מאות מטרים אני רואה את האוטובוס מגיע לכיווני.
אני מתמלא בשמחה וסוג של ניצחון. מסמן לנהג לעצור ולאסוף את הפגוע נפשית מהמסע ההזוי שכרגע עבר. החמוד מסמן לי – ״רק מהתחנה״, וממשיך לנסוע. איזו אטימות אמריקאית, אני ממלמל לעצמי ומתחיל לחזור אחורה במחשבה שהוא מחכה לי שם. אבל אני לא מספיק לעבור 50 צעדים והוא כבר חוזר לכיווני. אני מסמן לו שוב בכעס לעצור והוא בשלו אפילו לא מאיט וחולף על פני. אני מנסה להרים אבן על מנת לזרוק עליו, אבל אצבעותי הכחולות לא מצליחות לאחוז בנקמה הקטנה שלי והאבן נשמטת חזרה לרצפה.
בשלב הזה אני כבר חזק נפשית, הרי הקושי של העליה כבר מאחורי, ואני מתקדם לאט על בסיס הכביש לכיוון החניון. צופר רכב מעיר את הסביבה השקטה מאדם ומבהיל גם אותי. רכב נעצר לידי ומתוכו צעקה – בוא תעלה מהר. אנשים חמודים באמצע הדרך נמלטים מהסופה ולא מבינים מי המשוגע שהולך ברגל בשמורה הריקה מאדם. שעון הרכב מראה מינוס חמש מעלות בחוץ ואני מספר להם את הסיפור והם לגמרי בשוק. לא רק בגלל התנאים שפתאום נפלו על האזור אלה אחרי שהבינו שביליתי במסלול קצת יותר מ 8 שעות בלבד.
רגע לפני שהורידו אותי ליד רכבי, הם לא התביישו להגיד לי שבארה״ב יש רק מעט ״דפוקים ומשוגעים״ שעושים את המסלול טיול הזה ביום אחד. בדרך כלל זה אופטימלי ליומיים שלושה עם תוספות קטנות בשמורה. אז אני בהחלט עונה על שני התארים, גם בגלל הזמן וגם בגלל התנאים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
את הדרך לפיניקס עשיתי ללא עצירות. הייתי מת למרק חם שיחזיר לי תחושות בכל הגוף אבל כל מקום פוטנציאלי היה סגור, וגם אם היה פתוח, זה היה סיכון להיתקע פה ליומיים עקב אי יכולת נהיגה בשלג עמוק. השלג לא הפסיק לרדת וזה הקשה לא רק על הראות דרך השמשה אלא גם על ההבנה איפה הכביש נמצא ואיפה הוא לא. הכל לבן ואחיד. מזל שעבר פה רכב כמה דקות לפני והשאיר סוג של קולוסים בשלג. זה נתן לי אינדיקציה איפה בערך לנסוע. ככה שעתיים שלמות של ניחוש מה זה מה עד לחיבור לכביש הראשי שמוביל לערים הגדולות.
האזורים היותר חמים והנעימים של אריזנה
25.4 ק״מ על 2585 מטר טיפוס, 8 שעות ועשרים דקות – הלקח נלמד
יום למחרת אני מתייצב ליום עבודה חדש. ההליכה הצולעת מסגירה את האירוע שעברתי והפנים עם כוויות קור מספרות את הסיפור. אין צורך במילים. את הגרנד קניון לא רציתי לראות לשארית חיי. גם לא תמורת סכום כסף בעל 9 ספרות. פשוט לא.
כבר יותר מעשור אחרי, עם מזכרת שעדיין איתי – האולר עם ציור הקניון. כבר יותר בוגר ויש הבנה שמה שעשיתי נעשה מתוך חובבנות ואגו לא קטן. היום הייתי עושה את זה אחרת. לפי החוקים, עם לינה בקאמפ התחתון, עם רישום ברשויות של יציאה לטרק (כי זה מחייב וככה הם יודעים מי נמצא בפנים), וכמובן מוכן מבחינת ציוד כמו שצריך.
צאו לטייל אבל בתבונה, ללא אגו ותמיד תזכרו שהטבע תמיד יותר חזק.
