ליואב נגב יש ניסיון גדול מאד בתכנון טיולים, גם בארץ וגם בחו״ל. אבל הוא מעולם לא תכנן טיול משפחתי שכולו מבוסס על תחבורה ציבורית בלבד.
חזרנו מעשרה ימים ברומניה, מתוכם חמישה ימים חלומיים של טרק בקרפטים, שהיו לפעמים קצת קשוחים, אבל הנופים? וואו!
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
הכנה טכנולוגית: אפליקציה משפחתית ב-10 דקות
את התכנית לטיול כתבתי בפירוט רב על קובץ docs ואת המסלולים תכננתי בעזרת אפליקציית mapy. אבל הפעם החלטתי להעזר ב claude code על מנת להנגיש את הטיול לכולם. ביקשתי ממנו לבנות אפליקציה לטיול. נתתי לו לקרוא את התכנית לטיול וביקשתי ממנו להוסיף לאפליקציה מזג אוויר שמתעדכן בחיבור לאינטרנט, לחצן חירום למקרה חירום, שיחון רומני שיהיה אופליין למקרה שנהיה ללא קליטה ולא נפגוש אף אחד שיודע אנגלית, תיארתי לו את הגילאים והתחביבים של כולנו בערך וביקשתי ממנו שיוסיף המלצות לימים שבהם אנחנו לא בטרק. לכל יום ביקשתי ממנו שיכתוב המלצות ואזהרות שמבוססות על מזג האוויר הצפוי. ביקשתי ממנו שיוסיף דף עם רשימת ציוד ורשימת משימות לכל משתמש. ביקשתי ממנו שיוסיף דף הזמנות שיהיו בו כל ההזמנות מבוקינג, כל הטיסות, כרטיסי הרכבת וכו׳. ובסוף כל יום ביקשתי ממנו שיבקש מכל אחד מאיתנו למלא משוב שעליו הוא הוא יתבסס בהמלצות ליום המחר.
אנחנו נמצאים על סיפה של מהפכה שאת משמעותה העתידית קשה לנבא. יש כמובן חששות, אבל מי שלא משכיל להשתמש בכוח העצום הזה, כאילו מוותר מרצון על "כוח-על" שזמין לו.
היום הראשון לטרק: מזרנשט (Zărnești) לבקתת קורמטורה
טיפוס אל רכס פיאטרה קראיולוי (Piatra Craiului) דרך עמק קרפטורי (Crăpăturii) ולינה בבקתת קורמטורה (Cabana Curmătura)
לעיירה זרנשט הגענו ברכבת מבראשוב לקראת ערב. את הלילה בילינו בפנסיון קטן ויפה בשם Maricom Home, שממוקם קרוב מאוד לתחילת המסלול שלנו. למחרת קמנו, ארזנו את תיקי הגב והשארנו את המזוודות בפנסיון, אחרי שתיאמנו עם נהג מונית שבעוד יומיים יקפיץ לנו אותן לעיירה בראן (Bran), אליה אנו עתידים להגיע בהמשך הטרק.
יצאנו לדרך תחת גשם קל והתמגנו בחליפות סערה. המטרה להיום: לטפס אל רכס פיאטרה קראיולוי (Piatra Craiului) דרך עמק קרפטורי (Crăpăturii). נלון בבקתת קורמטורה (Cabana Curmătura) – טיפוס תלול ביותר של 900 מטרים. הערכנו שנגיע לבקתה בשעות הצהריים המוקדמות, ולכן תכננו אופציה של טיפוס נוסף אל הרכס למי שירצה בכך.
התחלנו לצעוד למרגלות הרכס לצד הכביש שמוביל מזרנשט אל הכניסה לשמורה. מדי פעם עבר רכב והרמנו אצבע, בתקווה שמישהו יוכל לקדם אותנו. לפנינו שלושה קילומטרים מנהלתיים לאורך האספלט עד לירידה המתחייבת לשטח ולתחילת העלייה. בשלב מסוים, וואן ענק שנסע מולנו בכיוון ההפוך עצר בחריקה והסתובב. הבחור הרומני הנחמד הציע לנו טרמפ בקבינה הסגורה של הוואן – חלל שבו הוא בדרך כלל מוביל את הסוסים שלו. קפצנו פנימה, הוא סגר עלינו את הדלתות והשאיר אותנו בעלטה מוחלטת, תוך שאנחנו מנסים לנחש על פי הקפיצות והטלטולים של הרכב היכן בדיוק אנחנו נמצאים.
אחרי נסיעה של כמה דקות הרכב נעצר והדלתות נפתחו. גילינו שלא רק שהוא חסך לנו את כברת הדרך האופקית שרצינו, אלא שהוא גם נכנס עם הוואן לדרך עפר. הוא קרב אותנו ממש לנקודת תחילת העלייה וחסך לנו כמה עשרות מטרים אנכיים של טיפוס. נפרדנו מהרומני החביב, שתוך כדי ההתארגנות שלנו השוויץ בגאווה בתמונות של הבת שלו – שמתברר שהיא אלופת רומניה ואלופת הבלקן ברכיבה על סוסים.
מכאן התחלנו לטפס בעמק קרפטורי, שהוא למעשה קו שבר אדיר החורץ את הרכס בקו ישר. הטיפוס הוא "דוך" למעלה על דרדרות של סלעים ענקיים שהפכו למאוד חלקים בגלל הגשם שירד לסירוגין. טיפסנו בזהירות ובאיטיות עד למעבר ההרים "סאווה קרפטורי" (Șaua Crăpăturii) בגובה 1,620 מ'. במעבר ההרים התחיל לרדת שלג קל, וערפל עדין התיישב עלינו וקיצר את טווח הראייה לעשרות המטרים הקרובים. ממעבר ההרים ירד השביל דרך יער מחטניים קסום, עם גזעים שנראו כמו עמודים אדירים שראשם נעלם בערפל, עד לבקתת קורמטורה השוכנת בעמק רחב למרגלות הרכס בגובה של 1,450 מ'. על הטיפוס הנוסף לרכס ויתרנו בגלל הגשם והרוחות, והשארנו אותו ליום המחרת.
טיפ לוגיסטי – בקתת קורמטורה (Cabana Curmătura)
את הבקתה מנהלת משפחה נפאלית והיא פעילה כל השנה, גם בחורף. להזמין בה מקום הייתה משימה מסובכת מאוד, שכן אין שום מערכת הזמנות אונליין ומספר הטלפון שמפורסם אינו מחובר לוואטסאפ. נאלצתי להיעזר בחבר רומני שהתקשר לבצע את ההזמנה ברומנית. מטיילים אחרים שאיתם דיברתי בשטח פשוט הגיעו וקיוו לטוב. בסוף העונה ובאמצע שבוע יש סיכוי די סביר שיהיה מקום, אבל מה עושים בשיא העונה או בסופי שבוע? לא יודע להגיד. הטלפון של הבקתה: 40-745-454-184+
אל תפסידו עוד כתבות מעולות:
(אחרי כניסה – אשרו לווצאפ להציג לכם את ההודעות בכפתור הלבן – לא בירוק!)
היום השני: הסכין של הפיאטרה קריולי, עקבות של דוב ומגלשת בוץ
מבקתת קורמטורה לרכס הפיאטרה קריולי דרך מחסה אסקוסיט, פסגת לה אום וחזרה לבקתת קורמטורה
כל הלילה יללה הרוח בחוץ וירד גשם לפרקים. בבוקר, כשפתחנו את החלון, ראינו שכל המדרונות והפסגות שמעל הבקתה בואכה רכס הפיאטרה קריולי מכוסים מעטה לבן. הרוח בחוץ שככה, ועל פי התחזית הסיכוי למשקעים נוספים קטן אבל הקור עוד איתנו. בגלל שצפוי היה לנו יום מאתגר במיוחד, התייעצתי עם הבחור הנפאלי שמנהל את הבקתה לגבי הטיפוס לרכס – מסלול שגם בימים יבשים נחשב למאוד מאתגר. הוא טען שלדעתו נסתדר, וכל עוד לא ירד גשם יהיה בסדר.
הפעם החלטנו להתפצל: קבוצה אחת בהובלת הבנות החליטה לטייל בגבהים שמתחת לקו השלג, וקבוצה שנייה (שאני בתוכה) תעלה לרכס. קיבלנו החלטה מראש שאם נראה שזה מאתגר או מסוכן מדי – פשוט נחזור על עקבותינו. בכל מקרה, שתי הקבוצות תחזורנה ללינה באותה הבקתה בערב.
יצאנו מהבקתה סביב השעה 08:30. היה קר מאוד אבל יבש. אחרי הליכה קצרה הגענו לנקודת הפיצול, והקבוצה שלי התחילה לטפס על המדרונות. תוך דקות ספורות פגשנו את קו השלג. הטיפוס היה תלול מאוד ומאתגר, אך בגבולות הסביר. בשלב מסוים ועל אף התחזית היבשה חזר השלג לרדת. את קו הרכס פגשנו בנקודה שבה הוקם מחסה פלסטיק עגול בצורת איגלו שנקרא Refugiul Vârful Ascuțit בגובה 2,130 מ' – עד כה טיפוס של כ-700 מ' מהבקתה.
על קו הרכס הרוח נשבה בעוצמה, הכל היה מכוסה ערפל סמיך, והטמפרטורות היו בוודאות מתחת לאפס. שמחנו מאוד להיכנס למחסה, על אף שהיה מחניק ועמד בו ריח חריף של אלכוהול. ניצלנו את ההפוגה לתה, קפה וסנדוויצ'ים. מכיוון שהשעה הייתה רק 12:00, נראה היה לנו סביר להמשיך דרומה על קו הרכס עד לפסגת "לה אום" (Vârful La Om – הפסגה הגבוהה ברכס, 2,238 מ'), שהייתה במרחק של סה"כ כשלושה קילומטרים מאיתנו.
די מהר הבנו שאלה הולכים להיות 3 ק"מ מאוד, מאוד מאתגרים. את ההליכה על קו הרכס של הפיאטרה קריולי ניתן לתאר בפשטות כהליכה על סכין צרה ביותר עם תהומות אדירים משני הצדדים. קו הרכס משונן מאוד וכל "שן" כזו היא פסגה בפני עצמה – לפעמים 100 מטרים עלייה ו-100 מטרים ירידה מעברה השני, וההעפלה לכל שן כזו היא אתגר טכני לא פשוט. בחלק גדול מהמקרים צריך ממש לטפס עם הידיים על זיזי סלע על סף התהום, ולכל זה תוסיפו את כיסוי השלג והקרח.
לא ראינו שום עקבות ולא פגשנו אף קבוצה אחרת שעשתה את קו הרכס באותו היום, פרט לקבוצה אחת שבאה מולנו בירידה מפסגת לה אום. האמת היא שהם נראו די מפוחדים, ואני בכלל לא בטוח שהם המשיכו הרבה אחר כך. שלושת הקילומטרים הללו לקחו לנו 4 שעות מלאות. כשכבשנו את פסגת לה אום, עוד חיכתה לנו ירידה תלולה עד למחסה גרינד (Refugiul Grind, גובה 1,650 מ'), ומשם עוד 7.5 קילומטרים של תפירת גובה ועלייה מתונה חזרה לבקתה. היה ברור שלא נגיע באור.
כאילו שלא חסרה לנו דרמה, בירידה מהרכס זיהינו שעל השביל, דקות ספורות לפנינו, מתקדם דוב. איך ידענו שמדובר בדקות ספורות? העקבות הטריות שלו היו מוטבעות על גבי העקבות של הקבוצה המפוחדת שפגשנו קודם. בשלב מסוים עזבו העקבות את השביל אך חזרו אליו שוב בהמשך הירידה, ומצאנו את עצמנו מרוכזים בניסיון לאתר את הדוב במורדות האדירים שמסביב.
לקראת הירידה למחסה גרינד נראה היה שאנחנו מצליחים לפתח קצב טוב, אבל אז נתקלנו באתגר מסוג אחר: באזור הפשרת השלגים נוצרה מגלשת בוץ ושלג כל כך חלקה, שפשוט לא הייתה שום דרך לצעוד עליה ללא החלקה של עשרות מטרים בכל פעם. בסוף פשוט שחררנו ועברנו למצב גלישה מבוקרת בבוץ עד שצלחנו את המקטע.
במחסה גרינד פגשנו ממש במקרה חלק מחברי המשלחת הספלאולוגית לחקר המערה העמוקה ביותר ברומניה. כמערן, לא יכולתי לפספס את ההזדמנות – החלפנו מספרי טלפון ואני לגמרי שוקל להצטרף אליהם בשנה הבאה. מגרינד ועד בקתת קורמטורה נדרשו לנו עוד שעתיים וחצי של הליכה מהירה, ואת כל השעה האחרונה עשינו בחשכה מוחלטת לאור פנסי ראש, כמיטב המסורת. בבקתה חיכו לנו הבנות עם קערות מרק ירקות מהביל ופחיות בירה צוננות. סיום מושלם ליום קשוח.
היום השלישי: מקורמטורה לבראן – בין קניון החתולים לפסטיבל אוכל
מבקתת קורמטורה דרך קניון החתולים, מאגורה עד לבראן
היום השלישי תוכנן מראש כיום מעבר של 17 ק"מ נינוחים יחסית בגבהים הנמוכים יותר, שנועדו לחבר אותנו מרכס הפיאטרה קריולי לרכס הבוצ'ג'י (Bucegi), שעליו נטפס ביומיים הבאים. אחרי היום האינטנסיבי על הסכין של קריולי, החלטנו לקחת את היום הזה ברגוע. גם כאן בנינו מסלול עם נקודת יציאה: אפשרנו למי שלא רוצה לצעוד את כל 17 הקילומטרים לעצור באמצע הדרך, בכפר מאגורה (Măgura), ומשם לקחת מונית לכפר בראן שבו אנו ישנים הלילה.
בין המצוקים של הפיאטרה קריולי לבוצ'ג'י נפרש נוף הררי מתון ומיוער יותר, המוקף עמקים מיושבים בכפרים ציוריים שמזכירים במעט את הגליל העליון שלנו. מדהים לראות איך גם בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר הכל כאן ירוק כל כך – מראה שאצלנו פוגשים אולי בפברואר באזורים הגשומים ביותר.
מבקתת קורמטורה ירדנו על גבי שלוחה מיוערת עד שנכנסנו לעמק מצוקי שהלך וסגר עלינו משני עבריו, עד שהפך לקניון אדיר (Prăpăstiile Zărneștilor). עצרנו על ספסל עץ קטן לארוחת בוקר ונכנסנו לביקור קצר ביובל צדדי ומרשים שנקרא "קניון החתולים" (Cheile Pisicii). משם המשכנו בתוך הקניון הראשי עד למוצאו בעמק רחב שבו שוכן הכפר הקטן והציורי מאגורה.
במאגורה נפרדנו שוב מהבנות שהזמינו מוניות ונסעו לבראן. אנחנו עצרנו לביקור קצר בכנסייה המקומית, וממנה טיפסנו על שלוחה רחבה ותלולה עד לקו פרשת המים שבין עמק מאגורה לעמק בראן. משם ירדנו בירידה תלולה דרך יער עבות שהובילה אותנו, לגמרי במקרה, ישירות אל מרכז הדוכנים של פסטיבל האוכל של בראן. תזמון מושלם.
היום הרביעי: עולים לבוצ'ג'י – לבקתת מלאיישטי (Cabana Mălăiești)
מהכניסה הצפונית לשמורת הבוצ'ג' לבקתת מלאיישט
לפני היציאה ליום הרביעי כינסנו "אסיפה כללית". על פי התכנון המקורי מבראן, היינו אמורים לטפס 1,200 מ' ואז לרדת 300 מ' אל הבקתה. החלטנו לחסוך מעצמנו את התפירה הזו: לקחנו Uber שהקפיץ אותנו לצד הצפוני של הרכס דרך רשנוב (Râșnov), והתחלנו את ההליכה מהכניסה הצפונית לשמורת הבוצ'ג'י – כך שהטיפוס הסתכם ב-900 מ' "בלבד" עד לבקתת מלאיישט (Cabana Mălăiești).
השביל התחיל במגמה אופקית דרך יער אירופאי עבות לצידו של נהר Pârâul Mare. לאחר כ-2–3 ק"מ מתונים יחסית, התחיל השביל לצבור עוד ועוד שיפוע עד שהפך תלול מאוד. לצידנו טיילו רומנים רבים, חלקם בעלייה לכיוון הבקתה וחלקם בירידה, בעיקר קבוצות של צעירים. הפתיע אותי מאוד לראות נערים עם מראה ולבוש עירוניים לחלוטין עולים ויורדים את המסלול הזה, שהוא לא קל בכלל ודורש שעות רבות של מאמץ. זה בהחלט לא מחזה שהייתי פוגש במסלול מקביל בארץ.
השביל מטפס כמעט כל הדרך בתוך יער קסום, ויפה לראות איך השביל המוסדר משתמש בשורשי העצים העבותים כמדרגות טבעיות. עד לגובה 1,350 מ' הטיפוס תלול ביותר ואין אפשרות לראות נוף בגלל צפיפות היער, אבל בנקודה הזו יוצאים אל גב שלוחה שמאפשרת תצפית מרהיבה צפונה, וגם השיפוע מתמתן.
אל הבקתה (1,720 מ') הגענו בשעה 15:00. היא ממוקמת בתוך עמק קרחוני (קרקס קרחוני) מרהיב ומוקפת מצוקים אדירים. בשעה הזו היא הייתה הומה אדם, אך רובם המוחץ היו מטיילי יום שעצרו לבירה או למרק חם לפני הירידה חזרה.
מה צריך לדעת על לינה בבקתת מלאיישטי (Cabana Mălăiești)?
הקיבולת של הבקתה היא כ-100 איש במספר חדרים משותפים (של כ-10 אנשים ויותר), והתנאים בה די בסיסיים:
- מים: כשהנהר הסמוך יבש, אין מי שתייה בברזים. הבקתה מנצלת זאת כדי להתפרנס יפה ממכירת בקבוקי מים קטנים ב-10 ליי לבקבוק (מחיר זהה לפחית בירה). יש מים לשטיפת כלים וידיים ממיכל איסוף מי גשמים, אך מצוין בפירוש שאינם ראויים לשתייה. אנחנו השתמשנו במים האלה להכנת קפה ותה אחרי הרתחה מלאה.
- אוכל: יש מטבח שמספק אוכל חם ובסיסי מאוד, כשכל מנה עולה בין 20 ל-30 ליי.
- חשמל ותקשורת: אין בבקתה Wi-Fi, אבל בחוץ יש קליטה סלולרית לחלק מהרשתות הרומניות. הטענת טלפונים מתאפשרת רק בדלפק הקבלה ומספר השקעים מוגבל מאוד (מומלץ להגיע עם סוללות גיבוי). בחדרים עצמם יש אור רק בערב למשך כמה שעות, כשהם מפעילים את הגנרטור.
היום החמישי: אל גג הבוצ'ג'י (2,507 מ') וירידה בקרונית עתיקה
מבקתת מלאיישט בטיפוס אל הבוצ׳ג׳ דרך בקתת האומו, בקתת באבלה וירידה ברכבל לבושטן
היום האחרון של הטרק לוקח אותנו מבקתת מלאיישטי אל פסגת הבוצ'ג'י ובקתת אומו (Cabana Omu) בגובה 2,507 מ', ומשם דרך רמת הבוצ'ג'י עד לרכבל הסמוך לבקתת באבלה (Babele) שיוריד אותנו לעיירה בושטן (Bușteni).
ממלאיישטי ועד לפסגה ישנו הפרש גבהים אנכי של כ-800 מ' – בערך פעמיים מצוק ההעתקים שלנו. כשיצאנו לדרך בבוקר היה קפוא, וערפל סמיך רבץ על המצוקים של העמק הקרחוני. התחלנו בטיפוס רציף מהבקתה לכיוון דרום, חוצים שוב את קו השלג, עד שעברנו את קו המצוקים והעפלנו אל שפת רמת הבוצ'ג'י.
בניגוד מוחלט לפיאטרה קראיולוי (Piatra Craiului) החד והמשונן, לבוצ'ג'י יש מבנה רמתי רחב מאוד. ברגע שעולים מעל קו המצוקים אל הרמה, הנוף משתנה באחת ומזכיר מאוד את החרמון שלנו – מרחבים פתוחים ופסגות עגלגלות וחשופות. משולי הרמה המשיך השביל לטפס במתינות יחסית עד לבקתת אומו (2,507 מ'), הנמצאת בנקודה הגבוהה ביותר ברכס. זו בקתה שרואים עליה מיד שהיא עוברת ימים קשים. נכנסנו פנימה כדי לברוח מהקור, ולמזלנו בדיוק התפנה מקום באחד השולחנות. הזמנו קערת מרק חם עם פרוסת לחם לכל אחד – בדיוק מה שהגוף צריך בגובה הזה.
מבקתת אומו ירד השביל במתינות לאורך כחמישה קילומטרים על גבי הרמה עד לבקתת באבלה ולתחנת הרכבל, אליה הגענו לקראת השעה 15:00. 105 ליי לכרטיס הקנו לנו את הזכות להידחס עם עוד כ-20 איש בקרונית עתיקה ומפוקפקת, שירדה תוך 20 דקות בלבד מגובה 2,300 מ' לגובה 900 מ' בכפר בושטן – שם כבר המתינה לנו ההסעה של המלון, וחתמה חמישה ימים נהדרים בהרים של רומניה.
אז איך הסתדרנו עם התחבורה הציבורית?
בקלי קלות. ברומניה התחבורה הציבורית מצויינת. היא זולה, תדירה, מדוייקת ומגיעה לכל מקום:
- לבוקרשט לקחנו שאטל משדה התעופה על חשבון המלון.
- בבוקרשט התניידנו באוטובוסים וברכבות.
- לזרנשט נסענו ברכת עם החלפה בבראשוב.
- את הדרך חזרה לשדה התעופה מבושטאן (Bușteni) עשינו שוב ברכבת עם החלפה בבוקרשט.
- מדי פעם נעזרנו ב Uber, מונית, או ב Bolt. כך למשל הקפצנו את הציוד שלנו מזרנשט לבראן ואחר כך שוב לבושטאן.
למעשה זה שלא שכרנו רכבים לא רק שהוזיל לנו את העסק, זה גם מאד הקל עלינו בתכנון הטיול. לא היינו צריכים לחשוב איך לחבור לרכבים, פשוט רק איך לטייל למקום שממנו בסופו של דבר נוכל להתחבר לאמצעי תחבורה ראשי.
מאת: יואב נגב
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:















