נהר הגנגס הקדוש מתחיל אי שם בעומק הרי ההימלאיה ההודית וזורם לאורך 2500 ק״מ אל מפרץ בנגל. לאורכו ערים קדושות ועתיקות, מדורות קבורה לצד גאטות רחצה וטהרה, והוא עורק חיים למיליונים רבים שחייהם ולא פעם מותם תלוים בו. המסע אל המקום בו מתחיל הנהר הוא במידה רבה מסע אל המקום בו מתחילה הודו.
רוב המטיילים המערבים בכלל והישראלים בפרט שפוגשים את הגנגס, עושים זאת בעיר רישיקש (Rishikesh). העיר הידועה כמרכז היוגה העולמי, וזכתה לתהילת עולם כאשר חברי הביטלס הגיעו אל האשראם של המרישי יוגי בשנת 1968, וברגע אחד הפכו אותה לאחד המקומות המפורסמים ביותר בהודו. רישיקש בנויה משני צידי הנהר, ליבה של העיר הקדושה. עשרות האשרמים, האווירה המיוחדת, ונופים היפים הפכו אותה לחביבת התיירים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מיליוני הינדים מגיעים אליה ואל הרידוואר (Haridwar) השכנה כל שנה, לשפר את המאזן הקרמתי שלהם ע״י טבילה בנהר רגע אחרי שהוא עוזב את ההרים וממשיך את מסעו הארוך דרך המישורים הרחבים של תת היבשת עד לדלתא שלו במפרץ בנגל. ורנאסי (Varanasi) שנמצאת עוד כאלף ק״מ במורד הנהר גם היא מקום מפגש פופלרי בין תיירים מערבים ובין הגנגס. העיר שהיא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם, נחשבת למקום האידיאלי להינדי למות בו, להישרף בו ולחזור אל חיק הגנגס בצורת אפר וכך אולי להשתחרר מהגלגול הסזיפי שבין נשמה לנשמה.
סימן העיקר של ורנאסי הוא ריח מדורות הקבורה, הוספיסים שלה, והמון האדם לצידי ובתוך הנהר שמימיו החומים זורמים באיטיות ואוספים איתם את מה שהיה פעם אנשים. הרחק מהמון, החום והרעש הבלתי נגמר של ערי הענק במישורים הרחבים, מתחיל הגנגס את מסלולו הארוך בשקט מוחלט מקרחון ענק אל מול פסגות מושלגות בפינה נידחת של רכס ההרים הגבוה בעולם. דווקא אל האזור השקט, היפה והקדוש מגיעים תיירים מערבים מעטים וישראלים בודדים בכל שנה.
עמק הגנגס ההררי
הנהר הקדוש מתחיל באזור העיירה שנושאת באופן לא מפתיע את השם גנגוטרי (Gangotri). בכל שנה עולים מאות אלפי הודים על אין ספור כלי תחבורה, מאוטובוסים מתפרקים, ועד ג׳ייפים מפוארים ואפילו מסוקים, כדי לבקר במקום בו הכל מתחיל. הנסיעה אינה קלה, הכבישים בהרים מפותלים וצרים, והנסיעה יכולה לקחת שעות ארוכות ואפילו ימים, כאשר לא פעם גשמי המונסון מפרקים את הכבישים השבריריים.
אבל המסע לאורך ערוצו הארוך של הגנגס מהמישורים אל ההרים הוא חוויה מיוחדת. הדרך עוברת בין כפרים שמרכז חייהם סביב טארסות האורז, אשראמים עתיקים וטבע פראי כמו שרק מקומות נידחים בהרים עוד יודעים להציע. הנהר השוצף מחבר את כל אלו יחד אל רישקיש, שהיא הנקודה המחברת את המישורים אל ההרים. ממנה מתחיל הכביש לטפס אל ההרים, הנוף המישורי מפנה את מקומו למדרונות התלולים, והערים הצפופות מפנות את מקומן לכפרים קטנים ובינונים.
עליה לרגל אל מקור הנהר הקדוש
גנגוטרי עצמה נמצאת בקצה עמק הגנגס, הכביש למעשה מסתיים שם. מגרש חניה עמוס ג’יפים ומני רכבים שממנו אפשר רק להסתובב ולחזור. גנגוטרי היא רחוב אחד של שוק צבעוני שמשרת את עולי הרגל הרבים, ולכן יש בו בעיקר דוכנים המספקים את כל מה שעולה רגל צריך כדי לשדרג את הקארמה שלו. ממיכל מים כדי להביא קצת קארמה הביתה לשכנים ולמשפחה, ועד מני מנחות ומתנות לאלים המסתובבים באזור. כמובן כמו בכל מקום שמכבד את עצמו בהודו אין ספור מסעדות עם מיטב האוכל ההודי.
בקצה העיירה נמצא המקדש המרכזי לאל שיווה, שבניגוד למקדשים אחרים בהודו הוא דווקא צנוע ואינו מרשים במיוחד, אבל עולי הרגל הנרגשים נותנים למקום אווירת פסטיבל. הגביע הקדוש של העליה לרגל הוא הטרק אל הקרחון ממנו פורצים מי הגנגס. זו אמנם לא הבוהן של שיווה שלפי המסורת ממנה פרץ הגנגס לראשונה אבל זה עדיין אחד המקומות הקדושים והיפים בהודו. הטרק נמשך בין יומיים לשלושה ותלוי לאן בדיוק רוצים להגיע בלילה אפשר לישון באוהל או באחד האשארמים שתמורת סכום סמלי נותנים לינה ואוכל לעולי הרגל שעושים את דרכם אל הקרחון הקדוש.
הטרק עצמו אינו קשה במיוחד והוא כולו על שביל נוח, אבל בגבהים של מעל 3000 מטר האוויר הדליל עושה את ההליכה לקשה הרבה יותר, ולכן כדי לצאת מוקדם בבוקר ולקחת את הזמן. כדי לצאת לטרק יש להירשם מראש במשרדי הפארק שבגנגוטרי או באינטרנט. הביקור בגנגטורי הוא חוויה מיוחדת שבמרכזה מעבר לנופים הנהדרים הוא מפגש בלתי אמצעי עם תיירים ועולי רגל מכל רחבי הודו. מבט אל תרבות ההינדו של הודו המודרנית על כל גווניה: עשירים, עניים, זקנים וצעירים, כולם מגיעים אל המקום הקודש.
הדרך חשובה יותר מהמטרה
עמק הגנגס הוא הרבה יותר מכביש שמוביל אל גנגוטרי, זהו אזור הררי שבמידה רבה משמר הרבה מהאופי הכפרי של הרי ההימלאיה ההודית בצורה שקשה למצוא במקומות אחרים. ניתן בקלות לטייל בו במשך שבוע ואף יותר. במרכזו של העמק שוכנת העיר אוטרקאשי (Uttarkashi), כשלעצמה אינה יפה או מעניינת במיוחד, והיא בעיקר מרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי לעמק כולו. למרות מיקומה בהרים היא רועשת ומלוכלכת כמו כל עיר הודית, וגם מקומות הלינה בה אינם אטרקטיבים במיוחד וכוללים בעיקר מלונות עולי רגל הצופים לכביש הראשי, וסובלים מסטייל נורא, רעש איום, וחוסר כרוני באוויר. בקיצור לא רעיון טוב.
אבל ממש לא רחוק ממנה במרחב הכפרי הקרוב אפשר למצוא את ההפך הגמור. מקומות אירוח נהדרים עם המון טיולים רגליים באזור. אשארמים על גדות הנהר, וכפרים קטנים שאינם מחוברים בכביש ונותנים הצצה לאורח חיים שהולך ונעלם מהעולם. בהמשך העמק נמצא את הכפר הציורי הרשלי (Harsil( שבחלקו הוא כפר של שבט ממוצא טיבטי, עם מקדשים בודהיסטים. מלאכות יד טיבטיות, ובעיקר אווירה מיוחדת. גם מפה אפשר לצאת לטיולים ברגל ואפילו לטרקים ארוכים שיכולים להביא את המטרקים האמיצים, בהליכה של כמה ימים דרך מעברי הרים גבוהים אל עמק כינור שבמדינת הימאצ’ל פראדש הסמוכה.
בין הרשלי לגנגטורי נמצא עמק נהלונג (Nelong) הסמוך מאוד לגבול הסיני (טיבט). שם שופץ לפני כמה שנים שביל עץ העובר בתוך קניון צר ויוצר מסלול הליכה נהדר באחד המקומות המרוחקים ביותר בהודו שעד לא מזמן נדרשו אישורים מיוחדים להגיע אליו. זה רק על קצה המזלג, לאורך העמק עוד כפרים רבים, אפשרויות טיול מגוונות ובעונת הסתיו גם המון המון תפוחים בכל פינה.
נדרש לוותר על פנקייק נוטלה
קשה מאוד מלהסביר את הדינמיקה של המקומות התיירותיים בהודו, מצד אחד המקומות הסופר תיירותיים כמו דרמסלה ומנאלי, שהן בפועל סוג של מושבות ישראלים, שמקבלים עשרות אלפי תיירים מערבים בכלל וישראלים בפרט. מצד שני עמק הגנגס שלא נופל מהם בדבר, ומקבל מעט מאוד תיירים שאינם הודים. תהיה הסיבה אשר תהיה (כנראה סמים אבל זה לסיפור אחר), זה המקום למי שמחפש לצאת מהמסלול הסטנדרטי ורוצה לקבל הצצה אל העולם ההולך והנעלם של הודו ההררית. לטוב ולרע לא כוללת עדין פיצה ופנקייק ותאלצו להסתפק בטאלי, פארנטה ומומו. למרות הנסיעות הקשוחות, והריחוק ממנעמי התיירות המערבית זו היא אחת הפינות המרתקות ביותר בהודו. אותנטית ומכניסת אורחים בצורה שרק מקומות שתיירות היתר פסחה עליהם יכולים להיות.
מאת: שי יגל
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
