הודו השתרשה בראשו של המטייל הישראלי בשני אופנים שונים: בשביל החייל המשוחרר הטרי או הסטודנט בסוף התואר זהו יעד של הרגעות, חיפוש עצמי רוחני ומסיבות טבע. אה כן וג’ראס, הרבה ג’ראס. משום מה זה ברח לי מהזיכרון. אבל יש לה מה להציע גם למטפסים!
מאת: עילי גולן
צילום: נטע צורף
בשביל הקהל המבוגר יותר, הודו היא חלום רחוק מלא בלכלוך. אפשר לומר סיוט מלוכלך. כמדריך טיולים במזרח הרחוק, לא פעם נתקלתי בזוג פנסיונרים שסיפרו לי שהם כבר טיילו בכל רחבי המזרח – מיפן ועד בורמה כולל אינדונזיה, אבל בהודו כף רגלם לא תדרוך. למה? כי מלוכלך. אני רוצה להציע הודו אחרת, הודו היא הרבה יותר מזה. הרי הודו היא תת-יבשת, יש לה היסטוריה ייחודית משל עצמה, תרבות גבוהה, מעניינת ומתוחכמת, פילוסופיות ותפיסות חיים מגוונות ושונות. אבל יותר חשוב מכך – יש בה אתר בולדרינג שלא מהעולם הזה.
אבל קודם- נסו את הניוזלטר שלנו: אחת לשבוע בלבד, מרתק ומעניין
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המסע להאמפי
האמפי. לא סתם כריס שארמה קרא לסרט הטיפוס שלו מ-2003 “Pilgrimage”, זהו באמת אתר עלייה לרגל למטפסים מכל העולם. כמו כל עלייה לרגל ראויה לשמה, גם המסע להאמפי כרוך בקשיים. קודם כל וחשוב ביותר, צריך לזכור שהודו מלוכלכת וכאוטית. כן, הייתי שמח להפריך את הדעות הקדומות של כל הסולדים מהודו אבל בסופו של דבר זה נכון. אחרי שמתגברים על הרתיעה הראשונית צריך להבין באיזו עיר נמצאים. נחיתה במומבאי דורשת רכבת לילית לעיר הוספט, 13 ק”מ מהאמפי עצמה. אני עשיתי את המסע בכלל מבנגלור, בירת ההייטק והחדשנות ההודית (עדיין, זו עיר כאוטית ומלוכלכת) באוטובוס לילי עם מיטות די נוחות. מהוספט, לוקחים ריקשה עד להאמפי.
האמפי עצמה היא עיירה בנויה סביב גבעת מקדשים עתיקה ומרשימה. היא אתר תיירות בפני עצמו גם בלי קשר לבולדרינג אבל נגיע לזה מאוחר יותר. בינתיים, צריך לעלות על סירה כדי לחצות את הנהר. בצד השני של הנהר יש עיירת גסטהאוסים מקבילה להאמפי עצמה, מקום בשם אנגונדי. זהו בעצם רחוב אחד ארוך בין הנהר לשדות החקלאיים וגבעות הבולדרים שלכל אורכו יש רק גסטהאוסים ומסעדות. הרמה יחסית אחידה, אבל לאלו שמחפשים את סצנת הטיפוס מומלץ לישון בקצה המזרחי של הרחוב במקום שנקרא Goan’s Corner. מכאן, כל מה שנותר הוא להשכיר קראש-פד ולמי שרוצה גם טוסטוס, להסתכל צפונה ולהישאר פעורי פה מול כמות הסלע האינסופית.
ההעפלה לסלע הגדול של האמפי. אפשר לראות את הנהר ומהצד השני את עיר המקדש.
להתארגן בהאמפי
רוב הישראלים שתפגשו בהאמפי מבינים את הכותרת “להתארגן בהאמפי” בצורה קצת שונה מהמטפסים, לכן אל תשאלו אותם. לפחות לגבי טיפוס. יש שני מקומות בהאמפי שמנוהלים בידי מטפסים מקומיים – האחד הוא החנות של טום וג’רי והשני הוא החנות של טימה. בשני המקומות ניתן להשכיר את הקראש-פדים ונעליים באיכות ירודה וגם לקנות קצת מגנזיום. כפי שאתם מבינים, צריך להביא את הרוב מהבית. לא לשכוח הרבה לייקו-פלסט, הסלעים של האמפי חדים כתער והטיפוס מאופיין בקרימפים קטנים שמגלחים את העור מעל קצות האצבעות. גם משחה אנטיביוטית ותחבושות הם מצרך חיוני, כל פציעה נוטה להזדהם ולא להגליד טוב בגלל איכות המים.
העונה הטובה להגיע היא בחורף, נובמבר ודצמבר הם החודשים המועדפים אבל עד אפריל עוד סביר להגיע. הקיץ חם ולח בצורה זוועתית. מעבר לחוסר הנעימות הכללי, קשה לטפס בתנאים כאלו – הידיים מחליקות מרוב זיעה והמוח מתבשל. אני הגעתי באוקטובר, קצת לפני העונה הטובה, והיה ניתן לטפס רק בבוקר המוקדם ובערב. שאר היום היה מהביל ואפשר היה להעביר את הזמן רק במשחקי שח-מט בגסטהאוס או בשחייה באגם.
בכמה מהגסטהאוסים בהאמפי וגם בחנויות הטיפוס ניתן לקנות או לעיין בגיידבוק של האזור. הגיידבוק מתעדכן על בסיס די קבוע ומדי כמה שנים יוצאת מהדורה חדשה. יש בהאמפי מאות ואולי אף אלפי בעיות בולדר בהמון סקטורים שונים הפרוסים על פני שטח עצום. האזורים הקרובים נמצאים ממש במרחק הליכה קצרה מהגסטהאוסים, דוגמת Rishimuk Plateau שמעבר לכביש מ-Goan’s Corner. הרחוקים דורשים הגעה בטוסטוס. הנסיעה בטוסטוס עם הקראש-פדים העבים על הגב, לפעמים בזוגות, זו חוויה מעניינת ומראה יפה לצילום. באחד הלילות נשארנו לישון על הקראש-פדים סביב מדורה וחזרנו לטפס בבוקר עם הזריחה. חווית טיפוס מיוחדת הרבה מעבר לטיפוס עצמו.
ילדים המקומיים מגיעים לסקטורים השונים כדי למכור צ’אי, לבלות עם הזרים וגם לטפס קצת
מה זה המקום המטורף הזה?!
שאלה טובה. מבחינה גאולוגית, זהו אחד ממשטחי הסלע החשוף העתיקים ביותר בכדוה”א. כל הבולדרים מסביב היו חלק ממאסיב גרניט ענק שהתבלה בצורה כל כך עמוקה עד שזה מה שנשאר. התהייה הראשונה של המבקרים בהאמפי היא “מי הניח פה את כל הבולדרים האלו ואיך?” והתשובה לכך היא שלא הניחו אותם, הם כבר היו שם ומה שמסביב נשחק.
הדבר היחיד שאינו מעשה ידי הטבע בבולדרים עצמם הוא השבירה האנכית החלקה שבמרכז של חלק מהם. כפי שבולט מיד עם ההגעה להאמפי, יש שם עיר מקדשים עצומה בנויה מאבן. האבן הזאת נחצבה בידי סתתים של אימפריה דרום הודית עוצמתית בשם ויג’איה-נגארה. הם היו קודחים חורים בשורה במרכז הבולדר, מכניסים לתוכם מוטות עץ יבשים ואז מרטיבים אותם. המוטות היו מתרחבים כאשר הם סופגים מים וכאשר היו מספיק לאורך הסלע הוא היה נשבר, וכך מספק חומר בנייה להודים הקדומים ופייסים חלקים ומפחידים בטירוף למטפסים העתידיים.
סופו של יום טיפוס
מה עוד עושים בהאמפי?
כפי שכבר הזכרתי, האמפי הייתה עיר הבירה של אימפריה דרום הודית, ויג’איה-נגרה, שעלתה לשיא גדולתה במאה ה-16 תחת המלך קרישנה-דווה. המקדש המרכזי של האמפי בנוי לפי דגם מקדש-ההר ההודי והוא מוקף במבנים מרשימים בפני עצמם עם פסלים ותחריטים של אלים. האלים המרכזיים המשויכים להאמפי הם האנומן האל הקוף, חברו הנאמן של ראמא הגיבור המיתולוגי, ושיווה שהיה מושא הפולחן של הממלכה העתיקה. אפשר להקדיש יום שלם של שיטוטים לגבעה המרכזית של האמפי על עתיקותיה והגבעות הסמוכות. ממש למרגלות הגבעה יש גם את השוק המקומי, האמפי בזאר, לסיום היום עם קצת מזכרות וארוחה הודית מקומית. שירות הסירות לצד של הגסטהאוסים נגמר בדרך כלל עם רדת החשיכה, ולאחר מכן צריך לשכור סירה פרטית במחיר מופקע, ככה שכדאי לזכור לחזור בזמן.
לאלו השוכרים טוסטוס יש מגוון של מקומות נוספים שאפשר לגלות. ביציאה הצפונית של אזור הגסטהאוסים אפשר להמשיך על דרך העפר עד לחציית ערוץ ועלייה לכביש סלול קצת בהמשך הגדה השנייה. לאחר שעוברים כפר לאורך הכביש אפשר לפנות ימינה לעבר אגם גדול התחום על ידי סכר. יש באגם מספר נקודות שונות להתרחץ וגם לקפוץ מהבולדרים למים.
במקום שבו מאמינים שהאנומן האל הקוף נולד, גבעה בשם אנג’ניה, ישנו מקדש גדול לפולחן של האנומן. המקדש ידוע גם כמקדש הקופים ובאמת הקופים שורצים שם בהמוניהם. הכניסה למקדש דורשת טיפוס של כמה גרמי מדרגות, לא יותר מחצי שעה בקצב סביר, והנוף מלמעלה שווה את המאמץ.
עילי גולן
לחובבים של הרפתקאות טיפוס, אפשר לשכור את שירותיהם של טום וג’רי או של טימה ולטפס לסלע האמפי, עמוד הגרניט הגדול המתנשא מעל לרמת רישימוק וצופה על כל הסביבה. בשביל החוויה אני השכרתי רתמות וחבלים מטימה וגם את טימה עצמו שיראה את הדרך. יצאנו בשעת בוקר מוקדמת, הלכנו בשביל צר ומפותל בתוך הרבה סבך עד שהגענו לשפת המצוק, ושם ראינו שהמסלול מבולט בצורה רופפת מאוד. טימה הוביל את הדרך למעלה, תוך ביצוע סולו של כארבעה מטרים מעל חריץ גדול בגרניט כדי להגיע לבולט הראשון. אחריו, עלינו שלושה אנשים נוספים באבטוח טופ-רופ מלמעלה. המסלול קליל בצורה מפתיעה וממש לא תובעני לאצבעות כמו מסלולי הבולדר שמתחתיו, בערך רמה של C5. הנוף מלמעלה מרשים – עיר המקדש מדרום וגבעות הבולדר מצפון. בולדרים עד לקצה גבול הראייה של העין. בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי משהו דומה לזה.
אהבתם? צאו איתנו החוצה בטלגרם וקבלו עידכונים על כתבות ברגע הפרסום: https://t.me/OUTPANEL
