בעוד מימדי אסון רעידת האדמה במרוקו מתבררים, כבר היתה מוכנה הכתבה הזו – על סובב מרוקו בטיול מאורגן של עשרה ימים. כתבנו יצא לטיול מאורגן, לא משהו שהוא עושה בד”כ ומביא את החוויה התרבותית הכל כך שונה הזו- שעוברת דרך פילטר של קבוצת אנשים הומוגנית, ישראלית, דתית. יתרונות, חסרונות ותובנות.
טיול מאורגן? באמת?
התארגנות לטיול מאורגן שונה לגמרי מהמוכר לי. בניגוד לרגיל בו כל העול שבטיול אישי או זוגי נמצא באחריותי (הכנת מסלול, מקומות לינה, נסיעות, אוכל כשר), בטיול המאורגן הכל עובר לאחריות חברת הנסיעות, כולל הנפקת ויזה. לנו נשאר לארוז בגדים, להשאיר מקום במזוודה לקניות ולהתפנות להנאה.
מחקר קטן אך חשוב מראה שיש הבדלים מהותיים בין חברות הטיולים השונות, למרות שהטיול נקרא באותו שם. צריך להדגיש שאין טוב או רע, יש מה מתאים לאופי האישי. אנחנו בחרנו את חברת “דרכים טרוול” שבה המסלול נראה המתאים ביותר לצרכים שלנו וכולל, מלבד הערים המוכרות, גם גיחה למדבר סהרה.
במפגש ההכנה אנחנו מבינים שלמדריך, ראובן שגב, יש ידע רב בכל התחומים הקשורים למרוקו, החל מההיסטוריה העתיקה ועד התרבות והפוליטיקה הנוכחית. ויותר חשוב מזה, הקבוצה נראית מתאימה לציפיות שלנו. עכשיו נותר רק לחכות להמראה.
זה יותר סודי! כנסו לבדוק:
אל הבית הלבן
ממריאים ביום ראשון מוקדם בבוקר, מה שאומר לילה כמעט ללא שינה ונחיתה בקזבלנקה בשעות הצהריים המוקדמות. קזבלנקה, העיר הגדולה במרוקו שפירוש שמה הוא “הבית הלבן” מקבלת את פנינו במזג אוויר מושלם, שלשמחתנו ילווה אותנו לאורך כל המסע. מעלים את המזוודות לאוטובוס שילווה את המסע שלנו עד סופו ונוסעים העירה.
לא חולף זמן רב ונגלית לעינינו תופעה שלא ציפינו לה: למרות שמרוקו היא מדינה מוסלמית עם מיעוט קטן מאוד של בני דתות אחרות, הרי שחלק גדול מבתי המסחר סגורים דווקא ביום ראשון, שריד של הכיבוש הצרפתי ורצון להיות חלק מעמי אירופה. כיכר מוחמד החמישי מרגילה אותנו בעדינות למגוון האנושי ולכמות הקהל שסביבנו, כמות שתלך ותגבר בהמשך. כיכר יפה עם מזרקה במרכזה ובתי עסק מסוגים שונים סביבה. הצצה קטנטונת לפאתי השוק מראה לנו את אחד הגידולים הנרחבים במדינה, כמויות של זיתים מסוגים שונים, כולל טעימות וקניה לארוחת הערב.
אנחנו לומדים מושג חדש- “מלאח”, הרובע היהודי. בדומה לגטו המוכר מאירופה, גם במרוקו רוכזו היהודים ברובע משלהם, בדרך כלל בפאתי העיר וחיו את חייהם בנפרד מהמוסלמים. חיי היהודים לא היו פשוטים והעוני זעק לשמיים. גם התושבים המקומיים לא תמיד הניחו ליהודים לחיות בשלווה, אם כי הם לא סבלו מרדיפות כמו באירופה. המדריך שלנו, ראובן, מוביל אותנו לסמטה בה חיו הוריו ובה נולד ובה כיום אין יהודים כלל.
יום שסחט אותנו עד הטיפה האחרונה מגיע כמעט לסופו בארוחת ערב עשירה וטעימה בקהילה היהודית. אמנם הקהילה קטנה מאוד, אבל האירוח מכל הלב. אוכל מבושל בטאג’ין, כבש בתנור וסלטים מכל הסוגים, מדשנים את הבטן הרעבה שלנו ומובילים אותנו היישר למיטה במלון.
משמעת (כמעט) צבאית
“מי מתעורר בחופשה בשעות כאלה?” זו התגובה הראשונה על כך שקמים בשעה 6:30 בבוקר כדי להתארגן, להתפלל (קבוצה דתית כבר אמרנו), לאכול ולהיות באוטובוס בשעה 8:30. אבל בקבוצה אין ברירה, מספיק שמטייל אחד יאחר וכל התוכניות ישתבשו. אני קם אפילו מוקדם יותר כדי להספיק את הריצה לפי התוכנית של ראנפאנל אימון אישי. זו ריצת בוקר של 7 קילומטר במסלול מישורי שמגיע כמעט עד הים. השעה המוקדמת מפגישה אותי עם משכימי הקום העומדים בתחנות האוטובוס בדרכם לעבודה. במטרים האחרונים אני מרגיש מתיחת שריר פתאומית ברגל שמאל, כמו יריה שממש עוצרת אותי ואני חוזר בצליעה למלון. לאחר התייעצויות אני מקבל שתי חוות דעת, אחת לעצור הכל ולא לרוץ שבועיים והשניה לנוח טיפה ולהמשיך לרוץ כשהכאב נפסק, אני כמובן מקבל את ההצעה השניה.
למזלנו כולם מתייצבים בשעה היעודה באוטובוס, יש משמעת, אין איחורים, כולם מרוצים ואנחנו ממשיכים לעיר הבירה ראבט. שם רואים את ה”מדינה”, העיר הישנה מוקפת החומה שהייתה הבסיס לעיר החדשה. בקצה ה”מדינה” נמצא גם כאן “מלאח” בסמוך לארמון המלך. ממשיכים לעיר מקנס ומשם לעיר פאס.
את היום אנחנו פותחים בבית העלמין היהודי של העיר פאס שהמצבות בו נראות כמו גלילי נייר ובו כמה קברי צדיקים.
העיר פאס
נכנסנו לראשונה לשוק אמיתי. מייד בכניסה לשוק עטים עלינו מוכרים, עוד לפני שאנחנו רואים דוכנים. מכל עבר דוחפים אלינו מוצרים ולא מוותרים גם כאשר ישתרכו אחרינו למרחק רב. עוד כמה צעדים פנימה, הקולות והריחות סוגרים עלינו מכל הצדדים ואנחנו מנסים לא לאבד את הקבוצה. החוויה, שבתחילה היא מעניינת, נעשית מעיקה די מהר. כל מי שנעצר, מתייחסים אליו כאילו הוא מעוניין בסחורה ומרגע זה לא מניחים לו. כל אחד משתדל למהר כמה שיכול כך שלא יחשדו בו שהוא מתעניין. יש לציין עם זאת, שלא מורגש חשש לביטחון האישי.
מבקרים גם בשווקים של בעלי מלאכה מומחים, קדרים, טווים בנול, רקעי נחושת, וגולת הכותרת: בורסקאים. כמה שמעתי על המקצוע הזה, על הריח הרע שיש שם, כל זה לא הכין אותי למה שראיתי. בכניסה מקבלים כמה ענפים של הדס, עולים לקומה עליונה של בניין וצופים מרחוק בבורות של עיבוד העור, שנמצאים בין בתי המגורים של העובדים. את ענפי ההדס אנחנו תוחבים לתוך האף ורק אז ניתן לשרוד את הריח שמגיע למרחק עצום. הבורסקאים עצמם עובדים במקצוע מזה דורות, יחפים נכנסים לבורות ודורכים על העורות בתהליך העיבוד. גם עם ענפי ההדס הצלחנו לשרוד את הריח רק כמה דקות וירדנו חזרה לרחוב.
הערב מסתיים במופע פולקלור מרוקאי שמיועד לתיירים מכל העולם. בירות, יין וויסקי מוסיפים לאוירה ואני מצטרף לריקוד עם הגברים המבוגרים. ללא ספק העיר הזאת הכניסה אותנו עמוק לתרבות המקומית עם יתרונותיה וחסרונותיה.
מדבר סהרה
בילוי בערים ובשווקים מעניין מאוד, אבל כדי להכניס טבע, בחרנו בטיול שמשלב את מדבר סהרה. סהרה, המדבר הגדול בעולם שחלק ממנו שייך למרוקו, חושף אותנו לדיונות ענקיות וחום אכזרי.
טיול בשוליים שלו אפשרי רק בשעות הבוקר המוקדמות ולכן ישנו במלון יפיפה סמוך למדבר בעיר ארפוד, השכמנו קום והגענו בשיירת ג’יפים קטנה לנקודת המפגש לפנות בוקר. גמלים המתינו לנו מלווים בידיהם האמינות של בני שבטים ברברים שסייעו לנו לעלות על גביהם. המסע היה קצר ולמרגלות הדיונות ירדנו מהגמלים וטיפסנו ברגל לראש הדיונה. נופים נפלאים נגלו לעינינו, נופים שאין כמותם בישראל. מרחבי אין סוף של חול וחול שהסתיימו בזריחה ואני יושב ומדמיין שיירות שהעבירו סחורה וחיפשו נאות מדבר וטיפת מים להרוות את צמאונם.
את הירידה עשינו בגלישה על שמיכות תוך צווחות של שמחה עד הגמלים שהמתינו לנו בסבלנות כדי להחזיר אותנו לגיפים. החוש המסחרי של המלווים גורם להם להוציא סוגים שונים של כלים ולהציע לנו, ואנחנו מתפתים לקנות אחרי החוויה, החיוכים והסיוע של המלווים.
אציין כי קיימת דילמה בשילוב מדבר סהרה בתוכנית הטיול. נסיעה לכל צד לוקחת יום שלם. כלומר נסענו את כל יום חמישי כדי להגיע למדבר, היינו מספר שעות במדבר, נסענו לתחנה הבאה במהלך רובו של יום שישי. החוויה של סהרה עם כל המסופר לעיל הייתה ממש יפה, אבל נסיעה של יומיים באוטובוס הייתה לי קשה. מטבע עם שני צדדים.
את הלילה בילינו במלון השוכן בעיר הסרטים ווארזאזאת, אתר שבו צולמו סרטים עם אופי מדברי. בכל חדר תמונות של שחקנים ושחקניות שליוו אותנו בחלומות עמוק אל תוך שנת הלילה.
מרקש והרי האטלס
הדרך למרקש עוברת בהרי האטלס, דרך מעבר ההרים שנקרא טיזי טיצ’קה, שינוי של 180 מעלות מהנוף המדברי ממנו הגענו רק אמש. הרים אימתניים בעלי גוון אדמדם המכוסים ביופי ירוק אינסופי ואופנוע קריפי אחד שהתחפש לעז.
חובבי הטרקים מזילים ריר במחשבה על מסלולי ההליכה בהרים ובכפרים הקטנים שאת חלקם ניתן לראות מבעד לחלון האוטובוס. כל סיבוב בכביש מגלה נקודת מבט שונה של נופי ההרים ואני לא מצליח לשבת, עובר מחלון לחלון כדי לנשום את היופי הירוק אל תוכי עד שהנהג מבקש שאשב.
מגיעים למרקש
התארגנות לקראת שבת וצעידה לבית הכנסת של הקהילה היהודית המקומית, מקום שבו פוגשים סיפורים מעניינים. ישראלים שרכשו דירה במרקש ובאים לנפוש בה, אדם מבוגר שרב עם אשתו והחליט לקחת פסק זמן ממנה, דווקא קרוב לקהילה היהודית המקומית. וגם פוליטיקאים ישראלים שלוחצים ידיים ושולחים חיוכים לכל עבר בתקווה לצבור קולות בבחירות הבאות בישראל.
את ארוחת שבת בערב ובבוקר אנחנו אוכלים בביתו של יצחק אוחיון שם הכנסת האורחים היא מכל הלב, אוכל, ערק ובעיקר שיחה על החיים במקום. רק יותר מאוחר מסתבר לנו שהמארח שיפץ את בית העלמין היהודי, יותר מעשרים אלף מצבות והוא ממשיך לתחזק אותו עם מתנדבים מישראל.
אני לא מוותר על ריצת השבת מוקדם בבוקר, ריצה של 9 קילומטר שכדי לא להתבלבל אני רץ לפי הסימנים של החנויות ה”מערביות”, KFC, מקדונלדס, ZARA ועוד שאת המיקום שלהם ראיתי בהליכה בערב הקודם. למרות הכל אני מתבלבל בחלק האחרון, עד שמגיע למלון לשטוף את הזיעה ולהצטרף לחברים שמסיימים את תפילת השבת.
אל תפסידו כתבות. הכניסו מייל פה ונעדכן אתכם אחת לשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
השוק של מרקש
צהרי שבת ואני הולך לטייל בשוק של מרקש. בכניסה לשוק, ליד מסגד הכותובייה, משתרעת כיכר ענקית ג’אמע אלפנאע, שמשמעו “כיכר האבודים” בה היו מוציאים אנשים להורג. ברגעים הראשונים הראש מסתחרר ממה שנראה כמו בלגן אחד גדול, רעש והמולה מכל עבר, כאילו הכניסו מלא אנשים לתוך מערבל אחד גדול, עד שנרגעים ומבחינים בפרטים.
במהלך היום הכיכר מלאה בדוכני אוכל מסודרים בסדר מופתי זה לצד זה לפי נושא. דוכני אוכל מבושל, שאותם מפרקים כל ערב ומרכיבים מחדש כל בוקר, מדיפים ניחוחות של מנגל ושל טאג’ין, דוכני מיצים ופירות מעניקים לשוק שלל צבעים מסנוור, דוכני חלזונות ואוכל אקזוטי ודוכני סידקית מכל סוג שהוא.
עם רדת הערב משתנה השוק לאיטו, דוכני האוכל המבושל נסגרים ומתקפלים ואת מקומם תופסים דוכנים של קוסמים, מופיעים עם קופים ותוכים ומחללים לנחשי קוברה. קבוצות אנשים מרותקות סביב מספרי סיפורים, חלקם במלל וחלקם מלווים בכלי נגינה ואפילו מוכרי הסדקית מחליפים את משקפי השמש והכובעים במוצרים אחרים.
כמה צעדים מהכיכר לתוך השוק ובו מבחר מכל תוצרת מרוקו. סמטאות רחבות וצרות, כלי כסף, יהלומים, כלי אוכל, בגדים ונעליים, אפשר לשוטט שעות ואפילו ימים. כשמתעייפים, מחלצים רגליים בבית קפה מקומי או בדוכן אוכל ותוך כדי אוכל ושתיה בוהים בתיירים ובמקומיים שגודשים את המקום.
היות והיינו במלון במרקש מיום שישי ועד יום שני, חזרתי לשוק בכל הזדמנות שהייתה לי, כשאני מוקסם מהמקום.
את הלילה בילינו במופע ברברי של סוסים וריקודים “אצל עלי”. אם הייתי יכול לבחור מקום לחזור אליו במרוקו, ללא ספק הייתי בוחר בהרי האטלס ובמרקש.
יום אחרון ודי
ממרקש יצאנו חזרה לחוף האוקינוס האטלנטי לעיר אסווירה, לשיטוט בשוק שונה בתכלית מכל מה שפגשנו עד כה. יופי ושלווה, אין סוחרים שרודפים אחרינו לשכנע אותנו שנקנה וסמטאות דומות לעיר העתיקה של צפת או יפו.
משם לתצפית מהמצודה המשקיפה לים לקול צווחות השחפים ומראות הדייגים היוצאים לים וחוזרים עם שללם.
ולסיום לעיר סאפי, לשוק קדרים עשיר שבו קנינו הביתה טאג’ין
חזרה לקזבלנקה, רגע לפני העליה למטוס, ביקור במסגד חסאן השני, המסגד הרביעי בגודלו ביותר בעולם, וחלק מאותם הפותחים את שעריהם גם למי שאינם מוסלמים. עייפים ומאושרים עלינו למטוס לטיסת לילה חזרה הביתה.
סיכום בנקודות:
- לטיול מאורגן יש יתרונות וחסרונות, אנחנו מצאנו שהוא מתאים לנו במרוקו בגלל הארגון והרצון לשמוע הסברים על המקום ועל הקהילה היהודית.
- כדאי מאוד שהמשתתפים יהיו אנשים טובים כי זה מה שעושה את הכיף, אבל לא ניתן לדעת מראש מי יגיע.
- ליכולת להגיע להרבה מקומות יש מחיר בנסיעות ארוכות ומתישות, כדאי לקחת זאת בחשבון.
- החלום שלי הוא לחזור למרוקו לטרק בהרי האטלס ולשיטוט אינסופי בשוק במרקש.
