באותם ימים שרובינו היינו סגורים בעוצר מטורף היו ישראלים שהמשיכו לרכוב בארץ בארץ רחוקה. אחד אמיץ כזה הוא בני. בני טס לחצות את הרי האטלס במרוקו, לגמוע מרחק של מעל 1000 ק"מ עם 20,000 מטר טיפוס. בשבעה ימים.

מאת: אריאל אגרון – לראשונה בבייקפאנל
צילום: בני

לחצו פה לקבל את ערוץ אאוטפאנל בטלגרם 

את בני (שעובד בתחום רגיש ולכן שמו שמור במערכת) פגשתי לראשונה בהר נטפים אבל בנסיבות מיוחדות: היה זה אחד הלילות הקרים יותר של אמצע ינואר, שקט מוחלט מסביב, רק רוח הפרצים הנודעת בעלת המקום וחושך אימים מסביב. החושך הופר פתאום ע"י נצנץ אחורי במרחק של קילומטר או שניים ממני. מתוך סקרנות הגברתי קצת את קצב הרכיבה ולמרות שהייתי באימון ספציפי לקראת הישראמן המתקרב לא הייתה לי שום בעיה לעשות הפסקה של 10 דק' ולשוחח עם הרוכב הזה אשר בתמימותו (או בטיפשותו..?) החליט לעלות ולחזור את נטפים – דווקא בלילה הקפוא הזה. הייתי עם הנג"ש, וככל שהתקרבתי אליו זיהיתי שהוא רוכב שטח. עם לא מעט תיקים וציוד על אופניו! ואז הבנתי – הוא בכלל לא עולה וחוזר את נטפים, הוא לא כבישון והוא בכלל לא באימון. נתקלתי ברוכב בייקפאקינג שמתקדם לכיוון אילת לסיים את מסע הרכיבה שלו!

בני אחד הבחורים היותר חמודים, צנועים ומעניינים שפגשתי. ולצערי חוץ מזאת אני מנוע מלספר עליו עוד. מה שכן אני יכול לגלות שגם באותה מחשבה שלי שהוא 'מסיים' את מסע האופניים שלו באילת – טעיתי בענק: בזמן שמספר שבועות אחרי פגישתנו – אלפי ישראלים חצו את מדבר אילת, בני טס למרוקו בשביל לחצות את הרי האטלס. לבדו. על אופניים במירוץ ששמו בייק-פאקינג הרי האטלס 2020.

זוהי חוויתו כפי שסיפר לי בשיחה שלנו:

אז בני! יה איש יוצא דופן ומסתורי שכמוך, מה הוביל אותך לצאת למסע המטורף הזה?

שלב "הקיר". בגללו ובזכותו. 

מירוץ החיים שלי היה בעיצומו, התקדמתי ללא הפסקה, וזו בדיוק הייתה הבעיה. הרגשתי שאני בשלב של ה"קיר", שכל מי שהשתתף במרוץ סיבולת מכיר היטב. במהלך חיפושיי אחר יעד מתאים נתקלתי במרוץ הנקרא Atlas Mountain Race – מרוץ סיבולת דרך הרי האטלס במרוקו. סגנון מרוצים המוכר במחוזותינו בתור "בייק-פאקינג".

המסלול מתחיל במרקש, מטפס בתלילות להרי האטלס ומתפתל דרכם ודרך המדבר המרוקאי לאורך 1148 ק"מ וכ – 20,000 מ' של טיפוס עד האוקיינוס האטלנטי. והכי טוב- זו הפעם הראשונה שהמרוץ הזה מתקיים, מה שהופך אותו להרפתקה אמיתית ויציאה אל הלא נודע. מדובר במרוץ סיבולת בו יש מסלול נתון והשעון אינו עוצר עד שכל משתתף מסיים אותו. כל אחד מחליט מתי הוא עוצר, כיצד משיג מזון ומים והיכן ישן. העיקרון דומה מאד למרוצים כמו ה-HLC, רק במקרה הזה ישנן גם שלוש נקודות ביקורת דרכן צריך לעבור ושם להחתים כרטיסייה ובנקודת הסיום כולם נפגשים וחוגגים את סיום המרוץ.

רכבת מרחקים כאלה בעבר?

למעשה אני רוכב אופניים מילדות ורק בטיול אחרי הצבא הבנתי שהאופניים הם "ה" כלי להרפתקה טובה. חציתי את טיבט על גבי אופני מדבקה עם תיקים מאולתרים שתפרתי בעצמי. על הדרך שכנעתי שני חברים טובים להצטרף אלי, והם עדיין מקללים אותי בכל פעם שאנחנו נפגשים. לאחר שחזרתי קניתי את אופני ההרים הראשונים שלי ומאז אני רוכב בעיקר בסופי שבוע. ממש אהבתי לטייל על גבי האופניים אך לעולם הבייקפאקינג נחשפתי לראשונה בטיול משפחתי בקנדה, לפני כמה שנים. שם בעיירת תיירות קטנה בשם Bunff ראיתי המון זוגות אופניים משופצ"רים ומדוגמים בתיקים מגניבים ורק לאחר שחזרתי לארץ גיליתי שהייתי בעיירה ביום הזינוק של Tour Divide- מרוץ לאורכה של ארה"ב התופר את הרי הרוקיס לאורך של כ-4500 ק"מ. מאז אני חולם לצאת להרפתקה שכזו.

למרות שהחלטתי לצאת להרפתקה, החיים ממשיכים ומחייבים ולא אפשרו לי להתכונן למרוץ. הצלחתי לצאת רק לאימון משמעותי אחד במהלכו רכבתי על שביל ישראל לאופניים ממצפה רמון לאילת. במהלך הימים שקדמו להרפתקה הרכבתי ופירקתי ושוב הרכבתי אין ספור פעמים את האופניים וכלל הציוד שתכננתי לקחת איתי. לגבי ההצטיידות, קיבלתי החלטה לקחת את המינימום הנדרש אך עם זאת לא לקחת סיכונים מיותרים בכך שאקפא בלילות, כי בהרי האטלס לעיתים הטמפטורות צונחות מתחת לאפס בלילות. בנוסף, בהתחשב בכך שתכננתי לרכב גם בלילות לקחתי איתי מערכת תאורה נוספת ומכשיר ניווט ספייר כדי שלא אתקע בחושך או לא אצליח לנווט. זהו. ללא פינוקים מעבר למינימום.

אתה בחור קשוח בני.

לא, רק מחושב. 

הטיסה למרוקו הייתה פשוטה ומהירה ומעברי הגבולות בשדה התעופה היו פשוטים ומהירים. מרקש התגלתה כעיר חביבה, יפה ונקייה ובאופן כללי נתנה הרגשה של בית. סה"כ כמו שילוב בין הודו ובאר שבע, עם אוכל טוב ואנשים חביבים ומסבירי פנים.

המרוץ התחיל ממלון גדול במרכז העיר, שם התקבצו מרבית הרוכבים מצוידים במיטב האופניים והציוד. מערכות הילוכים חשמליות ואל-חוטיות עיטרו רבות משלדות הגראבל מקרבון שהיו הרוב המוחץ של האופניים. לעומת השאר הרגשתי כמו צועני, קצת כמו להגיע עם טויטה קורולה למרוץ פורמולה אחת. אבל עם כל ה"בלינג" המסנוור הזה סביבי, ידעתי שאופני ההרים שלי עם הצמיגים השמנמנים היו הבחירה נכונה למסלול מדברי קשוח.

יום לאחר ההרשמה, הפעלת מכשירי המעקב והתדרוך, יצאנו לדרך בזינוק מתגלגל ובליווי משטרתי מלא. הזינוק היה מהיר מאוד ונדמה היה כי ניידות המשטרה המובילות נסחפו מעט ושעטו במהירות 40 קמ"ש. אני לעומת רבים שלחצו חזק ופתחו מבערים, התגלגלתי בקצב קליל כי לפניי הייתה דרך ארוכה וכבר ביום הראשון תכננתי לחצות את רכס הרי האטלס האדיר.

מה היה תוואי השטח?

לאחר היציאה ממרקש המסלול עבר בשטחי חקלאות מישוריים שהשתרעו למרגלות האטלס ולאחר מכן החל לעלות בתלילות לעבר הפסגות המושלגות. רכבתי בעמקים המחורצים בהם היו פזורות בריכות ייבוש לייצור מלח וטרסות רבות לגידולים שונים. עברתי דרך כפרים שבתיהם ניבנו מחימר אדום וילדי המקום מסתערים על כל רוכב בידיים מושטות לקבל כיף.

ככל שעליתי יותר, איכות הדרכים התדרדרה והאספלט המשובש הפך לכורכר שעם כל קילומטר נהיה גס יותר ומדורדר יותר. ככל שעולים בגובה רמת התשתיות יורדת ומספר הבתים בכל כפר הולך ופוחת. עם רדת החושך, אחרי כעשר שעות רכיבה, הגעתי לחלק התלול ביותר כאשר בצידי הדרך ערמות שלג טרי. לקראת חצות עליתי לגובה 2700 מטרים מעל פני הים ועברתי בשמחה ותחושת הקלה רבה את האוכף של רכס האטלס ואת הנקודה הגבוהה ביותר במרוץ. רק אז גילי כי לפני ירידה תלולה וזרועה באבנים גדולות שבשום אופן לא רכיבה, ירידה שגזלה ממני שלוש שעות הליכה עם האופניים על הכתף.

לא קר שם נורא בלילה? מדבר.. 

הטמפרטורה צנחה משמעותית ולאחר כמה עשרות ק"מ נוספים הגעתי קפוא לנקודת הביקורת הראשונה.  לאחר שהחתמתי את הכרטיסייה ואכלתי חביתה במסעדה בה הקימו את נקודת הביקורת, החלטתי להמשיך לרכב על מנת לרדת קצת בגובה ולהעביר את שארית הלילה בטמפרטורה נוחה יותר. לבסוף, עמוק לתוך הלילה, תש כוחי ונזרקתי לישון מאחורי השיח הכי גדול שמצאתי בצידי הדרך.

לגבי מערכת השינה שלי התלבטתי רבות בבית ורציתי לקחת אוהל קטן וקל. אבל אחרי שהבנתי שלא אוכל לתקוע יתדות באדמת המדבר הקשה, החלטתי לקחת איתי ביווי – שק מחומר אטום שנועד להגן על שק השינה מלחות ורוח. כמה טוב שלקחתי את השק הזה במקום אוהל, גם חסכתי במשקל וגם היה לי משהו שיגן עלי מהרוח הקרה של הרי האטלס.

שבת בבוקר יום יפה?

בבוקר התעוררתי עם שרירים כואבים וקרח על שק הביווי.. כן. התארגנות קצרה, חטיף קטן ויאללה לעלות על האוכף. כבר בבוקר היום השני, לאחר שחציתי את הרכס של האטלס, ראיתי את ההבדל העצום בין שני צידי הרכס. הצד הצפוני בו רכבתי ביום הראשון ירוק ופורה ואילו הצד הדרומי מדברי ומבודד. הרי האטלס חוצצים בין הים התיכון לפנים היבשת. הם בולמים את המשקעים בצד הצפוני וכך יוצרים את חלקו המערבי של מדבר הסהרה, יותר מתשעה מיליון ק"מ רבועים של מדבר.

הדרך הייתה חול וחצץ מאוד רופפים, מדרגות סלע בגדלים משתנים ושיחים קוצניים וכועסים למראה. לשמחתי הרבה, למרות שרכבתי בגובה 1500 מטר מעל גובה פני הים, פני השטח היו דומים מאד למדבר שלנו. מרבית הרוכבים שפגשתי ועקפתי רכבו על אופני גראבל יפים וקלילים והחלו להתלונן על כאבים בכתפיים ועל השטח האגרסיבי בו עובר מסלול המרוץ, אני לעומתם הרגשתי בבית והרגשתי טוב. המסלול עבר בשבילי מדבר שחלקם מתאימים לג'יפים וחלקם יאתגרו גמל. עולים על רכס ויורדים לוואדי רחב ידיים. חוטפים רוח פנים עזה בעלייה וגולשים בזריזות בסינגל מדברי בירידה. 

תצורות סלע באנטי אטלס.

הלילות בהרי האטלס קרים והחושך הקשה מאד על הרכיבה. מזל שהעמסתי בגדים חמים למכביר וכמות פנסים שיכולה להעיר את תל אביב. אך הפרס האמיתי היו השמים זרועי הכוכבים. מרבית חלקי המסלול מרוחקים מאות קילומטרים מנקודות ישוב גדולות ומוארות, מה שמאפשר לראות אין ספור כוכבים ולהרגיש כאילו הם במרחק נגיעה.

נשמע מדהים. מסע בייקפאקינג החוצה ופנימה.. אז עברו כרגע יומיים מתוך השבעה. אתה עדיין עמוק בתוך המדבר?

ביום הרכיבה השלישי ירדתי סופית מרכס האטלס והגעתי לרכס משנה – האנטי אטלס. הבוקר היה קר, אבל כצפוי התחיל להתחמם עם עליית השמש. ואז חם יותר, וחם יותר. ה- GPS שלי הראה שהטמפרטורה אחר הצהריים הייתה 30 מעלות צלסיוס וראיתי כמה רוכבים עייפים מנסים נואשות למצוא מעט צל, מה שדחף אותי עוד יותר קדימה, כי זה הרגיש לי בדיוק כמו במדבר הנפלא שלנו.

שוב ושוב ראיתי רוכבים על גבי אופני גראבל נאבקים לרכב בשבילי המדבר הקשוחים. ואני, על גבי הגמל הצועני שלי גלשתי להנאתי מעלה ומטה בין הוואדיות והכפרים הברברים המועטים שהיו פזורים ברחבי המדבר.

הדינמיקה של מרוץ אופניים רגיל לא קיימת כאן. הכושר הגופני הוא רק חלק אחד מסך החלקים המרכיבים את השלם שיביא אותך לקו הסיום. הצורך בארגון יעיל של הזמן, השינה בשטח מבודד ולא מוכר, היכולת להירגע, אספקת מים, אוכל מזין ומעל הכול היכולת והנכונות לסבול כאב הופכים לגורמים משמעותיים ממה ששיערתי טרם יציאתי למסע. להפתעתי הרבה, למרות ההכנות הלא מספיקות למרוץ, התברר שסידרתי את האופניים בצורה הנכונה ביותר והנוחה ביותר. לא חשתי כאבי גב ולא היו לי גפיים רדומות ורק בעיה אחת התעוררה – פצע באחת מעצמות הישיבה גרם לקילוף חתיכת עור די גדולה, מה שהכאיב מאוד בזמן דיווש.

לפני שסיימתי את יום הרכיבה השלישי, הגעתי לואדי יפיפה עם נביעה של מים קרירים ונקיים. שטפתי פנים וקרסתי לישון על שפת הבריכה הקטנה שיצרה הנביעה. יום למחרת, ביום הרכיבה הרביעי, התעוררתי חלש וסבלתי מכאבים עזים בישבן (למזלי העור התקלף רק בצד אחד, חצי צרה). רכבתי במישור ונאבקתי ברוח פנים חזקה שאיימה להפיל אותי מהאופניים. אז, ברגע של חולשה ותסכול, ברגע של כאב וסבל, נזכרתי למה אני שם. לא חיפשתי את עצמי, לא חשתי שאני מגלה את עצמי מחדש ולא היו לי תובנות חדשות על החיים. רק הרפתקה מרוכזת, מחוספסת, מאתגרת ומעוררת, סתם ככה באמצע החיים.

כל המחשבות הללו העבירו לי את הזמן בעליות המדבר המפותלות של אותו היום. יום בו מיהרתי להגיע לנקודת הביקורת השנייה. כדי להגיע לשם נאלצתי לחצות שני רכסים, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של מעל אלפיים מטרים – סה"כ כשלושת אלפים מטרים מצטברים של עלייה. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לרדת לכיוון האופק חציתי את הרכס השני והתחלתי לרדת לכיוון נקודת הביקורת השנייה. אני חושב שזו הייתה אחת הירידות הארוכות ביותר בהן רכבתי, שביל תלול שמאבד יותר מאלף מטרים של גובה. סרפנטינות צפופות ונוף מדברי דרמטי גרמו לי לשכוח מכל המכאובים ושוב להיזכר מדוע הרחקתי 4000 ק"מ מהבית.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

בסופה של הירידה, מצאתי כפר קסום שישב על נביעה גדולה בתוך נקיק עמוק. כל הכפר היה מלא בריכות ותעלות מים, שצלילי הפכפוך שלהם יצרו ניגוד מוחלט למדבר הצחיח שמסביב. עצי התמר, הזית והשקדיות שהמקומיים מגדלים במקום יצרו תחושה של גן עדן. שם בכפר הקסום הזה מצאתי את נקודת הביקורת השנייה. למקום הגיעו כמה רוכבים, אך כאשר הגיע הזמן לעזוב אחרי שני בקבוקי קולה וארוחה דשנה גיליתי להפתעתי שרק אני ורוכב נוסף ממשיכים וכל השאר החליטו לפרוש.

 

מה זה עשה לך לראות אחרים פורשים? רוכבים שהתחילו יחד איתך כמה ימים לפני?

זה קצת עצוב שרוכבים פורשים. אגב, רובם בגלל חוסר מוכנות נפשית למסע. אך כל רוכב שפרש סביבי העלה את רמת המוראל שלי פלאים. כל אחד שאמר לי שהוא לא יכול יותר, גרם לי להבין שאני במצב ממש טוב, מתפקד, שומע ורואה והכי חשוב רוצה להמשיך קדימה.

טרם יציאתי לדרך, התברר כי במאה ועשרים הק"מ הבאים לא ניתן להשיג מים ומזון. עד כה עברתי שני מקטעים מרוחקים ומנותקים, שנמתחו לכמאה ק"מ ובהם לא היו נקודות מילוי מים ומזון. אך לקטע שכעת היה לפני לא הייתי ערוך כלל. למזלי נתקלתי בבאר קטנה ממנה העליתי דלי מים צוננים אותם מזגתי לכל הבקבוקים והשלוקר שהיו לי. בגלל שהיה לי פחות משישה ליטרים של מים, החלטתי לרכב כמה שיותר בלילה שהיה קר במיוחד.

לאחר לילה ארוך של רכיבה וכשלוש שעות שינה, התחלתי את יום הרכיבה החמישי. בשלב הזה הימים החלו להתבלבל ולהתערבב, כל יום דמה לקודמו והמדבר המשיך להכות בי בחום, רוח, אבק ודרדרת אין סופית. ביום החמישי היו כחמישים קילומטרים של כביש, שהם חמישים אלף מטרים של כאבים בישבן המקולף שלי בגלל שבכביש מפדלים כמעט בלי לשנות תנוחה על האוכף. רק אחרי שעברתי את מקטע הכביש וחזרתי לשביל המדברי הרגשתי השתפרה.  וככה, בלי לחשוב יותר מדי ובלי דרמות מיותרות סיימתי את היום החמישי. הייתי עייף אך עם זאת גם מלא כוחות. ולמרות שרכבתי כמאה ושישים קילומטרים התקשיתי להירדם. שכבתי על הגב ובהיתי בכוכבים הזוהרים וקצת היה לי עצוב כי הגרמין הראה שעברתי 800 ק"מ, סימן שהמסע עומד להסתיים ממש בקרוב.

כמו כל בוקר במדבר, גם הבוקר השישי היה קר. גם הפעם אחרי כשלוש שעות רכיבה, התחממתי והתחלתי להנות. הדרך הובילה לסדרה של עליות תלולות שאחרי כל אחת מהן ירידה טכנית שהעלתה את רמת האדרנלין לשמים. לאורך כל אותו הקור חייכתי לעצמי, שמחתי על כך שאופני ההרים ה"רגילים" שלי היו הבחירה המתאימה והנכונה ושמחתי על ההחלטות השמרניות שלי לגבי הציוד. שמחתי על בחירת הציוד שלי, אך יותר מכל שמחתי שלא היו תקלות טכניות. גלשתי להנאתי בוואדי מסולע, קיפצתי ממדרגות ואפילו הרשתי לעצמי לזרוק זנב בפניות ולהחליק קצת, סתם בשביל הכיף.

ואז זה קרה. אתה מכיר את התחושה הזו, שכשמשהו גרוע קורה ואתה יודע מה זה אך עדיין מקווה שאתה טועה? זו התחושה שהייתה לי כאשר שמעתי רעש מתחתי, צלילי גריסה ואז דינג, דינג, דינג….. 

עצרתי בזהירות כאשר בראש שלי שמדובר בשפיץ שבור שהסתבך. כאשר בחנתי בחשש את אזור הגלגל האחורי, גיליתי שמעביר ההילוכים התפרק לגורמים. בדיקה קצרה העלתה שהציר שמחזיק את מרכז המעביר נשבר וחלקי המעביר התפזרו על השביל. השרשרת הייתה קרועה ומצאתי כיפוף באחד מגלגלי השניים של הקסטה. בחיים לא ראיתי תקלה כזו.

לא השקעתי במרוץ הזה זמן יקר, רכשתי ציוד ועזבתי את משפחתי בבית רק כדי להיתקע באמצע המדבר. התיישבתי על סלע גדול והתחלתי לעבוד. ואחרי שעתיים לא הצלחתי לעשות דבר, המעביר היה גמור וההילוכים החליטו שהספיק להם. הרכבתי את השרשרת והחלטתי לנסות לרכב סינגל ספיד, אך גם זה לא עבד. השרשרת נמתחה כל כך שהפדלים כמעט ולא הסתובבו כלל ונדרש מאמץ ניכר רק בשביל לרכב מטרים בודדים. היה לי ברור שתקלה טכנית שתסיים את המסע טרם זמנו היא חלק מההרפתקה. תקלות תמיד יקרו באירועים מהסוג הזה ולפעמים יהיו אלו תקלות שלא ניתן לתת להן מענה בשטח. רכבתי כך עוד כשלושים ק"מ מתישים במיוחד ובקילומטר ה-890 השלמתי עם זה שהמרוץ שלי הסתיים.

 

אי אפשר לצפות לאופי ההרגשה שתגיע בעקבות מאורע כזה, נכון?

נכון שתמיד אומרים שהדרך חשובה יותר מהיעד, אך במקרה של מרוץ אופניים גם הסיום חשוב. ציפיתי לתחושת אכזבה מרה, פספוס ותסכול.  במקום זאת, להפתעתי הרבה, הרגשתי שלווה.

פתאום, הבחנתי בדמות רוכבת על גבי חמור, ראיתי את המשיח. שלא כמו שדמיינתי, למשיח הזה לא היו שיניים והוא רכב על חמור בצבע כהה לא מוגדר,  הסריח מטבק ועשן מדורה ולא ידע לדבר בשום שפה שאני מבין. אבל הוא היה המשיח שלי. אמנם מחמוד לא הבין את מה שאמרתי לו, אבל הוא הבין היטב מה קרה ונחלץ לעזרתי. העמסנו את האופניים שלי על החמור וצעדנו יחדיו בשתיקה רועמת. נראה שהחמור ידע לאן ללכת שכן הוא לא נזקק להכוונה או כל סימן אחר נראה לעין שיגיד לו מה לעשות. ככה הלכנו בשיירה, החמור לפנים, אחריו איש לבוש טייץ וקסדה ובסוף זקן בלי שיניים אך עם סיגריה בפה.

לקראת רדת החשיכה הגענו לעיירה קטנה, ריקה למראה וסחופת רוחות. מחמוד המשיח השתכנע לגבות ממני תשלום צנוע עבור עזרתו, אך דבר לא שכנע אותו להצטלם. אולי הוא בכלל סגר את חשבון האינסטוש שלו ואולי סתם לא הבין מה כל ההתרגשות. תושבי העיירה אירחו אותי בסקרנות רבה וכיבדו בתה נענע מתוק במיוחד. לאחר כשעה הצליחו המארחים שלי למצוא את נהג המונית היחיד בעיירה. האיש הסיע אותי ארבע שעות וחצי תמורת סכום לא מבוטל של מאה ועשרים יורו לנקודת הסיום של המרוץ.

למחרת, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי, רק רציתי לחזור הבייתה. כמו בכל הפעמים בהם טיילתי בחול, גם הפעם ידעתי שהדבר הכי טוב בטיול עדיין לפני – לחזור הביתה. אך כבר בדרך חזרה לארץ סימנתי לעצמי את היעד הבא, מרוץ בדרך המשי בהרי טיאן שייאן -Silk Road Mountain Rac. ככה, למרות שלא סיימתי את מסלול המרוץ במרוקו, הרגשתי שניצחתי את מרוץ החיים.