ברחובות תל אביב או ירושלים לא תיראו את הכלבים משוטטים ללא בעלים. ואם במקרה תתקלו באחד, הוא מיד ימצא את דרכו לכלביה העירונית. תתפלאו לשמוע שבארצנו ישנם 35 אלף כלבים משוטטים, איפה הם אתם שואלים? בערך 60 אחוז מהם נמצאים בנגב, השאר בצפון הארץ – כלבי הפרא של ישראל.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הם חיים בלהקות והמטיילים בנינו נתקלו בהם לא פעם, כלבים משוטטים. כלבים אלו יכולים לחיות בסמיכות להתיישבות ארעית כלשהי, אבל הם לא מקבלים יחס של חיית מחמד. הם ניזונים ומתנהלים מעצמם. מה שמשאיר אותם בסטטוס של כלבי פרא. אותו סיפור של טיול בדרום הארץ כאשר נופיו היפים והשקטים של המדבר מקבלים תפנית רועשת של להקת כלבים הרודפים אחר המטיילים, לא משהו שתלוש מהמציאות. אם זה מטיילים ברגל או במיוחד לרוכבים על אופניים, סיפור זה נהיה כבר שגרה. לרוב זה די מבהיל ואף מציק, לפעמים גם מסוכן. איך הגענו למצב זה שאין ממש שליטה על התופעה ומה הרשויות עושות או לא עושות בדבר? יצאנו לבדוק.
כלבים משוטטים: הבעיה
אדר כהן, פעילה ומתנדבת ב”ערד לחי” סיפרת שהמראות של כלבים משוטטים בדרום זה לא מחזה יוצא דופן. יש הרבה כלבים שחיים ברחוב. נקבות ממליטות פעמיים בשנה, בכל פעם 9 עד 12 גורים ורוב הגורים האלה לא שורדים. הם ימותו בייסורים, או שימצאו את דרכם לאחת העמותות הרבות הפועלות בישראל. בזמן שברוב המקרים האמהות נשארות בטבע וממשיכות להמליט. הכלבים האלו נמצאים בשטח קטן מאוד באזור הנגב, מה שמוביל לתוצאות נוראיות. מלחמות זכרים על נקבות מיוחמות, נקבות מיוחמות שלא מקבלות רגע מנוח לאכול ולשתות בזמן שהזכרים מזדווגים איתה. עד שהיא נכנסת להריון היא כבר על סף רעב וגסיסה. זמן ההריון הוא הזמן בו היא מקדישה להתחזקות, עד כמה שאפשר. ברגע שהגורים מגיעים לעולם, היא נחלשת שוב, והכל חוזר חלילה. סופה של הנקבה ידוע מראש, אחרי המלטות רבות, בסוף היא מוצאת את מותה. באחד המקרים, ככה סיפר לי אריק שמתנדב גם כן ב”ערד לחי”, הם מצאו גורים שניזונו מגופת אימם במשך כמה שבועות.
ההשלכות
לטענת אדר, הכלבים חיים בסבל רב, בעבר הם היו חלק מהטבע ויכלו לשרוד ולחיות חיים מאוזנים, אבל מכיוון שהיום האוכלוסייה גדלה הם כבר לא חיים חיי נוחות. הם עדיין כלבי בר, אבל הם בסכנה מתמדת של תאונות דרכים, מחלות, התעללות ורעב. גם תנאי מזג האוויר של אזור הדרום עם קיץ כמעט כל השנה, מצריך אותם להתמודד עם חום קיצוני ביום וקור ״כלבים״ בלילה. הגידול באוכלוסיית הכלבים לא משפיע רק על איכות חיי הכלב, כי אם גם על השרידות של בעלי החיים האחרים שחיים בנגב. האיזון מופר! להקות הכלבים חייבות אוכל, והן תופסות בעלי חיים קטנים. זה תורם להכחדה של חיות בר קטנות שפעם היו נפוצות באזור, ועכשיו הן לא רק במעגל המזון של השועלים, הזאבים והתנים, אלא גם במעגל של כלבי הפרא. זה מוציא את כל המערך האקולוגי מאיזון, ברגע שיש פחות בעלי חיים קטנים יש פחות אוכל לבעלי החיים הגדולים, וזה כמובן משפיע גם על איכות החיים שלהם.
התמודדות שהיא טעות
עד לאחרונה מי שניסה להתמודד עם הבעיה היו השירותים הווטרינרים, אך ללא הצלחה. יעל ארקין מנכ”לית “תנו לחיות לחיות”, סיפרה על תהליך הטיפול בבעיה, וכך היא מתארת אותה: אחרי שכלבי הבר נתפסים, הם מועברים לכלבייה העירונית, שם הם מורדמים. בעוד שאחרים נורים בירי חי או חץ המתה כבר בשטח. מה שלא מהווה פתרון לבעיה אלא רק החמיר אותה. בתקופה שבה נעשה ״דילול״ בכלבים, לא חל צמצום של אוכלוסיית הכלבים אלא הוא רק גדל וכיום אנחנו במצב שיצא משליטה. הירי בשטח בעיקר היווה בעיה עצומה, גם אם הפקחים של שמורת הטבע והגנים, שעליהם הוטלה המלאכה הצליחו לפגוע בכלבים, הם לא תמיד הרגו אותם. מה שהשאיר את הכלבים פצועים בשטח. לכל אזור יש מספר מוגבל של וטרינרים שפועלים גם בתחומים אחרים, לא רק בנושא הכלבים, גם אם מישהו הצליח לתפוס כלב פרא, ולהביא אותו לוטרינר, והוא הרדים אותו, זה היה רק פלסטר לא אפקטיבי במיוחד.
הגורמים
הגזע ונטישה – חלק מהכלבים המשוטטים בשטח הם מהזן המוכר לנו ככלבים כנענים, שב-DNA שלהם חקוק היצר לחיים בטבע. אחרים הם כלבים שננטשו על ידי הבעלים שלהם, אם אתם תוהים איך זה קורה? אנשים רגילים הנוסעים לים המלח, בדרכם הם עוברים בערד, זורקים את הכלב שבבעלותם כי זה “לא בא להם בטוב” וממשיכים לנסוע. מה עוד, הרבה פעמים הכלבים שננטשו, אינם מעוקרים / מסורסים, מה שמגביר את הבעיה עוד יותר.
קהילה הבדואית – יש השפעה לגידול אוכלוסיית כלבי הבר בשנים האחרונות. כמו הגידול באוכלוסיית הכלבים, נרשם גם גידול משמעותי באוכלוסיית הבדואים. כל משפחה חדשה שקמה בקהילה הביאה גם היא כלב, כדי לשמור על השטח, על העדר כבשים או על הציוד החקלאי. כחלק מהאמונה הדתית שלהם, חל איסור נגיעה עם הכלב. הם לא לוקחים את הכלבים לווטרינר, הכלבים שלהם לא מקבלים חיסונים ואינם מסורסים. לא מדובר בעניין כלכלי, מכיוון שלטענת יעל, מנכ”לית “תנו לחיות לחיות”, סירוס/ עיקור ניתן בחינם ע”י העיריות. נראה כי הבעיה נובעת יותר מחוסר מודעות וחינוך לבעייתיות ביחס לכלבים. מרבית הכלבים בפזורה אינם כבולים או קשורים, וזה מגדיל את הסיכויים לאותה בעיה של רדיפה בלתי פוסקת אחרי נקבות. המתנדבים מספרים, על הפעמים הרבות בהם נמצאו גורים זרוקים בוודאיות ופאתי העיר ערד. לאחרונה הם קיבלו טלפון על אדם המתגורר בפזורה הבדואית שזרק שק בקרבת העיר, כשהגיעו למקום מצאו 8 גורים בני חודש. עכשיו על המתנדבים למצוא להם בתים ולטפל בהם, כשרוב הסיכויים שכלבים אלה ימותו מכלבת או פרוו.
הזבל – אספקט נוסף הקשור בגידול האוכלוסייה בחברה הבדואית, באזור הפזורה הבדואית – אין איסוף של זבל. תושבי הפזורה, בעל כורחם צריכים לזרוק את הזבל לוואדיות זבל זה נאכל על ידי הכלבים. כמו כן, בעקבות שיפור רמת החיים בקהילת הבדואים, שחיטת בעלי חיים למאכל נעשית לעיתים תכופות מבעבר. שאריות החיות, נשלחות גם הן לוואדיות וגם הן נאכלות על ידי אותם כלבים.
“סרס/עקר, חסן החזר”
לאחרונה עבר בוועדת שרים חוק חדש המאפשר פיילוט שיתחיל לרוץ בקרוב, במסגרתו יאספו את הכלבים המשוטטים בנגב, יחסנו, יסרסו, ויוחזרו לטבע. לפני שאתם קופצים בתרעומת, תקשיבו, כלבים מתלטפים שיכולים לעבור שיקום ולהימסר לבית, ימצא להם בית הולם. כלבים אחרים שמורגלים לחיים בטבע יוחזרו לסביבה ה”טבעית” שלהם. הכלבים האלה לא מורגלים למגע אדם, הם מפחדים מאנשים ואפילו כאשר נמצאים במצוקה הם מסרבים להתקרב לאדם. אבל ברגע שהם לא יכולים להתרבות נמנעת האופציה לכלבים נוספים להיכנס למעגל הסבל.
באופן מפתיע, השירותים הווטרינרים הביעו התנגדות למהלך, כאשר הדאגה העיקרית שלהם היא החזרה של הכלבים האלה לטבע. אך לא ניתן באמת למצוא בית לכל הכלבים האלה, ולהמית 35 אלף כלבים זה לא ריאלי וגם לא מה שהגורמים המעורבים רוצים. אם הדאגה האמיתית היא בראש סדר העדיפויות של כל המערכות המעורבות, הפיילוט שנקרא “סרס/עקר, חסן החזר” צריך לצאת לפועל עם החזרה של הכנסת לפעילות. עודד פורר, שר החקלאות כבר אישר את הפיילוט למרות התנגדות השירותים הווטרינרים שנמצאים תחת משרד החקלאות. מבחינת משרד החקלאות, השר הנחה לבצע פיילוט בנושא, ובעקבותיו יתקבלו החלטות המשך.
בסופו של דבר, אין פה פתרון אידיאלי ופיילוט זה יהיה קשה בטווח הקצר אבל כנראה יעיל בטווח הארוך.
סיכום
כרגע מגיחים לעולם אלפי כלבים בשנה שנידונים למותם, הם יצטרכו לעבור תלאות כדי לשרוד. מדובר בפיילוט שהוא אולי הסיכוי האחרון לצמצם את כמות הכלבים המשוטטים שיחיו פה בעתיד. לתת בית הולם לחלק מהכלבים האלה, וסיכוי גדול יותר לשרוד לאלה שישוחררו לטבע. אך יחד עם הפיילוט צריכים להגיע יוזמות וחוקים נוספים. למשל הגברת המודעות והחינוך בקהילה הבדואית, איסוף הזבל בפזורה, איסור הרבעות למטרות רווח (בתנאים מאמללים), אכיפה וענישה נגד בעלים שנוטשים את הכלבים שלהם והמלאכה עוד מרובה ובינתיים הכלבים ממשיכים להתרבות. כמובן שאי אפשר להפיל הכל על הרשויות ולשבת בשקט בתקווה שהכל יסתדר בעצמו, גם אנחנו נכנסים לסיפור. אנחנו כמטיילים יכולים להיות ערניים, כל כלב במצוקה, או גורים שזקוקים לעזרה שמוצאים בדרכים, אפשר לפנות לאחד העמותות הפועלות בדרום הארץ. כולנו כבר מודעים למצב הזבל בשמורות הטבע, אבל תמיד אפשר לעשות משהו נוסף. אחרי שאתם אוספים את הזבל שלכם תרימו גם את הזבל של השכן שכבר הלך והשאיר אחריו לכלוך. תסרסו/תעקרו את הכלבים שלכם, ויותר חשוב מכל, כלב הוא בן משפחה, אל תינטשו אותו!
מאת: מור אלן, כתבת בערוץ החדשות הבינלאומי i24NEWS
