אם אין שלג אז שיהיה קרח – טיפוס קרח באיטליה

דווקא השנה היה לנו מזג אויר טוב, אחרי שבשנה שעבר יצאנו כל בוקר אל קור של כמעט מינוס עשר, הפעם הטמפ׳ היו גבוהות יותר, למעשה הן היו כל כך גבוהות שכאשר נסענו בערב משדה התעופה בברגמו שליד מילנו, והתחלנו לעלות אל עמק קונייה, ממלכה מופלאה של טיפוס הקרח באלפיים לא ראינו שלג.

מאת: שי יגל

הכביש העולה לעמק, מתפתל מתחתית עמק אאוסטה שתחילתו ממש למרגלות האלפיים. זו נקודת הגישה הקלאסית להרים כמו המון בלאן, המטרנהורן וגם אל שמורת הגרנד פרדיסו, אחת משמורת הטבע העתיקות בעולם. מרחב מדהים של פסגות מושלגת, עמקים, פלגי מים זורמים ובעלי חיים. עמק קונייה שאנחנו בדרך אליו נמצא בתוך השמורה.

נחזור רגע לשלג או יותר נכון לאין שלג, ארבעה אנשים נוסעים באוטו מלא ציוד לטיפוס קרח, גרזנים, חבלים, ריתמות, ברגי קרח בקיצור מלא, ואפילו שלג לא רואים? אני כבר מתחיל לחשוב על חלופות, מה יהיה אם לא יהיה מספיק קרח? האמת כבר כמה שנים אני משתעשע ברעיון לטפס בחורף על הגרנד פרדיסו עצמו, אז גם המחשבה הזו חולפת, אולי דולמיטים? ראינו תמונות של טל ניב (מדריך הטיפוס האגדי) ונראה שיש שם אחלה קרח, רק שזה איזה חמש – שש שעות נסיעה. כל שלוגית קטנה היא מקור לתקווה, כל פלג מים שעדין לא קפוא מקור לאכזבה.

מגיעים לקונייה, עיירה קטנה בלב ההרים

קונייה רחוקה מאוד מאותן עיירות סקי ענקיות עם אלפי הגולשים ששוטפים אותן בחורף ונעלמים בקיץ. גם פה יש אתר סקי קטן, שכרגע ריק משלג אבל זה בעיקר משמש לגלישת קרוס קאנטרי. ובכלל תקופת השיא של האזור היא בקיץ. כרגע רגוע פה ולכן גם דירת airbnb נוחה שיכולה להכיל בקלות שישה אנשים עולה פחות ממאה יורו ללילה.

שלג דרך אגב עדיין אין, מה עושים שאין שלג? נכון, שותים בירה! בקונייה יש מוסד: בר אחד האמת די גנרי. הבר הזה הוא מקום המפגש למטפסי קרח בעיירה. נכנסו לבר ומיד נרגענו, כל השולחנות מלא בלובשי מעילי גורטקס ונועלי מגפי טיפוס של לה ספורטיבה- התלבושת האחידה של אלפינסטים באירופה. בקיצור שלג אולי אין אבל קרח כנראה שיש. שיחה קצרה מאשרת, אומנם קצת חם והקרח מעט רטוב, אבל אפשר לטפס והרבה. בירה, פיצה, ולמיטה ממחר מתחילים לחצוב בקרח.

אופנת קרח

טיפוס קרח הוא ספורט מורכב מבחינת לבוש. יש בו מעברים חדים בין פעילות בעצימות מאוד גובה של טיפוס טכני לבין חוסר תנועה מוחלט כאשר עוברים לאבטח. ביחד עם מעט מאוד מרחב תמרון, ללבוש ולהוריד בגדים זו משימה מאוד מורכבת כשאתה עומד על מדף קרח עם מקום בקושי לשתי רגלים.

מבנה הלבוש די סטנדרטי: שכבות של ביגוד טכני, כמובן בלי גרם אחד של כותנה כמו שאומרים באלפינזים: כותנה הורגת (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

בגלל הדירשות הגבוהות שלנו מהביגוד אין פה מקום לפשרות- הכל צריך לעבוד כמו שצריך מהגרבים ועד הכובע. גרבים לא מתאימות יכולות בתנאי קיצון להביא אפילו לפגיעות קור. באירופה מטפסים בסטייל, אז לא רק שמדובר בציוד איכותי הוא גם צריך להראות טוב. האמת שיש בזה גם עניין מקצועי: ביגוד בגיזרה טובה שיושב נכון על הגוף מאפשר תנועה חלקה.

מעניין לראות באירופה מותגים שאנחנו פחות רגילים לראות בישראל, הזכרתי קודם את לה ספורטיבה, שמגפי הטיפוס שלהם הם כמעט ברמת התלבושת אחידה במקומות כמו שאמוני וקונייה. עוד שווה להזכיר את Millet שכמעט לא רואים אצלנו- חברה צרפתית עם ציוד שטח ברמה גבוהה מאוד. גם מותגים שיותר מתחברים לספורט כמו Craft עם שכבות הבסיס הנהדרות שלהם, ואי אפשר בלי הכוכב העולה Arc’teryx ה Topend של הציוד, במחירים של Topend, בקיצור חוויה לחובבי הציוד. וזה עוד לפני שנגענו בHardware: גרזנים, ברגים, קרמופנים וכל השאר…

כמה רמות של מחויבות

עם הכבוד (ויש כבוד) לאופנה וציוד נחזור רגע לקרח. כמו שאתם יודעים אין ממש קרח תלול בישראל, מה שאומר שעבור רובנו עברה שנה מאז שטיפסנו על קרח תלול בפעם האחרונה. אז מתחילים באיזי עם מפלים עם מחויבות נמוכה (בצרפתית זה נשמע יותר טוב). הכוונה היא למפל (או בעצם כל מסלול אלפיני) שאפשר לצאת ממנו בקלות. ככל שיותר קשה לצאת מהמסלול ככה הוא דורש יותר מחויבות.

אז אחרי יום ראשון במחויבות נמוכה, יום שני עם מחויבות קצת יותר גבוהה מגיע היום השלישי- זהו הגיע הזמן למסלול ארוך, ולצאת קצת מאזור הנוחות. אנחנו הולכים על מסלול בעל השם המבטיח ״דרך הטרול״. טכנית לא אומר להיות מורכב מדי אבל הוא ארוך: 400 מטר של קרח בדרגות תלילות משתנה, משהו כמו 7-8 פיצ׳ים. לפי תאור המסלול בירידה יש אפשרות לחזור ברגל, אין צורך לגלוש חזרה את המסלול.

לפני שממשיכים- מכניסים אימייל ומקבלים עדכון שבועי על כתבות חדשות:

אל דרך הטרול

יוצאים מוקדם בבוקר, האוויר קפוא, לא נורא קר, מינוס שש בערך. המסלול כולל אפרוצ׳ של כשעה (approach – שם כללי להליכה עד תחילת המקטע הטכני). בגלל מיעוט השלג הדרך לשם רצופה בעיקר קרח מחליק במיוחד, ודווקא היום החלטתי ללכת את האפרוצ׳ בלי קרמפונים, מזל שיש מקלות הליכה.

מתחילים לטפס, מעלינו מטפסות עוד שתי חבורות. הם מקפידים להוריד עלינו כמות מכובדת של קרח, ככה שבקושי אפשר להסתכל למעלה- מסתתרים עמוק בתוך הקסדה.

המסלול ארוך, אין מקום לנוח, הכי הרבה גונבים איזה שלוק תה, וביס מחטיף אנרגיה. יצאתי ליום הזה עם שלושה חטיפי אנרגיה וטרמוס תה, סה״כ הגיוני ליום שמתחיל בשבע בבוקר ונגמר בשבע בערב. השעות נוקפות, המסלול אינו מאוד קשה טכנית אבל ארוך. פה ושם מצליחים לגנוב איזה קרן שמש כי המסלול עצמו לא מקבל שמש בכלל (בכל זאת מפלי קרח). מדי פעם מביטים לשעון לראות שאנחנו מספיקים לסיים את המסלול שיש עוד אור.

שוויצרי חייכן?

השעה בערך 15:30 עוד שעה וחצי אור, כבר קרובים לסוף עוד פיצ׳ או שנים ואנחנו למעלה. הקבוצה שמעלינו כבר התרחקה והפסיקה לפנק אותנו בגושי קרח כל כמה דקות, ואז הפתעה: גוש מכובד של קרח ואחריו יורד בגלישה שוויצרי חביב וחייכן (טוב לא ממש חייכן בכל זאת שוויצרי). ברור קצר מגלה שהם חיפשו את הדרך למטה במשך זמן רב, התייאשו והחליטו לרדת בסנפלינג. מיד אחרי השוויצרים יורדת הקבוצה השניה עוד שלושה, המקבילה האלפיינית לעומס באיילון.

מדד הלחץ עולה

מבט לשעון, יש לנו עוד שעה אור, פקק קטן, ושבע גלישות בקרח, מתחילים לעבוד מהר, כי אף אחד לא רוצה לעשות גלישות בלילה, מה גם שהטמפ׳ מתחילה לצנוח. זה קצת כמו במדבר: איך שנעלמת השמש מתחיל להיות ממש קר. מדד הלחץ עולה, גולשים בטור אחד אחרי השני, איך שהראשון יוצא לדרך השני כבר מתחבר. הראשון נוגע בריצפה, השני יוצא, כל רגע מבט לשעון ומבט לשמש. השמש כבר נעלמת מאחורי ההרים, ואנחנו כבר בדימדומים. שקיעה מדהימה עוטפת את העמק, ועם השקיעה באה ההשלמה, כן היום הזה הולך להסתיים עמוק אל תוך הערב, זמן להוציא פנסים, ללבוש מעלי פוך, לשתות את טיפות התה האחרונות ולנשום עמוק.

ממחשבות על הרים למחשבות על אוכל ובירה

יש משהו משחרר בהשלמה כן הולך להיות חשוך וקר, אבל זה מה שיש, כמה גלישות קרות אל תוך החושך המוחלט שכבר עוטף אותנו מכל הכיוונים ואנחנו כבר למטה, עומדים על משטח שלג בשיפוע חד למדי אבל כזה שאפשר לרדת ללא אבטחה, מקפלים חבלים מסדירים נשימה, כמה דקות וגם הריתמות כבר בתיקים, מפה עוד שעה של הליכה ברוח המקפיאה לאוטו, עוברים ממחשבות על הרים למחשבות על אוכל ובירה. בכל זאת לא באמת אכלנו משהו ב12 השעות האחרונות. בכישרון יוצא דופן הצלחנו לסיים גם את היום כמו את כל האחרים בחושך, עייפים ורעבים, אבל בדיוק בשביל זה נסענו עד לפה.