אין כמו שבוע עבודה בברצלונה כדי לחבר קצת חוויות אאוטדור באמצעות הארכת הנסיעה לסופ”ש. מה שכן…לא צפיתי את כל ההתפתחויות.
מאת: אריה פישלר
פרק א’
מזג אוויר אביבי וחמים עם כ-20 מעלות ביום יכול בהחלט להוליך שולל. במיוחד כשאחרי כמה ימים כאלה מופיעה תחזית גשומה. כמה נורא הגשם יכול להיות בטמפרטורות כאלה? סך הכל עד 10מ”מ גשם. אז לא לקחתי מעיל.
מונסראט ידוע כמנזר פופולרי המושך המוני מבקרים מדי יום, בגלל מיקומו הספקטקולרי אבל גם בגלל קדושה ספציפית שפיסלה ממוקם בלב הכנסיה המקומית באתר. הפרטים הדתיים הם מחוץ לגבולות הכתבה וגם קצת פחות מעניינים אותי באופן אישי, אבל להמונים כנראה שווה ממש לעמוד בתור ארוך, רק כדי להחליף כמה שניות קירבה עם הפסל המדובר. רכבל, רכבת הרים או רכב הם הכלים הפופולריים להגעה אל המנזר, למעלה, בנוף מצוקי מרשים. מונסראט הוא בעצם שמו של הרכס המשונן עליו ממוקם המנזר. מה שרוב התיירים לא יודעים זה ששמורת הטבע בלב הרכס, סביב המנזר, מכילה שבילים מדהימים וטכניים מאד, המתפתלים בין מצוקי הסלעים העצומים המרכיבים את שיני ההרים. בשבילים האלה יש מעט מאד אנשים. בטח ביום גשום.
הדרך למנזר, לפחות לפי המסלול שבחרתי, עוברת בפסגת הסן ג’רוני (1230). תחילת הטיפוס מבטיחה. חמים ונעים, הגשם מטפטף רק מעט. אני אפילו שמח שהוא מצנן אותי.
אחרי כ-650 מ’ בטיפוס על פני פחות מ-7 ק”מ השביל נכנס למחוזות חדשים. הגעתי לקו המצוקים. הדרך נהיית תלולה יותר, הצמחיה סבוכה. כל פילוס דרך בצימחיה מוריד עלי חצי דלי מים. השביל כבר לא לגמרי ברור. אני ספוג לגמרי, מתחיל להרגיש קרירות. יש לי חולצה ארוכה אחת בתיק. מקטע סלעי אחד בירידה, במקום בו איבדתי את השביל…ואני על התחת. הגשם מתחזק. שעה וחצי ועוד לא אכלתי…אבל מי רוצה לעצור ברטיבות הזאת?
עוד 10 ק”מ לפני. מוציא בננה, מחליף לחולצה יבשה. החמימות קצת חוזרת, אבל הגשם ממשיך.
מחשב מסלול מחדש. כל הדרך פגשתי בקושי 4 מטיילים, אני לבד, השטח הופך פראי ותלול. אין לי מושג איך נראה השביל בהמשך ועוד לא דיברתי על הירידה שתגיע…ראות גרועה. תנאים מחורבנים.
אני נסוג למטה, לכביש הקרוב, מוצא מחסה מתחת לקשת אבן רחבה בכנסיה שלצערי נעולה מכל הכיוונים. מתחיל מבול.
גם אם אני ממשיך, בסוף הדרך מצפה לי נסיעה של יותר משעה בבגדים רטובים לגמרי. החולצה, שהיתה יבשה, עכשיו קצת פחות. כל שניה נוספת בגשם מצמצמת את מעט היובש שנותר בה.
זה לוקח כמה דקות ואני מקבל החלטה לחתוך. עדין, צריך להגיע לנקודת סיום כלשהי. וקר לי. כשהגשם נחלש אני מתחיל לרוץ על הכביש, מציץ מעבר לכתף, לראות אם מגיע רכב.
הרכב הראשון שעובר עוצר לי. תייר קנדי, יוצא אוקראינה. יש לו הרבה חברים בארץ. מסתובב כבר 11 יום לבד. הטיסה שנדחתה לו אתמול, “הצילה” אותי היום. הוא מסיע אותי את מעט הקילומטרים עד המנזר. הגעתי למונסראט, אבל לא בדרך שתכננתי. המצוקים שנראים מבעד לערפל גורמים לי לתחושת החמצה. פיספסתי את כל העולם שמתחבא בינהם. אבל, אני רועד, מרגיש לא טוב. סימני היפותרמיה קלה אולי. רק המקלחת הרותחת במלון מחזירה אותי לחיים. החלטה נכונה.
אוהבים את הכתבות של OUTPANEL? הרשמו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
פרק ב’ – אל הויה פראטה על החוף
הגשם לא מפסיק. יורד מהבוקר. אחרי ארבעה ימים אביביים של עבודה, דווקא הסופ”ש רטוב. מחליט בכל מקרה לאסוף את ציוד הויה פראטה בשביל יום המחרת. נאחז באפליקציות התחזית שמפזרות כל מני הבטחות שאני לא מאמין בהן גם ככה. מקסימום זרקתי כמה יורו. זה המסלול הכי יפה במדינה, הבטיח הטקסט שהביא אותי לכאן מלכתחילה.
מתעורר לשבת שממשיכה לטפטף. אוספים את הרכב ומתחילים לנוע לכיוון עיירת החוף.
למדתי את המסלול כמה פעמים מהכתובים. יש לו שני חלקים, בדרגת קושי עולה. זה מסלול קצר, חובק מצוקים שטובלים במים. קשה להבין מהתמונות את רמת האתגר. ושוב אהיה לבד.
כך או כך הגשם לא עושה סימני היעלמות. ויה פראטה, ברזלים רטובים, מתכון להחלקה. אתמול כבר קיבלתי את מנת הלימוד שלי.
כשהרכב מתקרב לקו החוף, אנחנו משכנעים את עצמנו שנראית התבהרות. השמים נראים בהירים יותר. גם הגשם עושה סימנים שנמאס לו.
העיירה Sant Feliu de Guíxols מקסימה. היא נוגעת בים וכמו כל האזור, חופיה מנוקדים במצוקי גיר מהממים בשלל צורות.
ארי מוריד אותי בכניסה לשביל. סתם שביל שלוקח מטיילים לאורך חלק מצוקי של החוף אבל שלט מאיר עיניים עומד ומסמן בצורה ברורה את הכניסה לפראטה. כמו תמיד, אזהרות. דע את רמתך! האחריות עליך.
השחפים פה מדהימים. הם בעלי הבית ולא מתרגשים מכלום. טסים בקולי קולות, עוד נחזור אליהם בהמשך.
אני עומד בכניסה לשביל, אוכל את הכריך שאיזו מאמא הכינה לי במסעדה ביתית מקומית בה עברתי בדרך. מסתכל לכיוון המסלול, מנסה לאמוד. ברור לגמרי שמדובר במסלול קטן, מדי פעם אפשר להבחין בכבל המתכת שרץ לאורך קטעי המצוק. מזהה סולמות, גשרים, כל מני קונסטרוקציות. יש גם שני מטיילים למטה.
שם עלי את הציוד וממהר לצאת בדיוק לפני זוג צעיר שבדיוק מגיע גם הוא לראש המסלול. הבחור נראה מקצוען, קצת מרגיע. באתי במודעות מוחלטת שאצא לדרך לבד, אבל הערכתי שהפופולריות הגדולה של המסלול תביא עוד מטיילים, בטח בסוף השבוע. לא יזיק מישהו נוסף בסביבה.
מתחיל לנוע על הכבל. הכל מתחיל רגוע. הכבלים יבשים וסלע הגיר נוח ומספק אחיזה מעולה. מתקדם לאט ובזהירות. בלי שטויות. הזוג מעלי איטי יותר. הבחורה קצת חסרת ביטחון והמקצוען מרגיע ועוזר. הנוף מהמם. מצוק חד שיורד עד המים הצלולים צלולים. השחפים קרובים מאד. מרחק נגיעה ולא בורחים. הרבה אימהות ששומרות על גוזלים שמסתובבים לידן. הם רגילים לאנשים המוזרים עם הקסדות שנכנסים להם הביתה. יותר מזה, אני חוטף מטר קירקורים מאיים מאחת השחפות. “שמור מרחק” היא כנראה אומרת.
המסלול מתחיל לעטוף את המצוק דרך הקירות האנכיים. הבניה פה מדהימה. שפע ידיות אחיזה ועיגוני התחברות, בנוסף לכבל. לפעמים רק אחיזות ידים, כשהרגלים נעזרות בסלע. לפעמים אני פשוט נעצר, לא מאמין שאני פשוט תלוי על הקיר, עומד רק על רגליות מתכת קטנות או נשען על הסלע. לא יכול להפסיק להסתכל מסביב. הכל מועצם כשאתה נע על קירות.
אני מצלם את הזוג הספרדי שמאחורי. זו הדרך היחידה להמחיש את הדרמטיות של המסלול. כשאני מצלם את עצמי, לא רואים את מגוון העזרים, שהם החיבור היחיד פה ליציבות ולאפשרות להישאר תלוי לבטח. אחת הנקודות מאתגרת במיוחד. חלק הגוף התחתון בשיפוע שלילי, מוסתר על ידי סלע גדול והרגלים בקושי מוצאות אחיזה. קטע מפחיד.
החצי הראשון מסתיים בסולם ארוך שמעלה אותי על קיר אנכי חלק. עובר בגשר טיבטי, תלוי מעל התהום ומתיישב למנוחה ומחשבה בנקודת היציאה לפני החלק השני.
השלטים מבשרים שהרמה עולה. יותר קשה! אני רואה את הקיר הראשון וזה נראה די מפחיד. מה עושים? מתלבט.
הזוג הספרדי עומד לפני העליה בסולם האחרון. אני ממשיך לעשות להם בוק מלמעלה והם מצידם מגניבים גם צילום שלי אחרי סדרת סלפי מרשימה לעצמם, כשהם תלויים באוויר.
מחליט לצעוק להם…”אתם ממשיכים לשלב הבא?”, בטח, הם מסמנים עם האגודל כלפי מעלה. זה משכנע אותי. אם הבחורה בקטע, עם כל הקשיים שלה, הם כנראה יודעים מה הם עושים. אני מחליט להמשיך…
החלק השני נפתח ללא רחמים. הקיר אנכי לחלוטין. חשיפה מוחלטת לתהום. ההתקדמות עם הרבה כח ידים וזה לא דבר טוב. ככלל, יש גבול ליכולת לנוע בעיקר עם הידים. הן חלשות ומתעייפות מהר. אני עובר להשתמש בלולאות מקובעות לסלע ולא רק לכבל. אם אפול, המרחק שאעבור עד שהקארבינרים (רתמת הבלימה המאבטחת) ימתחו, יהיה קצר יותר. כשאני תלוי על הקיר, אני רואה לתדהמתי איך הזוג הספרדי נפרד. היא ממשיכה בסולם לנק’ היציאה ורק הוא מתחיל את החלק השני. בינתיים, מרגיש איך הידים הופכות קהות, חסרות תחושה. ההתקדמות בצעדים קטנים, לאורך המצוק, מעלה ומטה, עם האחיזות ודרגיות המתכת שמשמשות משענת רצוצה לרגלים. מתאמץ להחזיר לעצמי את השלוה, כשאני מרגיש שהחרדה מזדחלת. מדי פעם מוצא זיז קצת יותר יציב, כדי לעמוד בנוחות יחסית ולתת לידים לנוח. ואז מגיע הקצה, משטח רחב ונוח. אפשר לנשום רגע. הספרדי כבר מגיע אלי, אני נותן לו בכיף לעבור תוך כדי שיחה קלילה על “אם הייתי יודע שאישתך לא ממשיכה לא בטוח שהייתי עובר בעצמי”, צחקוק…פעם ראשונה שלהם פה. האמת, שההמשך כבר יותר פשוט, מתחתי טיול קייאקים נע בין המפרצים הירקרקים הצלולים. מחליפים ברכות שלום. כל אחד והקיק שלו, ואני נהנה לגמרי מזה שלי. מכל רגע. לא רוצה שזה יגמר. יש משהו בכל ה”ריחוף” הזה. בין שמים לים, כשרק כמה זיזי סלע מחזיקים אותי מחובר ושתי רצועות של ציוד שכור מאבטחות אותי לכבל. הכל מועצם, וכמה שהנוף יפה בפני עצמו, הסיטואציה מגבירה אותו למינונים נרקוטיים.
אני מסיים בהיי, עד כדי כך שכשאני מוריד את הקסדה, היא מחליקה לי מהידיים הרועדות קצת ומתחילה להתגלגל אל כיוון המצוק. תופש אותה כמה רגעים לפני התהום ומחזיר את הנשימה. בדיוק בזמן הזה, כמה קבוצות מודרכות ורועשות נעות לכיוון הויה פראטה. תזמון מושלם מבחינתי. את שארית הזמן עד שארי אוסף אותי אני מעביר בהחלפת פרטים עם הזוג הספרדי ומנוחה קלה למחשבות רגועות במצפה שנמצא בתחילת המסלול, עם הפנים לים. אני סוגר את הפעילות עם רחצה מאולתרת בים התיכון, בחוף די נטוש בתקופת האוף סיזן הנוכחית. המים קפואים ומקלחת החוף שמגיעה אחר כך מרגישה כבר חמימה. קינוח מעולה לשבוע אינטנסיבי.
הרפתקאות בקטלוניה – טיפים:
מסלול שטח הארד קור באזור מונסראט. לא עשיתי את כולו ככתוב, אולם מהשליש שטעמתי מדובר בחוויה נופית, אגרסיבית וקשוחה. הרבה טיפוס, שטח טכני, מהמם. מומלץ על יבש.
VÍA FERRATA CALA DEL MOLÍ
ויה פראטה הוא מסלול אתגרי אשר התנועה עליו מתבצעת באמצעות אבטוח עצמי אל כבלי פלדה ועיגונים הנבנים על הסלעים בשטח. דרישה זו נובעת בדרך כלל מאופי המסלול המאופיין בחשיפות שונות לתהום וסכנות נפילה. השיטה אינה מחייבת הכשרה מיוחדת ושימוש במדריך, אולם כמו בכל מיומנות טכנית בעלת דרגות קושי משתנות, יש יתרון לניסיון וחשיבות ליכולת טיפוס לא מקצועית באמצעות שימוש בידים וברגליים.
בהמלצה על המסלול הזה ניתקלתי בדברים שכתב יערון פוזננסקי, מדריך סנפלינג מוכר ומנוסה המוציא טיולי ויה פראטה, סנפלינג וקניוניג משגעים במדינות אירופאיות שונות. הוא תיאר את המסלול כיפה ביותר בספרד מסוגו. בהחלט פנינה יוצאת דופן! את הפירוט המלא על המסלול לקחתי מכאן.
את ציוד הויה פראטה שכרתי בברצלונה, בחנות לציוד שטח. כדאי מאד לתאם מראש באמצעות אימייל. שימו לב שאתם מציינים בדיוק את החנות הספציפית הרלבנטית לכם. יש להם מספר סניפים.
מאת: אריה פישלר
