לפי הגדרתי “חופשה” היא שינוי שגרה. עולה השאלה אם השינוי שאני יוצר, קשה יותר פיזית ומנטלית מהשגרה היומיומית שלי – האם זה עדיין נכנס להגדרה של “חופשה”? טעון במחשבה פילוסופית זו, יצאתי לחקור את העניין עם עוד 14 רצי שבילים למאיירהופן בחבל טירול באוסטריה למה שהוגדר כמחנה ריצות הרים.

אי לאב יו טרמינל

שעת בוקר מוקדמת, אמצע השבוע. אני יושב על ספסל המתנה באחד משערי היציאה לפני העלייה לטיסה למינכן וצופה בפרק בסדרה שהורדתי מבעוד מועד לטלפון. מנסה להתנתק מההמולה מסביב ולהרגיע מחשבות מלחיצות. האם מאות הקילומטרים עם אלפי מטרים של טיפוס שעשיתי בכמה חודשים אחרונים, היה מספיק בשביל להכין אותי למה שמצפה לי בשבוע הקרוב? זה תמיד תוקף אותי לפני אירועים מהסוג הזה ותמיד אני אומר לעצמי שלדברים בחיים יש נטייה טבעית להסתדר בסוף. שקוע במחשבות ועם ציפיה אופטימית, בירכתי לשלום דיילים של לופטהנזה עם חיוך מאולץ ועברתי למושב שלי.

גוטן טאק מאיירהופן

כ 4000 תושבי קבע חיים במאיירהופן – עיירה קטנה וציורית במחוז זילרטל שבחבל טירול. היא שוכנת בעמק מוריק בין פסגות המזדקרות לגובה של מעל 3000 מ’ עם כמה נחלים שוצפים. קשה להישאר אדיש לנוכח מראות הניצבים מול מבקרי העיירה. הכל ירוק, נקי מצוחצח ומסודר – לפי מיטב המסורת האוסטרית. עונת הקיץ אמורה להתחיל רק בעוד כשבוע והעיירה כמעט מוכנה. המראות מסביב לגמרי נופלים תחת ההגדרה של “שקט לפני הסערה”. אחד מבתי המלון הגדולים והוותיקים בעיירה פוגש אותנו מנומנם ושקט. בכל זאת – אמצע שבוע עבודה, חופשות הקיץ של האירופאים עוד לא התחילו ואנחנו יכולים ליהנות משקט יחסי ומיעוט המבקרים.

הצטרפו לקבוצה השקטה של אאוטפאנל בווטסאפ:
הצטרפו לקבוצות אאוטפאנל

רומן ספיבק, מאמן ובעלים של אחד ממועדוני ריצת שטח הוותיקים בארץ ומי שעומד מאחורי כל האירוע הזה, פוגש אותנו בכניסה. הוא בא לכאן כמה ימים לפנינו על מנת לבדוק חלק מהמסלולים יחד עם מיכאל גייזר – רץ עלית אוסטרי שילווה אותנו יחד עם רומן במשך השבוע הקרוב. אחרי חלוקה זריזה לחדרים וסידורים לוגיסטיים הכרחיים, יצאנו כל הקבוצה לחנות ספורט במאיירהופן להשלמת ציוד. אחד מפרטי הציוד הכי לא שימושיים בארץ שלא היה כמעט לאף אחד מאיתנו והיינו חייבים לרכוש הם קרמפונים. מדובר בתוספת לבישה על נעלי הריצה עם זיזי ברזל מחודדים שמשפרת פלאים אחיזה על שלג, קרח וקרקע קפואה וחלקה. ידענו שלפחות באחד הימים כולנו נהיה על מסלול מושלג ובסבירות גבוהה שנצטרך אותם.

אחרי שרוקנו את החנות מכמעט כל מלאי הקרמפונים שלה, חלק מחברי הקבוצה אף עשו השלמת ציוד נוספת. כיאה לציוד של מותגים אירופאים – המחירים נושכים, אבל הסחורה איכותית.

המלון

השתכנו במלון Berghof שהסתבר כאחד הגדולים והוותיקים בעיירה. הוא ממוקם ממש במרכז מאיירהופן, אבל לא ליד הרכבלים. מבפנים הוא נראה כמו מבוך אינסופי של מסדרונות, חדרים, פינות ישיבה, מסעדות ומתחמי ספא. ביום ההגעה, כשעוד היה לנו כוח, עשינו בו סיבוב היכרות ודי הלכנו לאיבוד. מצאנו בריכה קטנה פנימית וחיצונית, מתחם ספא משפחתי (שבו מסתובבים עם בגדים) ומתחם ספא למבוגרים שבו, לפי מיטב המסורת האוסטרית, מסתובבים לגמרי ערומים. חלק מאנשי הקבוצה הצליחו לנצל כמה ממתקני המלון שהם לא חדר האוכל, אבל לי בסוף כל יום כבר לא היה כוח לכלום והעדפתי מקלחת קרה ושכיבה. 

6:30 בבוקר, שעון מאיירהופן

אחד היתרונות של ריצה בחו”ל הוא שעת התחלה. אין לחץ להספיק איזה quicky של שעה לפני העבודה, או לתפוס את השעות היותר סבירות לפני שמפעילים את התנור בחוץ. בשעה שירדתי לחדר האוכל במלון, בארץ כבר הייתי מסיים את ריצת הבוקר שלי. הרבה דברים שאני לא רגיל אליהם, קרו בבוקר הזה – ארוחת הבוקר (אני בד”כ לא אוכל כלום לפני ריצות) זה רק אחד מהם. שפע של אוכל מכל הסוגים שפגש אותנו היה מאתגר והיעדר כשרות רק החמיר את המצב. לגמרי מבחן לחוסן מנטלי על הבוקר. חלק מחברי הקבוצה העדיפו לצמצם את החשיפה שלהם לפיתויים ובאו ברגע האחרון לחטוף איזה משהו קטן לפני היציאה.

בשעה 8:30 בבוקר כל 14 הרצים מבושמים בריח של קרם הגנה ובודיגלייד, עמדו בלובי של המלון לבושים ומשופצרים ליום הראשון של המחנה. על מנת להתאים למנעד רחב יותר של יכולות הרצים, התחלקנו ל-2 קבוצות, כאשר הקבוצה המהירה יותר רצה מסלול ארוך וקשה יותר מהקבוצה האיטית. לא הבדלים דרמטיים, אבל כאלה שהיו אמורים להחזיר את כולנו פחות או יותר באותה השעה למלון במאיירהופן אחרי הפעילות. החלוקה לא הייתה קבועה וכל אחד כל יום יכול היה להחליט רגע לפני היציאה עם איזה קבוצה בא לו לרוץ היום. בחלק מהמסלולים הייתה חפיפה ומי שהתלבט, יכול היה לשנות את דעתו גם תוך כדי הריצה. גמישות היא שם המשחק כאן וזה מעולה.

במאיירהופן

מיכאל (מייקל)

היום, כאשר כל המידע זמין ברשת, אין שום בעיה למצוא מסלולי ריצה כמעט בכל מקום בעולם. בחלקם ניתן אפילו לעשות סיורים וירטואליים בלי לצאת מהבית. כך תכננתי עם חבר שלי בשנה שעברה את חופשת הריצה שלנו בהונגריה וסלובקיה, אבל לא כל אחד רוצה ויכול לבצע חפירות ארוכות ועמוקות ברשת של כמה חודשים. בדיוק לנישה הזו נכנסו בשנים האחרונות כמה מועדוני ריצה בארץ והם מציעים חופשות ריצה מאורגנות בחו”ל ביעדים שונים. המתכונת מאוד דומה – לחבור לחברה מקומית שמכירה את השטח ולפעמים גם יכולה לספק שירותי לוגיסטיקה במקומות לא נגישים או כאלה ללא תחבורה ציבורית, ולשתף איתה פעולה. 

במקומות יותר מפותחים אפשר להסתפק ברץ מקומי שמכיר טוב את האזור. כזה הוא בדיוק מיכאל גייזר – רץ שטח תחרותי אוסטרי שגר שעה נסיעה ממאיירהופן ומכיר את האזור כמו כף ידו. מיכאל עובד לפרנסתו כמנהל פרויקטים בנוקיה (עדיין חיים?) ורץ תחרותי בזמנו החופשי. בזכות הישגיו הספורטיביים חברת Dynastar לקחה עליו חסות וכל יום הוא היה מדגמן לנו פרטי לבוש וציוד של החברה מכף רגל עד הראש. מיכאל הוביל כל יום קבוצה אחת ורומן את השניה והיה שותף פעיל בשינויי מסלולים תוך כדי החופשה עקב בעיות עבירות (שלג), מזג האוויר (גשם) או מצבם של האנשים בקבוצות.

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

בזמנו החופשי הוא משמש כ”חצובה ניידת” בתחרויות ריצה. מי שצופה בשידור חי בתחרויות ריצת שטח באירופה בוודאי נחשף לתופעה היחסית חדשה – ספורטאים-צלמים שרצים עם מצלמת וידאו אחרי המובילים של התחרות ומשדרים את זה ב-live לעולם. מדובר בעבודה קשה, כי מעבר לעובדה שצריך להיות מספיק מהירים על מנת לעמוד בקצב של המובילים, לפעמים מדובר בשטח טכני ותובעני שגם בו צריך כל הזמן לדאוג שהרץ המצולם יהיה בתוך הפריים, וגם לדאוג לדלג מעל כל המכשולים בלי להתרסק. בתלות בתוואי השטח, המרחק שכל צלם כזה עושה יכול לנוע בין 5 ל- 10 ק”מ ואז הוא מוחלף ע”י רץ-צלם אחר, כמו במירוץ שליחים.

במאיירהופן

Money time

שעה לאחר תדריך קצר אני מוצא את עצמי מטפס עם הקבוצה הקצרה שמיכאל הוביל על מסלול סקי תלול לתחנת רכבל עליונה בשם Ahornsee שבה היינו אמורים להיפגש להפסקת צהריים זריזה עם הקבוצה המהירה. אתרי סקי בקיץ ואותם האתרים בחורף הם שני דברים שונים לגמרי ולא מזכירים את אותו המקום, כאשר הוא מכוסה שלג. כבר ביקרתי פה בחורף, והמראות לגמרי חדשים ומלאים בשלווה אחרת. 

טיפוס על מסלול סקי

מזג האוויר פינק אותנו בטמפרטורות מתחת ל-20 מעלות שהלכו וירדו בהדרגה ככל שהיינו מתקדמים בטיפוס. הראות הייתה מעולה ובכל נקודה בה היינו יוצאים אל מחוץ לאזור המיוער, העמק בו שוכנת מאיירהופן היה נגלה לעיננו מחדש במלוא תפארתו, כל פעם מגובה אחר. פה ושם היינו פוגשים צוותים קטנים של עובדים שעבדו על הכנות אחרונות לפתיחת האזור למטיילים. יש יתרון לתקופת טרום-עונה. רוב המקומות ריקים מאדם ויש סוג של שקט ושלווה. הצד השני של המטבע הוא שרוב הבקתות עדיין לא פתוחות. כזאת בדיוק הייתה הבקתה הראשונה במסלול שלנו בתחנת Ahornsee.

כמה ימים לפני הגעתנו, בריצות הכנה, רומן ומיכאל פגשו את בעלת הבקתה והצליחו לשכנע אותה לפתוח חלקית את המטבח עבורנו. זה לא היה פשוט בגלל ניסיון מר שהיה לה עם קבוצות של גולשי סקי מארץ הקודש. לבסוף היא הסכימה ונפגשנו שתי הקבוצות על מרפסת המסעדה להפסקת צהריים זריזה. בסוף ההפסקה בעלת הבקתה נפרדה כמעט מכל אחד מאיתנו עם חיבוק וחיוך מפה לאוזן ולחשה משהו לרומן בעודה מסרבת לשחרר אותו מזרועותיה. רומן סיפר שהקבוצה שלנו שינתה לגמרי את הדעה שלה על ישראלים.

במאייהופן

מעבר במכשול שלג

יום הקרמפונים

השעה 9 בבוקר. מרמקולים של אוטובוס מקומי בוקעת מוזיקה אוסטרית עממית עם אקורדיון והרבה יודלים. תחילת הריצה הייתה על שפת האגם המלאכותי עם סכר ענק בשם שאני עד עכשיו מתקשה לבטא – Schlegeisspeicher. גובה המקום הוא 1800 מ’ והטמפרטורה הייתה בהתאם. הפעם החלטתי שאני מצטרף לקבוצה הארוכה, כי שלג לא מפחיד אותי. החלטתי ללכת על כל הקופה – שלג וכמה שיותר. התכנון היה מאוד שאפתני – לצלוח כ- 26 ק”מ על 1600 מ’ טיפוס ולהספיק לאוטובוס אחרון חזרה למאיירהופן. על הנייר זה הרגיש לגמרי בר ביצוע, עד שהגענו לחלק המושלג של השביל. 

Apfelstrudel

כבר באזור גובה 2400 מ’ התחלנו לפגוש מעברי שלג וקיבלנו אישור להלביש קרמפונים על הנעליים, כי בהמשך היו מעברי שלג הרבה יותר ארוכים עם שיפועי צד. פעם ראשונה שלי עם קרמפונים ומקווה שלא הפעם האחרונה. זה היה ממש מגניב. מקומות שאני בוודאות יודע שהייתי מחליק וגולש למטה במדרון, פתאום הפכו להיות עבירים די בקלות. בעיה אחת קרמפונים לא פתרו והיא שקיעה בשלג עמוק. חלק ממעברי שלג היו בעמקים קטנים ובתחתית שלהם זורם נחל של מי שלגים מופשרים. במקומות כאלה יש שכבה של שלג שמתחתיה אין כלום עד המים. דריכה לא במקום ואתם שקועים עד למפשעה בתוך שלג רך ודביק. זה סוג של מלכודת שלא ניתן להתכונן אליה ולכן היא מפתיעה בכל פעם מחדש.

עם הזמן הצעדים הופכים להיות יותר קלילים עם דריכה עדינה, רגל-רגל. לפעמים מאוד קשה לצאת לבד מתוך הבור שנוצר אחרי השקיעה וחייבים עזרה לחפור את הרגליים מסביב. מצאתי שיותר נוח לי להתנהל ללא מקלות, כי הן שקעו בכל תקיעה בתוך השלג ורק האטו אותי. רוב חברי הקבוצה דווקא בחרו להישאר עם המקלות על מנת לקבל מה שהיה נראה מהצד כמו השליית תמיכה. למעשה, אחת הסכנות הגדולות שיש בהתקדמות בשלג עם מקלות היא שהן ייתקעו ויישברו, כי לא הספקנו לשלוף אותם בזמן והתקדמנו.

על הדרך מיכאל נתן לנו טיפ של אלופים – מה עושים כאשר מאבדים אחיזה במדרון תלול ומתחילים להתגלש על השלג למטה. האינסטינקט שלנו ישאיר אותנו להתגלש על התחת עם הגב למדרון, אבל חייבים להתהפך על הבטן ולנסות לנעוץ את הרגליים והידיים בתוך השלג בניסיון לעצור את ההידרדרות. טיפ מאוד חשוב שאקח איתי להמשך.

במאיירהופן

מעבר שלג עם נחל זורם באמצע

כמעט 4 שעות לקח לנו לצלוח רק 10 ק”מ ולטפס 1000 מ’ לפני שהגענו לבקתה בה היינו אמורים להיפגש עם הקבוצה השניה. עם נעליים ספוגות מים, כפפות וביגוד רטובים, התיישבנו בבקתה להפסקת צהריים והמתנה לקבוצה השניה. רק כעבור כ-40 דק’, אחרי שכבר היינו בדרכינו החוצה, הקבוצה השניה הגיעה לבקתה. התברר שהם נתקלו במכשולי שלג ושיפועי צד שאפילו רומן שהוביל אותם, התקשה לעבור וקיבלו החלטה לקצר חלק מהמסלול. בגלל העיכוב שהיה לנו בחצי הראשון של המסלול, גם מיכאל החליט לקצר כ-8 ק”מ מהמסלול המקורי על מנת להספיק לתפוס אוטובוס חזרה למאיירהופן. כך, בירידה טכנית זורמת ויריצה למחצה, הגענו חזרה לסכר ורדפנו אחרי האוטובוס שכבר התחיל לצאת מהתחנה. בערב של אותו יום עוד המשכתי לשמוע עדויות מסמרות שיער של חברי הקבוצה השניה על מה שהם ניסו לעבור לפני שרומן החליט לקצר. 

אנשי הקבוצה הארוכה ביום הקראמפונים

השגרה החדשה

הימים עברו, הקילומטרים והטיפוס המשיכו להצטבר והתחלנו לפתח סוג של שגרה חדשה. מי שטרם התנסה באירועים רב יומיים מהסוג הזה, התקשה להאמין שיהיה מסוגל לרוץ יום אחרי יום בין 5 ל-7 שעות בכל פעם, להתעורר בוקר למחרת ולהיות מסוגל לעשות את זה שוב. גם לי זה לא נתפס, אבל מסתבר שהגוף היא מכונה מדהימה שאם לא מפריעים לה, מסוגלת לשקם את עצמה במהלך לילה של שינה טובה ותזונה נכונה.  

ברזית טבע בדרך

מאות רבות של תמונות מילאו את קבוצת הוואטסאפ שלנו בכל יום. זו גם הייתה הזדמנות לראות מה עברה הקבוצה השניה ולהשוויץ במה שעברה הקבוצה שלי. פוסטים רבים שומטי לסתות הועלו לרשתות החברתיות ואלפי פיקסלים מילאו את הזכרונות בטלפונים הניידים של כל אחד מחברי הקבוצות. הספקנו להכיר אחת את השני הרבה יותר טוב והשיחות כבר היו הרבה יותר מעניינות. חלק מהאנשים הכירו ממחנות קודמים בארץ או בחו”ל ולחלקם הייתה זו הפעם הראשונה. כך מדביקים את תמונות הפרופיל של הרשתות החברתיות לבן אדם אמיתי. אין ולא יהיה תחליף למפגשים כאלה והרבה הכרויות הנוצרות מהם נמשכות שנים אחרי זה.

אגמון שנוצר ממי הפשרת שלגים

המסמר האחרון

אחד הדברים שעלולים להשאיר טעם של פספוס מהחופשה הוא היום האחרון. הרבה פעמים לא מתכננים בו כלום ולבסוף שורפים את הזמן באיזה סיור שופינג מיותר בעיר בהמתנה לטיסה. לא כך היה הדבר במחנה אצלנו. מכיוון שהטיסה הייתה בערב, הוחלט לעשות עוד ריצה לא ארוכה עד הצהריים. שתי הקבוצות ירוצו ביחד עם מיכאל המוביל ורומן המאסף. על השעון היה מסלול של כ- 19 ק”מ עם 1500 מ’ טיפוס ובמשך השבוע האחרון למדנו כבר לא להתרגש ממספרים כאלה. מי שהתעמק קצת יותר במסלול, גילה דבר מאוד מעניין – כל הטיפוס נופל על 5 ק”מ ראשונים וזה כבר הופך את השיפוע למשהו הרבה יותר מעניין. 

קצת פחות משעתיים לקח לראשונים להגיע לפסגה הראשונה – Seebergspitze עם צלב גדול בראשה. אחד הטיפוסים החדים והמאתגרים שיצא לי לעשות. בסופו הייתה סכין עם נוף לאגם Achensee, שממנו התחלנו בצד אחד ועמק מוריק בצידו השני. ברקע עוד רכסי הרים עם סכינים שיצרו מחזה מרהיב שלא היה מתאים לבעלי פחד גבהים. המשך המסלול היה אמור להיות טיפוס מאוד טכני לפסגה נוספת על עוד סכין. עד השעה 12:30 בצהריים כולנו חזרנו למלון שהסכים לשמור לנו על המזוודות ותמורת 10 יורו לראש, לתת לנו את המקלחות בסאונה של המלון.

אחד ה”סכינים” של היום האחרון

מחשבות סיכום

שדה תעופה במינכן. אני עומד בשירותים של טרמינל F2 הידוע לשמצה (מיועד רק לישראלים) ומטיל את מימי לפני העליה למטוס. פתאום קול גברי צועק עליי באנגלית-גרמנית מהכניסה לשירותים שאתחיל להזדרז ולרוץ לאוטובוס. אני מסובב את הראש ורואה שוטר עם שחפ”ץ ונשק אוטומטי עומד מאחורי עם הבעה כועסת. גם מי שלא עבר שואה, אלא רק דור שלישי לשורדים, לא יכול להישאר אדיש לזה. כל פעם מחדש סידורי ההבטחה בטרמינל F2 במינכן מצליחים להפתיע אותי ולא לטובה.

כולנו יושבים באותו אזור במטוס שבעוד פחות מ-4 שעות ינחת בתל אביב ואני נזכר באיך זה היה רק לפני 6 ימים. אנשים שלא הכירו זה את זו ובעצירת קפה בדרך למאיירהופן אפילו ישבו בצד ולא דיברו, פתאום הפכו להיות חברים. ללא ספק אירוע מגבש עבר על כולנו. 120 ק”מ על 8000 מ’ עברו תחת רגליי ב-5 ימי ריצה רצופים ואני מרגיש את זה. זו עייפות כיפית. הבטחתי למיכאל שאם יבוא לרוץ איתנו בארץ הוא יכול להישאר אצלי בבית. לא יודע אם זה יקרה, אבל בדבר אחד אני יכול להיות בטוח – אני עוד אחזור לחבל טירול.

מאת: ודים לינצקי
צילום: ודים לינצקי, דימה ברודוב
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: