מה קורה כשהנשים מהבית רוצות להצטרף לטרק רגלי אלי ואל הפרטנר שלי לטיפוסים גיא (גימל) ומסכנות את הזוגיות הגברית המסוקסת והתחרותית שלנו. מסע אל הטובקאל.
מרוקו נפתחת לתיירים
ב-2015 ביקרתי בהרי האטלס בטיול אופניים מתגלגל ומאז הבטחתי לעצמי לחזור אל ההרים. לקח לי זמן מה לבנות מסלול של טיפוס לטובקאל ונסיעה לסהרה בעזרת מדריכי טיפוס מאימליל. כשנפלה ההחלטה ונפתח חלון הזדמנויות, גילינו עשרה ימים לפני הטיסה שחייבים ויזה למרוקו. אחרי לילה לבן של מילוי כל הטפסים, השארנו את הדרכונים בשגרירות, ביטחנו את כרטיסי הטיסה ונסענו להתפלל שהויזות יהיו מוכנות בזמן.
חוסיין סימס לי מאימליל המושלגת שיתכן והחלק של הטיפוס לטובקאל בסכנה בגלל החורף המתארך, אבל השבנו לו שאנחנו דווקא בעניין של טיפוסי חורף וכל המרבה בשלג הרי זה משובח.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
על הבֶּרְבֵּרִים של הרי האטלס
הבֶּרְבֵּרִים או בשפתם האימיזיגים ⵉⵎⴰⵣⵉⵖⴻⵏ (בני חורין), הם שבטים קדומים שהיוו את המרכיב העיקרי של תושבי האטלס וקיבלו עליהם את האיסלם בכיבוש הערבי. יש להם שפה משלהם וכתב משלהם. הניב השולט בהרי האטלס הוא התשלחית (ממנה המילה שלוחים) וסימן ה- ⵣ הוא המגן דויד שלנו או הכוכב של ערביי מרוקו. היהודים שהגיעו לכאן אחרי גירוש ספרד נטמעו היטב בקרב הברברים והם אהובים פה מאוד.
אימליל 1700 מטר
בשדה התעופה מחכה לנו חוסיין עם מרצדס ויטו מפוארת. חוסיין נשלח אלינו מדאר אימליל, המלון שהזמנו בכפר שנמצא 70 ק”מ ממראקש וכשעה וחצי נסיעה. הכפר נמצא בגובה 1700 מטר והוא נקודת היציאה לטיפוס אל פסגת הטובקאל. הפסגה הכי גבוהה בצפון אפריקה בגובה של 4167 מטר. דיי מהר חוסיין מבהיר לנו שבאנו לחופשה ולא צריך למהר, אז אנחנו נעצרים במסעדה. למסעדות במרוקו מבנה מיוחד, פטיו פנימי עם עצים ושולחנות כשהמטבח מקיף מסביב. לצד המטבח, איטליז עם חלקי בשר תלויים, באלו שמקפידים על כל שרשרת הייצור תמצאו גם דיר ממש ליד. מנת הדגל כאן היא קוסקוס עם ירקות וטאג’ין, עוף או בשר שבושלו בישול ארוך. בסוף הארוחה אנחנו מזמינים תה עם שיבה (the local whiskey) רק כדי לראות את המלצר מוזג את התה מגובה רב, מזכיר את איור הסבתא המרוקאית שמוזגת תה מהירח אל כדור הארץ.
ככל שאנחנו מטפסים בכביש הגוון הופך אדום יותר, כפרים פשוטים פרוסים על צלעות ההרים בהסתוות מושלמת בסביבה. הנהר היורד מהאטלס זורם לצד הכביש, עם העלייה בגובה עצי התפוח והמשמש הפורחים מחליפים את עצי הזית והשקד ולצד הנהר המון עצי אגוזי מלך ערומיים בשלכת עם המון פינות חמד קסומות.
בדאר אימליל אנחנו פוגשים את המדריכים, עבדו וחסיין המנהלים ועומר שיקח אותנו אל ההר. כיאה לימי קורונה אנחנו האורחים היחידים במלון אם כי מתחת למדרגות, גימל מגלה תשעה ארגזי אופניים של קבוצה ישראלית, טיול של בוץ הרפתקאות. עבדו אומר שיש כרגע שתי קבוצות אופניים בכפר שבעצם הם רוב התיירים בכפר שמתפרנס מתיירות ועקב הקורונה תושביו עברו שנתיים קשות. אנחנו משוטטים בכפר בין חנויות השטיחים, הקרמיקה והתבלינים. שם צדה את עיננו מכונה הטוחנת שקדים בשמן הארגן. כך הם מייצרים את אמלו – ממרח דמוי חמאת בוטנים טעים בטירוף.
בכיכר של הכפר אנחנו מזהים קבוצה ענקית של רוכבים, שניות אחרי שחיסלה זנגולה מתוקה. גימל צוחק וזורק לי “אתה עצוב שלא מזהים אותך?” בכל זאת בייק סלב, אחרי רגע הפנים מתחברות לקול ולדובי נופל האסימון ״אתה היית איתנו ברומניה” וצועק לניסים לעצור רגע. כן הייתי איתם ברכיבה בקרפטים לפני עשר שנים וכתבתי כתבה בה הרחבתי על ארבעה סוגי רוכבים, הרוכב המושלם הוא החזק והטכני, האפיקיסט הוא החזק נטול הטכניקה, האול מאונטיין הוא החלש המכפר על כך בטכניות ואותם דרגתי הכי נמוך כחלשים חסרי טכניקה. הערבה של ארבעת המינים הכתבה העלתה הרבה כעס, אבל אחרי עשור, יש חוק ההתיישנות ואנחנו נפרדים בחיוכים והם חוזרים לחשמלוקים שהביאו מהארץ.
הטיפוס אל הבקתה
הטיפוס לטובקאל הוא אינטנסיבי, כדי להגיע לבקתה יש לטפס כ-12 ק”מ ולעלות יותר מ-1500 מטר לגובה של 3207. יום שבת היום, הרבה תיירות מקומית. פרדות הם הארבע על ארבע המקומי, לכל פרדה שני שקים. לשם נכנסים הצ’ימידנים וארוחת הצהריים, מסתבר שנהג הפרדה הוא גם הטבח ביומיים הקרובים. הפרדה היא גם רכב החילוץ למי שמתקשה בירידה, מסוק לא יכול לנחות כאן בערוץ הנחל המטפס אל ההר. לנהג הפרדה מומחיות בניהול שלה, הוא אוחז בזנב מכוון, ומדי פעם משמיע קול. גולת הכותרת של טיולי האופניים כאן היא להעלות אופניים עם הפרדות ולרדת דאון היל חזרה לאימליל.
ביציאה מאימליל מקטע כביש קצר עליו תמרור האומר שאסורה החניה לפרדות במקטע זה. לא עובר רגע ומאפיינים נשיים משתלטים על ההליכה. גלית מנסה למרוח לי קרם הגנה על הפנים ובטעות מכניסה לי לעין, את תחילת הטרק אני מבלה עם עין עצומה, משה דיין סטייל. נזכר בעיוור שפוגש צולע ושואל אותו ״איך הולך?”, התשובה של הצולע “כמו שאתה רואה”.
הדרך לארמד, הכפר הראשון היא חלומית לצידו של הנחל. בביקור הקודם שלי לפני שבע שנים לא היה כביש המחבר ביניהם וכדי להגיע לארמד, נאלצנו להתנייד בין שני הכפרים ברגל. בכניסה לשמורה, שלט ובו שלוש שפות – ערבית, אנגלית וכתב ציורי מעניין, הכתב הברברי המבוסס על אותיות לטיניות.
כיום יש מגמה של חזרה למקורות ולימוד הברברית נכנסה לתוכנית הלימוד. עומר וחסן המדריכים, מדברים ברברית אבל לא יודעים לקרוא ולכתוב. בצידי השביל הצר אמת מים זורמת, מדי פעם מבני קיוסק עם מחירי מזכרות מופקעים, דווקא מחיר מיץ התפוזים הסחוט נשאר קבוע – 10 דירהם ואנחנו בוחרים לשתות ולהחמיץ את הקיבה.
מקבצים של עצי ערער ספרדיים מסביב, בשמו הלועזי ג’ניפר. העץ בעל הריח המיוחד מסוגל להתמודד עם מזג האוויר הקיצוני של הרי האטלס. נפוץ לראות מתחת לאחד כזה רוכל מוכר משקאות. בגובה 2350 אנחנו מגיעים לקברו של הקדוש סידי שמהרוש, ביקור במקום נחשב סגולה לפוריות ולגירוש שדים מגופם של ילדים. עם הטיפוס עוצמת הנחל מתחזקת, פה ושם מפלים מרשימים שמתחלפים עם הגובה במפלים קפואים. בגובה 2800 מתחיל השלג ושם אנחנו נפרדים מהפרדות שנשארים ללחך באחו. העולם הופך אט אט ללבן, אנחנו במפנה דרומי, ביננו מקומיים שמטפסים עם מגלשיים על הגב כדי לגלוש במפנה הצפוני. מעבר לכבשים המבויתות, מתגורר כאן עז הבר. אלא שבמרץ עקב השלג הוא יורד למטה ואמור לחזור כשהשלג ימס והירוק יחליף את הלבן.
הבקתה מנקזת אליה המון רב של מטפסים, ברובם צרפתים, ספרדים ומדריכי טיפוס מקומיים. צפיפות היא שם נרדף לבקתת הרים, לינה בין ערב רב של הלכים נוחרים הקמים תדיר להשתין, הוא לא עניין של מה בכך וקימה ליום פסגה היא בד”כ אחרי לילה לבן. עבדו מפתיע אותנו בגדול ואנחנו מקבלים סוויטה מבודדת המוגדרת כמחלקת העסקים של הבקתה.
הטיפוס לטובקאל (ⵜⵓⴱⵇⴰⵍ) חוץ מהסבל נהנית?
הטובקאל היא פסגה מצויינת למתחילים, הבקתה ממוקמת יחסית גבוה, אין בטיפוס אלמנטים טכניים והיא יחסית נמוכה. ניתן לעלות בכל שעות היום ואם מדובר בטיפוס מאוחר, אז מקסימום ישנים לילה נוסף בבקתה.
אנחנו בוחרים בשש כשעת יציאה, לוקח לנו חצי שעה לאבטח את הקרמפונים. עדיף להיות חכם ולקשור נכון מאשר לנסות להרכיב אותם מחדש בשלג בחושך. בוקר קסום לפנינו, שובל של אורות המטפסים על האוכף שמעל, השביל מהודק היטב וכל שנשאר הוא לצבור גובה, מטר מטר, לספור צעדים ולנשום. מדי פעם אנחנו חוזים במדריך מוליך מטה מטפסים שכשלו. לנו שבאנו לתת גיחה אחת אסור להיכשל.
ההליכה בינות ההרים המושלגים היא בזיגזג, כאילו רוסים היו וציירו את ה Z המזוהה איתם בימים אלו. העמק מסתיים בגובה 4024 אל תהום ממנה משתקף נוף מטמטם אל הסהרה ומכאן אנחנו מטפסים על הסכין אל הנקודה הכי גבוהה באטלס. אנחנו עם כאב ראש למרות שהטובקאל היא פסגה נמוכה, הטיפוס המהיר למעל 4000 מטר ביומיים נותן את אותותיו. לגלית מעבר לכאב ראש, מתפתחים סימני מחלת גבהים, רצון להקיא וגוף שלא מתפקד. אבל גלית נאצית לעצמה, לא מוכנה לעשות פרסה ומגיעה לפסגה רק כדי להקיא לצד סימון הפירמידה המתכתי. מאלצת אותי להרהר האם הטיפוס לטובקאל מבחינתה הוא פרשת “קיא תצא”.
הירידה אל הבקתה היא אגרסיבית, אני בוחר לזרוק רגליים בהליכת עקבים בשיפוע מקסימלי, דוך למטה. בבקתה גימל פותח את הגרמין ומגלה שאורכו של המקטע 2.4 קילומטר עם כמעט אלף מטר טיפוס, של כ-20 אחוז שיפוע.
השלב השני של הירידה אל אימליל הוא בקצב איטי משחשבתי והבנות מתחילות להתקשות. הצליעה הופכת למשמעותית, רגע אחרי שאני מחמיא לנירה על שטאטאה את ההר בלי למצמץ, הגוף שלה עושה shut down ואין ברירה אלא להפעיל תוכנית חילוץ ולהעלות אותה אל הפרדה.
לנו נותר לרדת בשעת ערב קסומה לארמד בין עדרי העיזים, מביטים אל בנות הכפר בעבודתן בחלקות האדמה המעובדות, מלקטות מהקרקע אגוזי מלך שנפלו, קוצרות את העשב לפרדות וכונסות את הצאן למכלאות.
במלון, גלית כועסת שאני שרוף כולי ודיי מהר נפלט לי שאם היא הייתה הולכת יותר מהר לא הייתי נשרף. גימל בדרכו שלו שואל את נירה כאילו הייתה בתולה בליל כלולותיה “ולמרות הסבל, נהנית?” בחמאם ביום שאחרי, אנחנו מקרצפים עם ליפה וסבון את השרירים הכואבים, בתור רופא היה אפשר לראות שיפור בכל המדדים.
הבוקר שאחרי
אנחנו מתעוררים לבוקר חורפי במיוחד, ערפל פלוס גשם שמתחלף בשלג פותחים את היום. קבוצות האופניים קיצרו את הטיול וחזרו למראקש. מי שהגיע לבקתה נאלץ לפרסס חזרה ולרדת בתנאים קשים למטה. בדיוק כמו באלברוס, שיחק לנו המזל וההר נסגר יום אחרי שהגענו לפסגה, איפה היתה אלילת המזל שלנו בינואר בטיפוס אל הצ’ימברוסו.
משתתפים: גיא ונירה לבית משפחת קלומק, גלית ועזרא לבית משפחת שהרבני
כתב וצילם: עזרא שהרבני
