יש הרבה ספורטאים ואנשי שטח בעלי הישגים וסיפורים אישיים יוצאי דופן. בכתבות המשך ננסה להציג עוד, והרשימה הראויה ארוכה מכדי להיכנס לכתבה אחת. בחרנו להציג כמה נשים שכל אחת מהן מעוררת השראה מכיוון אחר, כי הישגים והצלחות לא נמדדים רק בפודיום וזמנים. מכל אחת מהנשים האלה אנחנו מקבלות השראה:
כתבה: מיה בן-צבי
אבישג טורק, כי אף פעם לא מאוחר להגשים חלומות ילדות
בת 43 פקידת קבלה במלון ומאמנת שחיה במים פתוחים.
אבישג, שהייתה שחיינית בנעוריה והרגישה שהיא לא מצליחה להתממש נשבעה שלא תחזור לזה כשפרשה. כשהתגלתה אצל בתה הצעירה סכרת נעורים בגיל שנה, היא החליטה לוותר על הקריירה בבורסה ליהלומים כדי להיות זמינה יותר לבנות. יום אחד, כשליוותה את בתה הבכורה לחוג שחייה עלה בה החשק לחזור למים, והשאר היסטוריה. את יום הולדתה הארבעים היא חגגה בשחיית מרתון רציפה לאורך חופי הארץ, מאז הספיקה בין השאר להיות האישה הישראלית הראשונה שצלחה את תעלת למאנש, לחצות את הכנרת לאורך ואת ים המלח בשחייה, לשחות מאלקטרז לסן פרנסיסקו בים שורץ כרישים, בטרמפרטורה של 11 מעלות בחופי דרום אפריקה ועוד היד נטויה.
שגרת האימונים שלה משלבת ים ובריכה. אם תגיעו לחוף הצוק ויש רק מצוף אחד במים, סביר להניח שזאת אבישג שמתכוננת ליעד הבא שלה, שהיא במים כבר כמה שעות ועוד רחוקה מלצאת. בבריכה היא עובדת על טכניקה, סגנון ומהירות. העידוד של הבנות שלה במהלך תחרויות הכי מרגש אותה.
על אף אהבתה הגדולה למים, היא החליטה לשמור את האימון על אש קטנה ולהמשיך בעבודה במלון, כדי למנוע שחיקה של התשוקה לשחייה.
צילום: אריק זינגר
דניאל וולפסון, כי המסע לפסגה מתחיל מהמקום הכי נמוך.
בת 40, עורכת דין בתחום המסחרי.
לפני שבע שנים ריסקה את הרגל בתאונת סקי, ועברה ניתוח ארוך ומסובך בהרדמה מקומית שהשפעתה נגמרה במהלכו. ברגעים הקשים והכואבים לאורך הדרך היא פחדה שהרגל הפגועה תגביל אותה מאוד בחיים. במקום להיכנע לפחד דניאל החליטה להמיר אותו בכוחות להתמודד. במקום לצמצמם את ייעדי השיקום שלה להליכה עם צליעה מינימלית, היא סימנה לעצמה מטרות חדשות ומאתגרות יותר: לרוץ אולטרא-מרתונים ולהיות האישה הישראלית הראשונה שתעפיל לפסגות הגבוהות ביותר בשבע היבשות, כולל את האוורסט. הקלימנג’רו, האלברוס מחנה הבסיס של האוורסט והאיילנד פיק כבר מאחוריה, בחודשים הקרובים מתכוננת לכבוש עוד שתי פסגות ולהשתתף במירוץ איירון-מן מלא.
מבחינת דניאל ההתמדה והנחישות בספורט הולכות יד ביד עם עבודתה כעורכת דין: הגשמת מטרות גם אם במבט ראשון הדרך נראית בלתי אפשרית. היא מקווה שההישגים שלה יעוררו בנשים אחרות אמונה ביכולתן לכבוש פסגות בחיים: Women to theTop.
עומר שפירא, כי הישגיות זו לא מילה גסה
בת 23, אלופת ישראל באופני כביש. אמנם עוד מוקדם לדבר על כרטיסים לטוקיו 2020, אבל נראה שהסיכויים של עומר שפירא להשיג אחד גבוהים במיוחד. בגילה הצעיר היא הספיקה לא רק להשיג את אליפות הארץ הנכספת, אלא גם להצטרף לקבוצה מקצוענית מובילה באירופה.
היא התחילה לרכב בגיל 14 ורק לקראת הגיוס, כשזכתה להכרה כספורטאית מצטיינת התמסרה כל כולה לענף. נחשבת למטפסת טובה במיוחד, אך בשונה מהגברים בענף, לא יכולה להרשות לעצמה להצטיין רק בחלק אחד של הרכיבה ולכן משקיעה בכל סוגי הרכיבה על הכביש.
בשנה שעברה רכבה בקבוצה פחות בכירה באיטליה, והגיעה איתה להשתתפות בג’ירו ד’איטליה – מירוץ הכביש השני בחשיבותו בעולם. לאחר שהקבוצה נסגרה היא נבחרה להצטרף לקבוצה בכירה הכוללת רוכבות מהצמרת העולמית ומתאמנת בספרד. המעבר לקבוצה המובילה שם אותה בעמדת “זנב לאריות” ולכן לא ברור כמה נראה אותה בתחרויות בינלאומיות השנה, אבל אין ספק שהאימון שם יקדם אותה כספורטאית, כך שיש למה לצפות בשנים הבאות.
צילום:יניב שור
אולפת חיידר, כי אפשר לשלב ספורט ועשיה חברתית.
בת 48, שחקנית כדורעף, מרתוניסטית, טריאתלטית, מטפסת הרים, שהפכה את המסעות לדרך חיים.
רשימת היעדים שאליהם הגיעה מעוררת חשק על סף הקנאה. בין השאר היא נבחרה לנציגת אסיה במסע של שש נשים – אחת מכל יבשת לאנטרקטיקה; משתתפת בפרויקט מתמשך של מסעות חתירה לאורך נהרות בכל העולם, מובילה טרקים בנפאל, ועוד היד נטויה. מעבר ליעדים המעניינים והאתגרים הייחודיים, יש לכל המסעות של אולפת גם ערך מוסף: העצמה נשית, קירוב לבבות בין יהודים לערבים, העלאת מודעות למחסור במים ראויים לשתייה ועוד.
להובלת המסעות בעלי הערך המוסף, כמו גם להרצאות שיהא מעבירה, אולפת מביאה את ניסיונה חייה הן כספורטאית הישגית והן כמי שעיצבה את ייעודה מתוך הקרע הפנימי וההתמודדות עם הקושי. מאמינה בכוחו הגדול של הטבע כמקום מפגש המאפשר חיבור ושינוי.
נטע פרסמן, כי חיוך גדול וגישה קלילה מעניינים יותר ממספרים.
בת 41, עובדת בתמיכה טכנית של מיזם מחשוב לילדים בפריפריה.
מקיימת את השילוב הנדיר בין ריצות אולטרא-מרתון והרמת משקלים ויש לה חגורה שחורה בקרטה.
בסוג של משבר גיל ארבעים מוקדם התחילה לרוץ מרחקים גדולים כדי להרגיש חזקה ויכולה. אחרי הרבה ברבורים בדרך, וכמה מרוצים לא מספיק מוצלחים מבחינתה, השיגה את התחושה הנכספת. פרופיל הפייסבוק שלה נטול מספרים, אז קשה למי שלא שואל להעריך כמה היא רצה בשבוע. לפי כמות תמונות היער וההרים מהריצות, לפעמים כרקע לחיוך הגדול שלה, הגיוני להעריך שמדובר בדי הרבה קילומטרים וטיפוס מצטבר מכובד. תוסיפו לזה גם אימונים על הריצון בבית כשאין ברירה והרמת משקלים, ותגיעו לנפח אימונים מרשים ביותר. מתהדרת בשיער כחול, בגדים עם הדפסים מגניבים (מאיפה היא משיגה אותם???) ולא מתביישת בגרביים לא תואמות.
נוי אברהם, כי אפשר להתמסר לאהבה לספורט גם בלי לעשות ממנה קריירה
בת 26, סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול.
נכון, יש מטפסות טובות ממנה, בטח בקרב אלו שיש להן שאיפות מקצועיות. אבל משהו במסירות שלה לתחביב מעורר השראה.
היא התחילה לטפס בחוג בחטיבת הביניים, קצת נסוגה לטובת הלימודים בשנות התיכון וחזרה לעניינים בחופשות מהצבא. אז גם למדה לטפס בהובלה, והאהבה שלה לתחום רק הלכה וגדלה. בתקופה הזו היא עוד לא הצליחה להתחבר לטיפוס בשטח.
בטיול שאחרי הצבא, בדרום אמריקה, היא מצאה את עצמה יותר ויותר מטפסת, למרות שהטיפוס בכלל לא היה בתכניות שלה לטיול. שם היא התאהבה לראשונה בטיפוס בשטח. בהמשך הטיול היא החליטה לנסות גם קייט סרפינג, ומהר מאוד ריסקה את הרגל. בארבעת השנים שעברו מאז היא נותחה שלוש פעמים, ולאורך כל הדרך היה לה ברור שהיא תחזור לטפס – כי על אהבה לא מוותרים בקלות.
חשבון האינסטגרם שלה מלא תמונות טיפוס שמנפצות דעות קדומות על נשיות וספורט.
צילום: שקמה נחמן
ורדי בכור, כי מחלה כרונית ומשפחה מגובשת רק תורמות לספורט.
בת 38, בעלים משותפת של חברת ניהול פרוייקטים בבניה.
עוד לפני שהפכה למרתוניסטית וטריאתלטית, היא גילתה שהיא חולה בקרוהן – מחלה אוטואימונית כרונית של מערכת העיכול. מבחינת ורדי הספורט וההתמודדות עם המחלה הם תהליכים שמזינים אחד את השני. מצד אחד – בזכות הספורט הקרוהן נמצאת בנסיגה ארוכה וכשכבר מגיע התקף, היכולת המנטלית להתמודד איתו הרבה יותר טובה. לפני שנתיים, חודש וחצי לפני תחרות חצי איש הברזל הראשונה שלה היה התקף קשה שחייב אישפוזים ואיים על היכולת להשתתף בתחרות וגרם לעצב רב ומחשבות על פרישה מהספורט. בזכות העידוד והתמיכה של המשפחה החליטה להמשיך ולהגשים את המטרה, ובסוף לא רק שסיימה את התחרות, אלא גם על הפודיום בקטגוריה. מאז ההתקפים של הקורהן כבר לא יוצרים תחושת תבוסה. מצד שני – המחלה מחייבת קשב ורגישות גבוהים יותר לגוף ובכך מסייעת במניעת פציעות.
גם המשפחה עוזרת לורדי לשמור על מינון נכון באימונים. הרי נורא קל להיסחף לתוך האימונים הארוכים ובין מתאמנים זה לא מרגיש מוגזם. המשפחה שלה לא “מפרגנת”, אלא תומכת בשגרת אימונים אינטנסיבית כדי להגשים מטרות, והצורך בזמן עם המשפחה עוזר לה לנוח ולתת לגוף להתאושש אחרי שהגיעה ליעדה. העיסוק שלה בספורט נותן דוגמה והשראה לשאר המשפחה הן בהתמודדות עם קשיים והשגת מטרות והן במוטיבציה לעסוק בספורט. הבן הבכור שלה נכנס גם הוא לעולם הטריאתלון, ובעלה חזר לאחרונה לשחות וכבר השתתף במשחה של עשרה קילומטרים.
צילום: גיא חלמיש
חווה יעל שרייבר, כי ספורט זה לכולם ואף פעם לא מאוחר להתחיל.
בת 62, רופאה מיילדת.
עד לפני ארבע שנים עוד לא היה שום קשר בינה לבין פעילות גופנית. כשפגשה לראשונה את המאמן שלה היא בקושי רצה מאה מטרים, לא ממש הסתדרה עם האופניים ולא ידעה לשחות חתירה. בשלושת השנים האחרונות היא מתחרה במקצה הספרינט טראיתלון ורצה כמה חצאי מרתונים. בינואר שחתה במסגרת שלשה במקצה חצי איש הברזל באילת, בין לבין היא רוכבת עם GFNY, ובימים אלו מתכוננת לתחרות הטראיתלון האולימפי הראשונה שלה. בשל היותה חרדית, היא מקפידה על כללי הצניעות גם בספורט ולכן לובשת חצאית ארוכה וחובשת כיסוי ראש גם באימונים ובתחרויות.
את שגרת האימונים והתחרויות הזו היא מחזיקה במקביל להיות רופאה מיילדת, ולא פעם מגיעה לאימון ישר מלילה ארוך של לידה או ממשיכה מהאימון הישר למשמרת בבית החולים.
כתבה: מיה בן-צבי
על הכותבת: מיה עושה קצת מהרבה תחומים: רצה, שוחה, מטפסת, רוכבת, מטיילת. מעדיפה באופן ברור את החוץ והשקט, ואספלט לא נחשב. אמא, בת-זוג, מתרגלת מדיטציה, לפעמים גם מציירת וכותבת שירה מטפלת ברפואה משלימה – משלבת מגע, תזונה ומיינדפולנס.
