עזרא שהרבני לוקח אתכם למסע קשוח אל הפסגה הגבוהה בעולם מחוץ להימלאיה – האקונקגואה. סיפורי טיפוס, ציוד קצה, ומפגשים ביזאריים בדרך ל-7,000 מטר. איך מתכוננים? מה לוקחים? ולמה לעזאזל צריך גרביים עם בלוטות’?
שבע פסגות
סוף 2023. חודשיים אחרי האסון, ראשי הכת מתכנסים להחליט: איזה הר יהיה היעד הבא? ש' שחזר מהפסגה הכי גבוהה באוסטרליה סימן באצבעות 3/7. שלוש משבע הפסגות הגבוהות בכל יבשת (יחד עם האלברוס והקילימנג'רו). זוגתו שתחייה הגיבה מיד בקשיחות שזה שלוש משלוש 3/3,… עד כאן! לימים היא התרככה, נתנה אוקי וכך נולד מפגש ובו נבחר האקונקגואה – ההר הכי גבוה באמריקות, וגם בעולם שמחוץ להימאליה.
ג' שתמיד משיב בחיוב הסכים, ולי שזה נראה כמו עוד מיליון שנה, אז לא נותר לי אלא ליישר קו. מי יודע אם בימי המלחמה שנחתה עלינו, ינואר 2025 יגיע בכלל. אבל אין מניאק שיעצור את הזמן ואט אט המועד התקרב ואיתו ההכנות.
שלושה שבועות ניתוק
שנה מראש לא קלטתי כמה הכנות דורש הר של 7,000 מטר. בשכונה שלנו, כל ההרים מתחילים ב-5,000. מסיימים אותם בשבוע, גג תשעה ימים כולל טיסות. זורקים כמה שכבות מהארון, מתבלים בטרמי מהסקי – וסגרנו עניין. אבל כאן? זה סיפור אחר. רשימת ה"מה לקחת" הופכת לקריטית. 15-16 לילות באוהל. יום הפסגה? במקרה הטוב – היום ה-13. שלוש טיסות לכל כיוון, שלושה שבועות של ניתוק מהבית.
מסע קניות
להר שכזה צריך לרכוש הרבה ציוד, כדי להיערך לכל מזג אוויר. וכך יצאנו למסע קניות בשלוש חנויות שזכו לביקורים שוטפים: Gravity בקדימה, Jet Lag באשקלון ו Alpine style בחשמונאים. בכל פעם חיפשנו את הדבר הבא שיכריע את הכף. לרגעים יחלנו כבר לטוס כדי להפסיק לבזבז, אבל גם יומיים לפני הנסיעה מצאתי גרביים מחממות מחוברות בלוטוס לשליטה מהפלאפון, USB. נטענות usb (ספויילר, סתם קוריוז). בערב לפני הטיסה גימל מתקשר להודיע שצריך לקנות גם ערכת צלחת-כוס-סכו"ם. אחרי מסע הקניות המטורף שעשינו, זו כבר היתה ממש הכף ששברה את גב הגמל.
נעלי פסגה
גולת הכותרת ודרישת החברה המארגנת הן נעליים לגובה 7000-8000 מטר. הנעליים בנויות משתיים עד שלוש שכבות עם אפשרות לסוליה מחממת. בשוק יש שלוש חברות מובילות: la sportiva, scarpa, ו millet, אפשר לזמן את הנעליים האלו לארץ ולקחת בחשבון שמדובר בתהליך של חודשיים או למצוא אותם בחו"ל במחיר זול יותר עם אפשרות להזדכות על ה tax. והמחיר, אם תהיתם: 1000-1300 יורו.
מסע הכנה
כיאה לאתגר יצאנו לקזבג לבחינת הציוד והדינמיקה שביננו. הייתה זו החלטה חשובה במיוחד עבור ש' שהנעליים שפשפו לו את האצבעות. הוא נאלץ יומיים לפני הטיסה לרכוש שוב נעלי פסגה מהזן היקר במיוחד במידה אחת גדולה יותר. כלל אצבע הוא שבהרים הרגל מתרחבת, תוסיפו גרביים עבות יותר כך שמומלץ לרכוש מידה או שתיים מעל למידה הרגילה.
יציאה בקדם עונה
באמצע נובמבר אנחנו עוקבים אחרי משלחת ישראלית שבאופן ביזארי בחרה לטפס כבר בשבוע הראשון של תחילת העונה. בנובמבר, התחזיות לא משהו. אנחנו עושים הימורים על אחוזי ההצלחה… ש' שהיה לו מידע מוקדם על מינוס ארבעים מעלות עם רוחות של מעל מאה קמ"ש הימר על אפס אחוזי הצלחה וזכה בפיצה.
הדרך ארוכה
הר רחוק הוא האקונקגואה: שלוש טיסות ו 20 שעות באוויר חוץ מהמעברים. כבר כשאנחנו נוחתים בפרנקפורט, פאבל זורק שאם אנחנו נשארים במטוס בערב אנחנו כבר בארץ. מתפתה לפתוח את העניין במשא ומתן אבל אנחנו נאמנים לקבוצה, ומבלים שעות ארוכות בטרמינלים עם תחושה של ויקטור נבורסקי הלו הוא טום הנקס מהסרט טרמינל.
קבלו אותנו למייל אחת לשבוע: הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אפליקצית ספליט
המפגש הבא שהיה לי הוא עם אפליקציה בשם Split. פעם הייתי לוקח מאה יורו מכל חבר, פותח קופה משותפת בכיס שמאל וכסף פרטי בכיס ימין. אבל פאבל ההייטקיסט התעקש שהעולם התקדם מאז, אלוהי האפליקציות שלחו לנו את Split – אפליקציה שיודעת לחלק הוצאות גם אם שילמת בטיול משולב שכזה ביורו, דולר או פזו.
צוות המדריכים והצלע החמישית
במנדוזה פגשנו את פרמין ומרקו המדריכים ואת פול הבריטי שיצטרף אלינו. פול אלרגי לסוסים מילדות, הזיה. אתה לא יכול להיות מטפס הרים אם אתה אלרגי לבהמות המשא שסוחבות לך את התיק. באררט, קזבג, טובקאל, אקונקגאווה – כולם עובדים באותה שיטה. זה כמוני שעם השנים הפכתי לאלרגי לארנבות.
אל ההר
הדרך ממנדוזה אל ההר היא 170 קילומטר. המיניבוס מרווח, התיקים בנגרר, הנוף מדברי משל היינו בערבה אל מול הרי אדום. על הדרך המובילה לצ'ילה משאיות ורכבים היוצאים לחופשה בפסיפיק. בפניה לכיוון מערב עוצרים לאספרסו ומדיה לונה, ובתרגום חצי ירח או קרואסון בעברית.
במיניבוס לפנים מרקו פרמין והנהג צ'יקיטו מעבירים כוס מאטה – משקה דרום אמריקאי מעין תה מר בכוס וקשית מיוחדת. מוצצים שעות מהקש המתכתי והמאטה כמו פח השמן מסרב להיגמר (בדיעבד מסתבר שפרמין מילא אותו מדי פעם מתרמוס מים חמים)
המרלו"ג בפריטנטס
במרכז הלוגיסטי בפניטנטס, אתר סקי מיושן, אנחנו פוגשים את הצוות. ישנן כמה חברות המספקות שירותי לוגיסטיקה לחברות הטיולים: הסעות, אוכל, פרדות, מחנות אוהלים ומטבח בקמפים, ואפילו שירות Wi-Fi ומקלחות ברוב המחנות, במקרה שלנו חברת Grajales. במרלו"ג שרטוט שמראה שלכל פרדה מותר לשאת שלוש מוצ'ילות של 20 קילו, אחת במרכז ושתיים בכל צד.
יש הרבה מילים משותפות לעברית וספרדית, סבון, אווירון, אננס. אנחנו נתקלים בקופסאות גליליות חומות לא ברורות, שואלים את הסדרן בשביל מה הקופסאות האלו? קקה, הוא עונה – מצאנו עוד מילה משותפת. בקופסאות נסורת ששופכים לתוך שקית על התוצרת, לא משאירים כלום על ההר הקקי יורד גם הוא למטה. לרגע צר לי על קאקה הכדורגלן הברזילאי. נתנחם בכך שבפורטוגזית קקי זה קוקו.
התוכנית: 115 ק"מ 12 ימי טרק
- יום ראשון: 13.5 ק"מ – 600 גובה מצטבר אל המחנה הראשון גובה 2850
- יום שני : 16 ק"מ – 470 גובה מצטבר אל המחנה השני גובה 300
- יום שלישי: 12.5 ק"מ – 1050 גובה מצטבר אל פלאצה ארגנטינה גובה 4200
- יום רביעי: יום מנוחה (בייסקאמפ)
- יום חמישי: 8.5 ק"מ – 850 גובה מצטבר אל קמפ 1 וחזרה
- יום שישי: יום מנוחה בייסקאמפ
- יום שביעי: 4.75 ק"מ – 820 גובה מצטבר אל קמפ 1 גובה 5000
- יום שמיני: 6.3 ק"מ – 550 גובה מצטבר אל קמפ 2 וחזרה
- יום תשיעי: 3.5 ק"מ – 530 גובה מצטבר אל קמפ 2 גובה 5500
- יום עשירי: 4.6 ק"מ – 580 גובה מצטבר עליה לקמפ 3 מחנה כולרה וחזרה
- יום 11: יום מנוחה (גובה 5500)
- יום 12: יום מנוחה (גובה 5500)
- יום 13: 2.3 ק"מ – 520 גובה מצטבר עליה לקמפ 3 מחנה כולרה 6000
- יום 14: יום פסגה 10 ק"מ
- יום 15: 5.6 ק"מ – ירידה לפלאצה דה מולאס גובה 4200
- יום 16: 25.5 ק"מ – יציאה מהפארק
מ 30 מעלות למינוס 30 מעלות
יוצאים לדרך, שלושה ימים לפנינו עד לבייס קאמפ ומשם מתחיל משחק דילוגים הלוך ושוב בין המחנות הגבוהים. הטיפוס שבוחרים המבקרים הוא בד"כ הלוך ושוב מפריטנטס אך אנו בחרנו במסלול הפולני שהוא מסלול מגוון ויפה יותר, מסלול מעגלי, 360 מעלות, המאפשר עלייה ארוכה ומאוזנת יותר בין המחנות. משלבים ידיים לקריאת "אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד" ויוצאים לדרך.
לדעת ראשונים על הכתבות, קב' שקטה. הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו:
ההליכה לאורכו של נהר הוואחאס, הנוף מדברי – דה ז'ה וו מארקה ואלי. בגדים ארוכים, מכוסים בכל הגוף, המהדרין ילכו גם עם כפפות. חום מדברי יבש, הקרינה חזקה – הטרק מצדיק את שמו מ"שלושים מעלות בצל למינוס שלושים בפסגה". הבאג בכובע רחב שוליים הוא שכיסוי הצוואר מתנופף ברוח והאוזניים נגלות אל השמש, רק זה חסר לי, לחזור אל מלכת השבט עם אוזניים שרופות.
הדרך לא פשוטה, סלעית לכל אורכה. בין הסלעים האדמה טחונה ונותנת לעתים תחושה של הליכה בדיונה. על השביל פרוסות הרבה פרסות של פרדות, פה ושם סלע אדום מעיד על פציעות הפרדות. אחרי שבוע של הורדת עומסים בבית ועוד ארבעה ימים של נדודים, אני מגיע לסוף היום כאוב בכל מיני איברים שלא ידעתי עליהם. המפרקים צריכים שימון דחוף, ממש כמו רהיט זול, הכל מתפרק.
המנגל הארגנטינאי
במאהל, גובה 2850, כיאה לארגנטינאים עמדת המנגל נפתחת. מרקו מנגן על ערימות בשר מסוגים שונים הנצרבות על הגחלים. כאן הגעתי להחלטה שאם אני רוצה לשרוד, צריך להשאיר את הפרעות האכילה שלי בבית ולהתחיל לאכול בשר. הפילה מיניון, האנטריקוט, הצ'וריסוס והחזיר מגיעים אל השולחן. אני מנסה להסביר לפרמין בתרגום מהסלנג הישראלי שחזיר זה short cow, אבל הפנים החתומות שלו מעידות שהוא לא הבין את הבדיחה. על הבשר פרמין שופך את חתיכות הגבינה הצלויה – גדי בחלב אימו אקונקגואה סטייל.
בכלל ארגנטינאים צריכים ללמד את כל האחרים בניהול טיפוס על הר: האוכל בשפע, המחנות נקיים. בכל מחנה יש אחראי מחנה שמחזיקים את המקום כל עונת הטיפוס והם מספקים כל דבר: משירותים, דרך מקלחות ועד Wi-Fi (ותודה לאיילון מאסק על פריסת מערכת הלוויינים סטרלינק, שמאפשרת קישוריות גם באוהל בגובה 6000 מטר).
כבר בלילה הראשון ולמרות שעדיין לא קר חלקנו משתינים לתוך בקבוק, הכל כדי לחסוך אנרגיה. האידיאל הוא בקבוק מיץ רימונים עם פיה רחבה. טכניקה ודיוק זה שם המשחק: פותחים חצי שק שינה מכוונים נכון ומבטלים את הסיכון להרטיב את השק. חשוב להעמיד את הבקבוק כי בגובה גם השתן קופא ואוטם את הכניסה. הבקבוק בשבילנו הוא האר.פי.ג'י של הלוחמים הישנים באוהל, אבל למרות הביטחון שהוא מעניק תמיד יש את החרדה הבסיסית שהוא יתמלא לפני עלות השחר.
הרלינצ'ו
ביום השני בגובה 3,000 מטר אנחנו פוגשים בגואנקו – בהמה ממשפחת הלמות, שלא ניתן לביית אותה ולכן מסתובבת פרא. זה מעלה את התהייה למה גואנקו ואלפקה זה שלוש חיות שונות? הגוואנקו הבודד הוא הרלינצ'ו המנהיג של העדר. הוא תמיד יהיה לבד, מתצפת על העדר ועל הסביבה. הגוואנקו היא חיה נטולת אויבים, למעט הפומה שגרה באזור, וציד של בני אדם. הקקי של הגואנקו הוא כדורי שוקולד, שמזכיר לי את העבר של מדריכי החברה להגנת הטבע – אלה שהיו מפזרים קבוקים ליד קקי של היעלים, ואז אחרי נאום על השימושים שיש לקקי טועמים…
ובמקום השני: אוחוס דה סלאדו
מרקו המדריך מספר לי שאביו הוא קונסול דיפלומטי שהגיע מאיטליה, פגש את אמו באורוגוואי, ובזכות אבא יש לו אזרחות איטלקית ואורוגוואית. אמרתי לו שאבא שלי מעיראק. לדרכון שכזה אין ביקוש… מרקו מציע לנו לנצל את האיקלום של האקונקגואה – אחרי הטרק לנסוע איתו 800 ק"מ בטנדר במשך יומיים, לעלות עם הרכב עד לגובה 5,800 מטר, ולטפס חד יומי אל הפסגה השניה בגובהה באנדים: אוחוס דל סלאדו, על גבול ארגנטינה צ'ילה. אבל החבר'ה לא בעניין, הם באו לטפס את הפסגה הכי גבוהה, לא מעניין אותם פסגה נמוכה ב 69 מטר. האוחוס דל סלאדו מקבל את פירורי המטפסים המגיעים לאקונגאווה, או כמו שאמר הפילוסוף אלון מזרחי: אף אחד לא מתעניין בסגן של בר כוכבא.
אל הבייס קמפ
היום השלישי אל מחנה הבסיס נפתח מוקדם – הפרדות צריכות לחזור מהבייס קאמפ לפני עליית פני הנהר עם המסת השלגים. ביום הזה יש שתי חציות נהרות. החצייה הראשונה כמאה מטר מהמחנה. תמורת תשלום סמלי יש אפשרות לחצות רכובים על הפרדות, אבל אנחנו מעדיפים לצאת יחפים עם תחתונים, לחצות, להתנגב ולעלות על בגדים. mistake, big mistake – בקור של ארבע מעלות לחצות יחף אתה מסתכן באיבוד אצבעות.
אל ההילטון של המחנות
עולים מזרחה בערוץ הרלינצ'ו הוא נהר ארגנטינה. הערוץ הרבה יותר דרמטי מנהר ה vacas, השיפועים יותר משמעותיים, אחרי 400 מטר טיפוס הנוף נפתח ואנחנו רואים לפנינו את האקונקגואה המושלג ולצידו הר שנפגוש בהמשך – האמגינו.
שלג קידם אותנו ב plaza argentina – מחנה הבסיס בגובה 4200. קדמה לו הליכה על מה שהיה פעם קרחון בין סוללות עפר ואבן שנדחקו על ידי הקרחון ונקראות מורנות. המחנה הינו ההילטון של המחנות: הצוות מקבל אותנו בחיבוקים ונשיקות, אוכל פרוס על השולחן ומשקאות שלא מביישות קלאב מד ועל כך בכתבה הבאה.
בפרק הבא: האם בהר קשוח של 30% הצלחה בלבד, נגיע למעלה? כדי לקבל עדכון ברגע שהכתבה עולה- הצטרפו לקבוצות הווצאפ או הטלגרם שלנו.
כתב: עזרא שהרבני
צילום גיא קלומק, שי לחוביצר עזרא שהרבני
קבלו ראשונים את הכתבות בערוץ הטלגרם :
