אז אולי זה קרה גם לכם – “נתקעתם” באילת לענייני משפחה והייתם צריכים מנוחה מהמנוחה או מהעבודה. הנה לכם פתרון, סיני ל-48 שעות, זה שווה.
לפני חודשיים אח שלי היקר התקשר לבקש ממני טובה, הוא שאל אם אוכל להגיע לאילת להחליף אותו בחנות בגדים שבבעלתו. מיד הסכמתי. אבל ההשלכות הן שאני לוקחת חופש מהעבודה שאני מאוד אוהבת לכמעט שבועיים, שמה את הכלבים בפנסיון (למי שלא יודע זה עסק יקר מאוד), ונוסעת 4 שעות לכל כיוון כדי לעזור לאח שלי. כמה ימים לפני הנסיעה, ישבתי עם הפסיכולוגית וניסיתי להעלות רעיונות איך לשפר את הנסיעה, למרות שמדובר בעבודה קשה, שלא קשורה לתחום שלי. שם עלה לראשונה הרעיון לנסוע לגיחה קצרה בסיני.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הכנות
בדרך לאילת כבר שלחתי הודעה לבעלת חוף בסיני, ישראלית בשם אורלי, שקיבלתי כהמלצה מחבר של חבר. ברביעי, שאלתי אותה אם אוכל להגיע ביום שישי, תגובתה הייתה בוודאי. היא הייתה מאוד נגישה, זמינה ומוכנה לעזור.
אני לא מהנשים שחוששות לטייל לבד, אבל אחרי מאות הסיפורים שקראתי ברשתות החברתיות, היה לי רחש קטן בלב, להיות ערנית וזהירה. אז קיבלתי מאורלי איש קשר שאפשר לסמוך עליו, ובבעלתו מוניות. הוא אירגן לי מונית פרטית שתיקח אותי מהגבול ישירות אל החוף של אורלי שנקרא קאסטל ביצ’ שבסיני. הכל היה מוכן, סגרתי לילה בקאסטל ביץ’ שזה חלק מהאזור של ראס אל שטאן, דיברתי עם סאלאם והזמנתי מונית שתיקח אותי ישירות לחוף. היה לי זמן קצוב ורציתי לנצל אותו לתומו, ולכן התעקשתי שתהייה לי מונית פרטית.
השעון מתקתק
יום שישי הגיע והוא בדיוק בזמן! סיימתי את המשמרת בעבודה הזמנית החדשה שלי בשעה אחת. חמש דקות אחרי, כבר הייתי בדרכי לגבול, וזאת אולי הטעות היחידה שעשיתי בגיחה הזאת. הנסיעה עם האוטו לגבול – אין חניה. וכשאני אומרת אין חנייה, אני מתכוונת יש חנייה בשפע אבל גם שלטים שמורים כי לא ניתן להשאיר את הרכב במהלך הלילה בחנייה, ורכב שיישאר ייגרר. בסוף הייתי צריכה לחנות רחוק רחוק, ובזבזתי משהו כמו שעה על חיפושים.
מצאתי חנייה מול תחנת הדלק הקרובה ביותר לגבול עם סיני, שזה היה רחוק ולא בטווח הליכה. לא היה שלט שאסר חנייה בלילה, אבל כן היה צריך לפתוח פנגו ולקחת מונית לגבול. בתומי חשבתי שניצחתי את העירייה. עוד תקראו, שלא, וגם קצת כן. למזלי איך שהחנתי את הרכב פתאום הופיעה מונית משום מקום. בעלות של 40 שקלים לנסיעה של 10 דק’ ואתם תגיעו לגבול.
מבסוטה נכנסתי לתהליך המייגע של לעבור את הגבול. אני בטוחה שיש שעות יותר נוחות, אבל מסתבר שיום שישי בשעה 14:00 זה לא זמן נוח במיוחד. הכל עבר חלק בצד הישראלי, אם שכחתם לקנות אגרה, אפשר לעשות את זה במקום, דרך הטלפון ולחסוך את ההמתנה בתור. הגעתי צ’יק צ’ק וחשבתי שזה הולך להיות קלי קלות. אבל הצד המצרי, דורש שיפור. בעיקרון חזרנו למאה שעברה, היו בערך 5 אולי אפילו 6 נקודות בדיקה, שאין להם תכלית אמיתית. אני אפילו לא בטוחה מה הייתה המטרה של כל אחת מהן. מה שכן, קבלו כמה טיפים למעבר יותר נוח של הגבול לסיני:
טיפ ראשון – תחליפו מאה שקלים בלירות מצריות, כי בסוף כל התהליך הזה צריך לשלם כמה לירות. התשלום הוא בלירות, והמחיר נקבע לפי המקום שאתם נוסעים אליו. ככל שהיעד אליו אתם מגיעים רחוק יותר, ככה תשלם יותר.
טיפ נוסף – תשמרו את השם של החושה שאתם מגיעים אליה, כי הם מבקשים את זה. אני לא יודעת מה קורה אם אין את המיקום, אבל בתחושתי, לא צריך להתגרות במזל ולבדוק את זה.
טיפ אחרון – אל תאבדו אף פתק שהם נותנים לכם, לא משנה כמה זה נראה חסר חשיבות, כי באיזושהי נקודה הם יבקשו את אחד הפתקים, ואם לא יהיה לכם, אתם תתעכבו.
אז שילמתי 450 לירות מצריות, נתתי את הפתק ה(כמעט) אחרון ועברתי את הגבול אחרי שעתיים. בצד השני של הגבול, אמרתי לבן אדם הראשון שראיתי: סאלאם קאסטל ביצ’. הבחור הנחמד שפניתי אליו (שהיה נהג עבור חברת מוניות אחרת) מיד הכווין אותי למי שאני ראיתי כ”אחראי משמרת”.
חיכינו קצת כי האחראי משמרת של המוניות, חשב שאולי תגיע עוד משפחה שמגיעה גם כן לקאסטל ביצ’ (למרות שביקשתי מונית פרטית), בכל מקרה לקח להם יותר מדי זמן לעבור את הגבול, ואני כבר רציתי לנסוע כי יש לי זמן מוגבל. אחרי הכל הייתי צריכה לחזור ביום למחרת לפתוח את החנות ב 20:30. אחרי 10 דקות המתנה למשפחה שלא הגיעה, הוא העלה אותי למונית פרטית ו”יצאנו לדרך”. לפחות חשבתי שאנחנו יוצאים לדרך, כי איך שבאנו לצאת לדרך חיכינו חצי שעה למשטרה שתבדוק שוב את הדרכון שלי. שוב נדרשתי לתת את הקבלה האחרונה שקיבלתי אחרי ששילמתי בנקודת בדיקה האחרונה את ה 450 לירות מצריות.
סיני, גן עדן של מקום
לקח משהו כמו שעה, וב 18:00 זמן מקומי (17:00 שעון ישראל) הגעתי לגן עדן. מיד קיבלתי את הבקתה שלי, שהייתה בנויה מקני במבוק דקים, כמו אלה שאנחנו משתמשים בהם בשביל הגינה. אבל איכשהו זה עבד. הבקתה שלי הייתה ללא מזגן, אבל היי! היה מאוורר. כן היו חדרים עם מזגן, אבל זרמתי עם החוויה. בנוסף, כמה יצא לי להיות בחדר? הבקתה הייתה בנויה ממזרן שהיה על הרצפה, עם שני חלונות, שאחד מהם לא נפתח. זרקתי את כל הדברים בחדר וטסתי לאכול, כי לא אכלתי כל היום… אה, הנה עוד טעות… לא לקחתי נשנושים למעבר של הגבול, מההתרגשות לא חשבתי על האופציה של אוכל.
המסעדה של החוף היא ממוצעת מינוס, לפחות לטבעונים שבנינו. אני בטוחה שהם יותר מתמחים בדגים ומאכלים מהים. הם לא שמעו על טבעונות, וכשאמרתי שאני טבעונית (ויגן), נשאלתי מה זה? אחרי הסבר קצר וברור, המלצר שאל אותי למה? (חחחחחח) אחת הבעיות שהתגלתה בפניי בקאסטל ביצ’ זה שרוב (חוץ מאחד) אנשי השירות לא דוברים אנגלית או עברית, מה שהקשה את התקשורת איתם. בעיקרון כל מה שאכלתי היה באותו הטעם, אבל לא באתי בשביל האוכל, אז לא התאכזבתי מידיי.
מיד אחרי הארוחה גיליתי שהשירותים הם ציבוריים, כלומר לכל החוף. לא נפלתי מהכיסא, כי זה לא הפינוק שביקשתי. אחרי האוכל החלפתי בגדים, השמש עוד הייתה חמימה ונעימה, והגיע הזמן להתחיל את הכייף. שבמרכזו אני שוכבת על החוף ולא עושה כלום. אז שכבתי, הלכתי, התנדנדתי על הערסלים הפרוסים לרווחת האורחים, כמו גם אזורי ישיבה מוצלים, כיסאות שיזוף (שלא דורשים תשלום) ונדנדות גבוהות בשביל התמונות המוצלחות.
בהמשך החוף יש ג’וסייה (כאילו מקום לשתות מיץ), שמהר מאוד הפך להיות עיקר התזונה שלי במקום. שתיתי אולי איזה 5 שייקים ביומיים, כי אין על פירות כשחם ואתה בים. מה גם שיש לבחור ווי פיי, לא חזק, אבל עושה את העבודה. שאר הערב כלל: הליכות ארוכות לאורך החוף, בהייה ממושכת בירח, ובעיקרון כל מה שיכולתי לבקש. מרגוע.
הלילה לא היה חם כמו שאתם מדמיינים עם המאוורר שלי, שרדתי וישנתי אפילו טוב. בבוקר, קפצתי על בגד ים וישר אל תוך המים, אחד הדברים החיוביים בחוף של אורלי, זה שכל בקתה פונה לכיוון הים (ניתן לראות את הנוף מדלת החדר שלי). אחרי שעתיים של רביצה בשמש, התחלתי להשתעמם. רק שנזכרתי ברכב שלי שעומד בחנייה בלי פנגו. רצתי למסעדה להתחבר לווי פיי, רק שמסתבר שהרשת המקומית לא תומכת באפליקציות ישראליות כמו פנגו, אז לא הצלחתי לפתוח את הפנגו (התשלום של החנייה נדרש גם עבור שבת- לפי השלט שהיה תלוי שם).
בעיקרון התפללתי שאחזור ושהרכב שלי עוד יעמוד שם ולא יגרר. אחרי שויתרתי על האופצייה לפתוח את הפאנגו, הבחור האדיב בג’וסייה נתן לי משקפת ושנורקל, והתחלתי לשנרקל, וזה היה שווה כל שנייה. שנירקלתי עד 14:00, משהו כמו 5 שעות. בחוף יש ריף של אלמוגים ודגים, אמנם לא הכי יפה שראיתי בעולם. אבל צללתי בפילפינים וגלאפאגוס איילנדס, אז קשה להשוות. אבל כל חוויה של הטבע זאת ברכה.
אז 14:00 הגיע, אכלתי ואת שאר הזמן העברתי בין הג’וסייה למנוחה בערסלים ומיטות שיזוף. גם מצאתי פינה שקטה ועשיתי יוגה למשך שעה, וזה היה קסום, מתאים ומומלץ. יום לפני הזמנתי מונית חזרה לגבול לשעה 17:00, ככה שאהיה בגבול ב18:00 וחזרה בארץ גג ב 20:00 בדיוק בזמן לפתוח את החנות ב20:30. ב16:30 ניגשתי לסגור חשבון, שהסתכם ב 210 שקל על כל הארוחות (3 במספר) וכל השתייה, המיצים, והחדר. הופתעתי לטובה, למרות שהמונית איחרה ב 10 דקות. הגענו לגבול ב 18:00, וב 19:00 כבר הייתי בארץ, הודות ליעילות הצד הישראלי של הגבול.
עלותה של המונית האישית היא 100 שקל וניתן לחלוק אותה, ככה משלמים פחות. המונית מהגבול לרכב שלי עלתה 50 שקל (שבת). ככה שכל הטיול עלה לי 600 שקל, כולל נסיעות, אוכל ולינה, ואין לי תלונות. זה עדיין הרבה יותר זול מכל אופציה אחרת לחופשה בישראל. גורלו של הרכב: נשאר במקומו, בלי דוח חנייה, ובלי גרירה. ניצחון גדול של האזרח הקטן.
סיני, המלצות וביקורות
אני ממליצה על קאסטל ביץ’ למי שבא לו לחוות בכיף ובאותנטיות מסוימת את סיני. בחופים הסמוכים ראיתי בקתות סופר משופצות, והכי תיירותיות שיש, שמחתי שלא הגעתי לשם. בנוסף, האוכלוסייה של הישראלים הייתה צ’יל. רובם היו משפחות, אבל עם שקט מופתי, לא היו צרחות וצעקות המאפיינות אותנו הישראלים. היה מספיק ספייס בשביל כולם, אם הייתי רוצה, הייתי יכולה לעבור את היומיים האלה בלי לדבר עם אף אחד. המעטים שדיברתי איתם היו מאוד נחמדים ולמראית עין היו נראים אנשים טובים.
מלבד התקשורת עם המקומיים שהייתה בעייתית, הייתה בעיה קטנה של לכלוך על החוף. ביום שישי (היום הראשון) החוף והמים היו ממש מלוכלכים. יום למחרת כבר לא ראיתי את הלכלוך, אז אני משערת שאנשי התחזוקה עשו את שלהם וניקו את החוף. יחד עם זאת השירותים קצת רחוקים, אז הייתי צריכה לתזמן את הביקורים אליהם.
סיני, I’ll be back!
אוהבים את סיני ורוצים לקרוא עוד?
לכתבה על ספארי צלילות מיאכטה
לכתבה על השוליים המערביים של ההר הגבוה
מאת: מור אלן
על הכותבת: מור מטרקת בדילוגים ב-12 שנה האחרונים. כשמגיעה לפס, אוהבת לפתוח בקבוק של קוקה קולה ולהנות מהנוף. טיילה ביותר מ-35 מדינות והיום גרה במושב עם שני כלבים טרוריסטים. שחתה עם כרישים, פינגווינים, כלבי ים, צבי ים ודולפינים ועוד חולמת לשחות עם כריש לוויתן ולהיתקל בדוב.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו!
רוצים להתעדכן ראשונים בכל הכתבות החדשות ביותר? עכשיו זה הזמן!
לחצו על הקישור והצטרפו לקהילת האאוטדור שלנו.
