מזמן רציתי להצטרף למועדון “נותני פרגון” שרץ חזק ברשת, ובכלל די הרגשתי Out שעד כה לא הצלחתי לעלות פוסט מפרגן בעצמי. אז ברצוני להתחיל בפינת פרגון: לפני שש שנים קיבלתי את אשתי, אומנם לא עם שקיות ישר מהיבואן אבל משנתון טוב. היא הגיעה עם תוסף – החמה (שתהיה בריאה)! ופה רבותי אסור לזלזל, צריך מהטוב ביותר. למזלי וזה לא מובן מאליו, קיבלתי קומפוננט-חמה שאוהבת את החתן יותר מאת הבת היקרה. הזוי? כן. עד היום אני מחפש את הקאצ’. עם חיילת כזאת הצבא שלנו היה נראה אחרת, בלי שאלות מתייצבת לכל צו שמונה שאני מציב לה. במקרה הנ”ל סחבק צריך להיעלם לשבוע רכיבה ביוון כמעט רצוף אחרי שבוע עבודה בסין – אין בעיה, היא מיד מתייצבת בלי שאלות למשמר על שתי פרזיטיות קטנטנות. תודה לך!
כתב וצילם: יוג’ין לויט
פורסם במקור ב-BIKEPANEL – מגזין האופניים של ישראל
לענייננו: יוון עם “בוץ הרפתקאות”…
יש כ 14 טיסות ישירות לאתונה בשבוע, ובעונת הקיץ המספר קופץ פלאים עם תוספת יעדים של כל האיים הסובבים את היבשת המרכזית. לא משנה איזו סיפור ינסו למכור לכם, זה תמיד יצטייר כחוף ים תיכוני שיותר מזכיר את הכנרת בחול המועד: בתים לבנים עם גימור כחול, מלונות הכל כלול עם איזו סמדר שצועקת למשה – “בוא תראה”.
גם אני הייתי שם, זה בדיוק מה שעלה במוחי כל פעם שהעלתי על דעתי למה אני צריך לצפות. רק מה שחסר להשלמת התמונה זו הובלה במנו ספנות עם אומן אורח בעל וותק הפלגה מכובד מהמגזר – ואני לא “גזען”, אני ומירי רגב על אותו קו, שנינו גדלנו על דודו פישר. כשבוץ הרפתקאות הזמינו אותי לסקר (במימונם) את היעד החדש שלהם יצאתי עם צפיות בהתאם.
הסטירה מגיעה ישר עם הנחיתה – שמיים בצבע כחול אירופאי, בסביבות פנטון PMS 300, עם ענני כבשים – כבר אין מקום לבלבול, אתה ביבשת אחרת. ל. היווני (מטעמי ביטחון שדה) פוגש את כל סיירת בוץ ואנוכי בשדה, מעמיס את ארגזי האופניים בוואן ואותנו בטרנזיט מרווח לקראת נסיעה הארוכה צפונה.
צפי נסיעה של 6 שעות לחבל ארץ זגורי שבצפון מערב יוון, ישר מעוות את פרצופי לאחר טיסת לילה קצרה.
ניסינו למצוא תנוחת שינה עד שניסים צוק-רן, ההיסטוריון לענייני יוון או בשמו המקומי ניסימוס, פוסח בסקירת היסטוריה ומיתולוגיה יוונית. המדהים הוא, שגם אם התחלת את הסיפור על לאונידיאוס ו300 ספרטנים, באמצע הלכת לישון לאיזו שעה שעתיים, כשתתעורר עדיין לא תפספס שום פרט כי עדיין ניסימוס יספר על אותה שנת 480 לפני הספירה. פתיחת סוגריים למיתוס צדדי בכרתים עד למעמד הפועלים והטיראנים השולטים ממלאים את מלואה הנסיעה במכונת זמן ניידת ליוון העתיקה, על גבי טרנזיט נייד.
מנגד, הנוף שנשקף מבעד לחלון רק אוגר ומגדיל עם זמן הנסיעה את גודל הדיסוננס בין הציפיה למציאות. נופים ירוקים של יערות וגשרים מודרניים עם מבלעות אגמים לכל עבר – הרי זו היא היוון שלא הכרתי.
רגע לפני הטיפוס לאיזור ההררי של זגורי (זגורי בפרוש חופשי – “מאחורי ההרים”), עצרנו לסיור התרעננות ביואנינה. זו העיר הראשית במחוז אפירוס על גדותיו של אגם פאמבוטיס. עיר תיירות המלאה בבתי קפה ומסעדות לאורך הטיילת שעל שפת האגם ובתוך החומות של העיר העתיקה. בתוך החומות ניתן למצוא גם בית כנסת משופץ ודי מרשים לגודלו שמתוחזק על ידי קהילה יהודית מצומצמת (פחות מ50 נפשות).
זגורי מערבי
יש את הקסם הזה כשאת קם בבוקר ויוצא החוצה. מקבל משב כפור של 5 מעלות עם ערפל כבד שמסתיר את הנוף, רעש נהר זורם בפראות וכל הירוק שעוטף את טווח הראיה שלך מנצנץ מרטיבות הגשם ששטף את האיזור כל הלילה. זהו בוקר טיפוסי בכפר קיפי השוכן באמצע שום מקום, מוקף הרים ויערות, גשרי אבן עתיקים ונהרות.
כל הכפרים שיש לאיזור זה להציע נראים אותו דבר: מרצפות אבן כהה עם רחובות צפופים. כל הבתים עשויים מאבן עם גגות מכוסי צפחות ולא ברעפים כמקובל ביוון וכלל אירופה – הרי זהו הבלקן הישן ומאוד משומר.
רוב הבתים ריקים מאדם ויתמלאו רק בחגים ע”י הבעלים שגרים כדרך קבע בערים המרכזיות, אבל פה ושם ישנם כמה תושבים בודדים בין אלו שמתפעלים את בתי המלון האותנטיים ובתי הקפה. או סתם זקנות שצצות מבעד הדלת האפלה, משפשפות את העיניים כאילו יצאו מהמחבוא ובטוחות שהנאצים עדיין ברחוב, אך האורחים הרכובים מעלים בהן חיוך. רק במרכזי כפרים גדולים נראה סימני חיים של המקומיים, ישובים יחד ברחבת העיר עם הכנסיה האופיינית, עץ דולב ענק, משחקים קלפים ונהנים ממשקה ציפורו המקומי.
הטבע שסובב את הכפרים פסיכודלי לחלוטין, רכסי הרים גבוהים המרופדים במרוודי גבעות אין סופיות – ושלא יהיו אי הבנות, גבעות אלו דומות בגובה להרי ירושלים. בכל נקיק זורם לו נחל שמתנכז לנהר “אלפיני” קפוא. גשרי אבן עתיקים מעטרים את הנהר אין ספור פעמים, רק נשאר להרים את המבט ולשטוף את העיניים בירוק של היער ובעוצמת הצוקים של הקניון העצום.
אז איפה רוכבים? בדיוק פה – עוברים מכפר לכפר דרך טבע בתולי זה, יורדים מרכס, חוצים נחלים (ונהיים רטובים), עולים לפסגה דרך כנסיה מבודדת על הר, קפה מקינטה באמצע הדרך וחזרה לנהר, מאתגרים בעליה על גשר אבנים ועולים על רכס ממול לכפר הבא שפוגשים בו פליטים, נותנים שלוק של ציפורו וממשכים הלאה, הלאה לסרוק את הנוף, לצבור חוויות וקשיים בעליות. תענוג צרוף של טבע מדהים, והופה נוצר לי פה סוג של חמשיר.
מה עוד אפשר לבקש?
סינגל צעקתי בכל רם – וקיבלתי,
“דמעות אנטיוכוס” זה השם שקיבל,
מתחיל מקודקוד, לתוך יער נשאב,
מסתעף בין עצים באיבוד גובה מרשים
ועובר לשלוחות חשופות מעצים
לאט לאט נכנסים אל הכפר
אורבן קטן, ולבירה מוכן.
(צריך להיגמל קצת מוויסקי בזמן כתיבה, אחרת אמשיך פה לדפוק שורה אחר שורה 🙂
זגורי מזרחי
בחלקו השני של המסע עשינו טרנספר טיפה מזרחה והגענו לעיירה מטסובו. אומנם המקומיים דוברים את אותה השפה אך ההרגשה היא שעברנו את הגבול למדינה אחרת. הכל שונה – הנוף נראה יותר אלפיני עם הרים מושלגים, בכל זאת עלינו במימד הגובה לעוד כמה מאות מטרים. עצי אורן קישטו את פאתי ההרים ומתחתם מלא אגמים.
גם הכפרים עצמם קיבלו תפנית, ודי מזכירים את כפרי הנופש של עיירות סקי באירופה הקלאסית, בניה אירופאית אופיינית עם מדרחוב מרכזי המלא במסעדות ופאבים לנופשים.
האותנטיות של סבתות ופליטים נעלמה לחלוטין, הרחובות פה הרבה יותר שוקקים ומלאים במלצריות צעירות ומלא תיירים שבאים לשטוף את העיניים בטבע מדהים שסובב את העיירה. בכל זאת מטסובו נחשבת לעיירת סקי יוונית וכל התשתיות שלה מוכנות עם שלל האטרקציות לעונת שיא ועומס המבקרים.
למעמיקי תרבות ואוכל – התושבים המקומיים ידועים בעבודות עץ מדהימות שאותן ניתן לרכוש בכל חנות מזכרות מקומית, ולא חסר. אני אישית הוקסמתי מתוצרת מקומית של גבינות ויין בייתי וברגע מנוחה ראשון דאגתי לרכוש סטוק אישי הביתה.
שוב לאוכף, לאופקי נוף מרהיבים סביב האגם המלאכותי שנמצא קרוב למטסובו. טיפוסים המלווים בזרמי נחלים לאורך המסלול לפסגות מושלגות אפילו במאי. הסביבה משתנה עם מד הגובה העולה – ההר לובש שכבות מחורשות דולב וברוש ליערות אורן, ועד לפסגה המגולחת מכל (over the trees line). ירידות בתוך יער בסינגל לא סינגל, בין עצים וסלעים מקפצים כמו ילדים, או על כר דשא אין סופי.
מבקרים באגמים אלפיניים די קטנים, שנוצרים גבוה בהרים מעודף גשמים, והעודף הזה שוטף גם אותנו כחצי יום ברכיבת גשם בתוך קניון מדהים. שוב חוצים נחלים קפואים, והפעם יותר עמוקים ומאתגרים – בראשון מקללים, בשני מנסים להירטב כמה שפחות ובשלישי כבר שוחים ושוחים.
למחרת באותה המתכונת
עולים ויורדים, בין סלעי צוק אימתניים
נהנים מהנוף ומעקבות הדובים
שרק לפני רגע עברו על השביל
רוכבים על הרכס
פריסה על ההר עם גבינות ומאפים
יורדים אל הכפר, בסינגל הדובים
מתיישבים במרכז, קפה לוגמים
עם חיוך רחב לקראת מחר מתרגשים.
מטאורה הדובדבן שבקצפת
ביום האחרון קמים מוקדם ויוצאים לעבר מטאורה – בפירוש חופשי “אמצע השמיים”. השם ניתן להרים ולמנזרים כאחד.
איזור זה מדהים ביופיו ונחשב לאחד מפלאי תבל. ישנם כ 60 עמודים – הרים המתנשאים לגובה של עד 400 מטרים, על חלקם ישנם מנזרים תלויים – כי הדרך היחידה להגיע אליהם היא על בסיס מעלית מאולתרת או גרם מדרגות ארוך ומפותל שנבנה כבר בשלב מאוחר יותר.
זהו היום האחרון וצריך עוד להספיק לטיסת לילה חזרה מאתונה. סיור באחד המנזרים עם תצפית לעבר כל הרכס שנראה כמו בניית מגדלים בחוף ים עם חול רטוב שמשאיר אותך פה פעור, ונזירים שמטפלים ביבול שלהם על פיסת גינה קטנה בראש ההר.
מיד עולים על ציוד ויוצאים לדרך, לסינגל הסודי של ניסימוס. גלישה בין העמודים והמנזרים על משטחי סלע גרניט דרך חורש דולב אל הכפר קסטראקי, לאכול את ארוחת צהוריים האחרונה בטברנה מקומית.
ללא ספק לסיים את הרכיבות של השבוע בפנינת מקום זה, נותן לך טעם של עוד – של עוד פעם לחזור לאותם המקומות. למה, למה צריך לחזור?
את שאר הנסיעה לאתונה המשכנו עם סיפור על לאונידיוס ואיך עמד בגבורתו עד כוחו האחרון. אפילו חלפנו על פני פסלו אל מול אותם המיצרים שבהם נלחם, אומנם כבר הים נסוג כמה קילומטרים מהרכס והמראה די רחוק מהסרט הגרפי. עצרנו בבריכת מי גופרית של 42 מעלות חום, וכמו ישראלים טובים לא התביישנו להמשיך את דרכינו לטרמינל מבושמים בריח ביצים.
בתחושה המוכרת של פסיעה בטרמינל לכיוון הגייט תוך כדי ניצול הזמן הנותר, מנסים לנצל את רגעינו האחרונים להסדר חובות \ מתנות שצריך לספק לאישה והבנות. לאט לאט מתנקזים כל הישראלים כמשפך לאותו הכיוון ומר. חנוך רדליך גם, מלווה באישתו אחרי נופש באיים.
איפה נולד היויו שאלתי את עצמי? והנה התשובה – מתזז בלהביא מים \ סנדוויץ’ \ מיץ \ שוב פעם מים לאשתו (בהריון), שיהיה במזל ומקווה שיש לך חמה כמו שלי אחרת האתגר הבא יהיה לא על האוכף.
לסיכום
- שבעה ימים מחוץ לבית
- שישה ימי רכיבה
- 225 ק”מ על 8,000 מטר טיפוס
- בדקתי את שלל מעילי גשם שלא העלתי בדעתי ללבוש
- 3000 תמונות במצלמה
- ושום שמץ איך באמת אפשר לסכם טיול כזה
אבל יצאתי בתובנות אישיות – בתקופת הביקורים שלי באריזונה על בסיס חודשי, מצאתי את עצמי מטייל שם בכל סופ”ש שרק היה לי, ושם נפל לי האסימון למה אמריקאים אוהבים לרכוב על הארלי דוידסון: כשאתה יושב זקוף עם ראש מורם אל על, אתה רואה ת’נוף, אתה נהנה ממנו והנופים של אריזונה מטמטמים ומשכרים. חיזוק למסקנה זו קיבלתי גם בטיול זה. למרות שאני מכור סינגלים, פתאום הייתה לי ההזדמונת לדגום את המרחב שסביבי. אין צורך בלהיות מרוכז במבט לכמה מטרים קדימה ואין את סבך העצים שמסתיר תמיד את הנוף – פשוט תפדל ותהנה.
ריבוי וריווי החוויות והמראות שאתה חווה, מתגמד במילים או בצילומים שאתה מנסה לשרבט על הצג הדיגיטלי. בוא נלך על הפשוט – למי זה מתאים ולמי זה לא: אז אם אתם רוכבי סינגלים הארד-קור שכל מה שיושב לכם בראש זה מה שידרגו בשאמוני ומתי איזי ג’ט מציע את הטיסה הכי זולה לז’נבה, כנראה שפה קצת לא תמצאו את עצמכם. אבל אם אתם רוכבי כל-יכול הנהנים מנופים עוצרי נשימה, שיטוט בכפרים השמורים לפי המסורת הישנה, שטיפת תרבות של יוון העתיקה ולא ממש אכפת לכם שיש גם דרכי 4X4 – יש לכם פנינה ביד! אפילו אני כרוכב סינגלים מכור שלא ידע למה לצפות כאשר מה שהתנוסס מול עיניי “טיול קרוס”, מצאתי את עצמי עובר חוויות ואתגרים שלא עלו בדעתי שזה מה שאני אקבל. כנראה הגיע הזמן להתחדש בזוג אופניים לקרוס (בשיטת 1+N כמובן).
