מגיעה לי פסגה חדשה על החגורה – אקונקגואה

כשהחלטתי שמגיע לי פסגה חדשה על החגורה, ידעתי שאני רוצה הר גבוה יותר. שירי המאירי מספרת על הטיפוס לאקונקגואה, ההר הגבוה ביבשת אמריקה. בגובה 6,961 הוא הגבוה ביותר בעולם מחוץ להימלאיה.  

ההר הקודם עליו טיפסתי, לפני שנתיים – איילנד פיק – השאיר אותי כל כך מחוסלת שנשבעתי שלא עוד. אחרי חודשיים עשיתי undo להחלטה אבל לקח לי עוד הרבה זמן לאזור חשק (וכסף) לצאת שוב להרפתקה. הואיל ובגובה 6,189 מטר כבר ביקרתי, ידעתי שאני מעוניינת להרחיב אך להישאר מתחת למקסימום שהגדרתי (מתחת ל 7,000 מטר – בזה אני לגמרי מתכננת לעמוד), וגם לכבוש פסגה ביבשת חדשה!

באזור חודש מאי התחלתי בעבודת המחקר. הסתכלתי על סרטונים ביוטיוב וניסיתי להבין מה זה ההר החדש הזה שאת שמו רק ידעתי לגמגם – אקונקקוקה או משהו דומה. אחרי זמן קצר סגרתי את המחשב. והחלטתי שההר הזה לא בשבילי: כל הסרטונים היו בעלי מכנה משותף מאוד ברור ומשמעותי – הרוח. את המדברים בסרטון כמעט לא שומעים, בתמונות רואים אנשים נאבקים ברוח, בסאונד שומעים בעיקר את הרוח הנושבת בחוזקה.  ואני לא הייתי צריכה יותר בשביל להחליט – נופ. לא בשבילי. נקסט. להר הבא.

ואז הגיע המייל מדניאל קרן… 

הוא כנראה הגיע לכל רשימת התפוצה של דניאל קרן. אבל אצלי הוא נפל על אוזניים כרויות – אקונקגואה. הופ עשיתי יו טרן וחזרתי חזרה. אם יוצאת משלחת מהארץ, ובראשה האיש שרק שמעתי על שמו ובשבחו. אני שם. לאחר 6 חודשים, 3 פגישות הכנה, 2 אימוני טיפוס מוגבלים (בשל גבולות המדינה המצומצמים) והרבה יותר מדי אלפי שקלים – מצאתי את עצמי נרגשת ושמחה – בשדה התעופה. את החבורה כבר הכרתי, אם כי לא היטב. ידעתי שכולם אנשים נהדרים ורק רציתי כבר להתמודד עם האתגר.

האתגר הראשון הגיע כמובן בצורת הטיסה – 31 שעות בדרכים (3 טיסות), והמתח של התיקים היה קשה מנשוא, שכן שניים מחברי המשלחת, שטסו מוקדם יותר, הגיעו בנפרד מתיקיהם, והחלו סאגה באורכים משתנים במרדף אחריהם (לאחרון הגיע התיק ערב תחילת הטיפוס לקאמפ 1). למזלנו נחתנו במנדוזה עם כל התיקים וברכנו על מזלנו הטוב.

מנדוזה התגלתה כעיר בסדר. נחמדה. לא יותר. כלומר קולינרית נהדרת אבל מעבר לא מצאתי בה דבר. יתכן זה קרה כי לא הסתכלתי באמת. הראש והלב היו במקום אחד בלבד. אקונקגואה! אז כן, קרניבורים יחושו שם כמי שנגעה בהם השכינה. אבל טבעונים לשעבר, שהם צמחונים לשעבר, אבל עוד לא נוגעים בבשר… יהנהנו בנימוס ויחשדו באלו שמתעלפים כששומעים שאני במנדוזה.

חוקי המשחק

לאחר יום וחצי במנדוזה, שכללו הכרת המדריכים, השכרת ציוד טכני לטיפוס וכמה השלמות ציוד בחנויות יוקרה – יצאנו לדרך. נסיעה קצרה של 3 שעות לתוך הרי האנדים והגענו ליעדנו – הורקונס – הכניסה לממלכת הרוח כמובן. הציוד שלנו הועמס על הפרדות ואנחנו יצאנו לדרך, באמת שמחים וטובי לבב.

יום ראשון כלל מסלול קצר של 3 שעות. ואנחנו התחלנו להכיר את חוקי המשחק: הליכה מנהלתית ואיטית בפיקודו והובלתו של דניאל קרן. עצירה כל שעה וחצי על השעון. ל 15 דקות. על השעון כמובן. כולל התראה של 5 דקות, שנהיה כבר מוכנים בזמן לזינוק. 

מהר מאוד גילינו שלבגדים הקצרים שהבאנו ואף לבשנו ביום הראשון – אין פה מקום. והרוח. מה נסגר עם הרוח? מסתבר ששכחתי את הסרטונים מיוטיוב. חיש מהר הגענו למעוז הראשון – Confluencia, בו צפויים לנו שני לילות. גובה 3,400, מקלחת חמה, וי-פי משובח ואפילו שירותים רגילים למדי! שמחנו לגלות אוהל אוכל (מלשון חדר אוכל) גדול מרווח ושולחן מפנק ממש. הקמנו לראשונה את האוהלים בהם נלון מעתה ועד הודעה חדשה. אכלנו ארוחת ערב מעולה בהגשה עם קינוח בכוסות.  אוהל – נוח זה לא. והרוח – מה נסגר עם הרוח? 

האמאמא שלה

יום שני הוא יום התאקלמות לגובה. מטפסים לגובה 4100, לנקודת תצפית וחזרה. העליה מתונה מאוד. הקור מרשים מאוד כבר מהבוקר. אבל הרוח התגלתה כשחקנית הראשית במחזה שלנו – והיא לא כמו רוח שאי פעם הכרנו. אתמול מסתבר הכרנו רוח תינוקת חמודה. NewB. היום הגיעה האמא שלה. ואח״כ הגיעה האמאמא שלה. 

בדרך הלוך, בעודנו מחכים שיתחיל החום שהובטח ונוכל להתחיל להתפשט, תקפו אותנו מכות רוח צידיות במהירויות משתנות בין חזק לחזק מאוד. בהתחלה חשבתי לקרוא להן רוחות ישראמן ולהגיד להן שאני מכירה אותן ויאללה, שיעשו רושם על מישהו אחר. אבל אז הבנתי שלא. כאלה לא הכרתי. הן הגיעו והלכו כמו צירים. תוקפות. ונרגעות. כאילו מיתממות: ״אני?? לא עשיתי כלום! לא הייתי פה בכלל. את מדמיינת!״. אבל בסוף הגענו ליעדנו – נקודת תצפית מדהימה על ההר המדובר שלנו, החבר שילווה אותנו בכל הימים הקרובים – אקונקגואה. לאחר מנוחת הסתגלות לגובה 4100, ראינו את המדריכים כולם לובשים מעילים, אז לבשנו גם עוד מעיל והתחלנו לרדת חזרה. אם בהלוך הרוחות היו כה חזקות שתקענו את המקלות עמוק באדמה כדי לא לעוף, בחזור עם הרוח פנים, נאלצנו לאחוז אחד ברעהו כדי לא לעוף. מצאנו את עצמנו מצרים על כל מה שלא אכלנו בארוחת בוקר או ערב.. ותכלס קצת מוחמאים.

פלאזה דה מולאס  (Aconcagua base camp) כיכר הפרדות 

לאחר בוקר מפנק ושמשי, יצאנו לכמעט 10 שעות של טרק במגמת עליה עדינה ממש. נוף משוגע, מדברי אך לא דומה למדבר שאי פעם הכרנו, מעברי מים ושלג ועליה חדה לסיום. האושר לפגוש את המעוז שהולך להיות לנו בית בשלושת הימים הקרובים, היה אינסופי. האושר גדל כשראינו את הפריסה המשובחת שחיכתה לנו, שהיתה מורכבת בעיקר מפיצות ותוספות. חשבנו שבאנו לסבול, איך מגיע לנו כל הטוב הזה?

במקום לישון באוהלים הצמודים שלנו, קיבלנו את אופציה תמורת הרבה דולרים, ללון ב Domes על מיטות של ממש מוגנים מהרוח אך לא מהקור. חטפנו את ההזדמנות כאילו זה היה 1+1 במקדונלדס וישנו שלושה לילות עם ארומה של בית מלון. אך ממש לא. הטמפרטורה מחוץ ל Dome, היתה זהה לזו בתוכו (העדר טמפרטורה ליתר דיוק). אבל הזכות לשמוע את הרוח החזקה, מכורבלים בשק״שים שלנו על מזרן עבה ממש היתה שווה ממש הרבה. מסתבר. איכות השינה שלי נשארה מחורבנת לצערי. 

היום הראשון הוקדש להתאוששות. קריאת ספרים, כביסה, אפילו נטפליקס (וי-פי כיד המלך). הקור מרשה לנו להשאר במיטות עד מאוחר, והמים הקפואים בברזים גורמים לכך שלשטוף פנים אפשר רק עם מים מחוממים מהמטבח. אז צריך לחכות שהמטבח יתעורר. אבל כל כך נוח שאין יכולת להתלונן על כלום (גם המקלחות החמות והשירותים המעניינים). 

קל לאחרים, משברי בשבילי

היום השני כלל מסע קצר של הסתגלות למחנה 1 וירידה חזרה למולאס. לכאורה יום לא קשה מדי. לא קל. אבל התחוור כיום משברי. אצלי. אחרי ארוחת בוקר שמוגשת ב 9 ויציאה ב10, כיאה לפנסיונרים, התחלנו לטפס במעלה ההר שלנו. שביל תלול, ארוך ומתמשך שאמור היה לקחת כ 4 שעות.  לבושים במיטב מחלצותינו צעדנו בשדה השלג המחליק והמשכנו במעלה ההר מעלה מעלה. לבושים? כן. כולם, חוץ ממני, שבאקט נמהר של טיפשות, ויתרתי על שכבת מכנסיים נוספת. וכשהחלה רוח בינונית מינוס אך נבזית, שהיתה קרה. ממש קרה… החלה לאט לאט לנזול ממני החיות. 

רעדתי כעלה נידף (הייתי רק עם 3 שכבות עליוניות) וגם כשלבשתי מעיל נוסף ועוד זוג כפפות רציניות, המשכתי לרעוד כעלה נידף. ואז, שירי של הסבל והקושי התייצבה לראשונה על ההר. מנסה לנשוף את האוויר הקר מגופי. כועסת על עצמי. ומנסה להיזכר מה הסממנים של היפותרמיה (אחרי שלקח לי לא מעט זמן להיזכר איך אומרים את המילה)…

לאחר ארבע פלוס שעות הגעתי לקאמפ1 בדמעות כמובן. אבל שם התלבשתי היטב במכנסיים נוספים שהיו לאחד מחברי הקבוצה, מעיל הרוח הוחלף ברציני יותר והייתי מוכנה לירידה חזרה. בירידה יצאה שמש שבישלה אותי ממש, אבל נשבעתי לא להתלונן יותר על חום. לא בטרק הזה. הירידה היתה כיפית. סוג של סקי בירידה של דרדרת אבל לא מסוכנת מדי. הגענו למחנה בשעה ורבע בהיי כללי, ללילה אחרון בפלאזה דה מולאס. כי מחר מתחיל הטיפוס האמיתי לפסגה. 

הטיפוס לקאמפ 1 (5100)

יצאנו רק ב 11 לאחר סחר מכר של קילוגרמים כדי להגיע למשקל הרצוי שהפורטרים סוחבים (היו שלקחו רק 10 ק״ג יעני חצי פורטר והיו שלקחו פורטר שלם – 20 ק״ג). הרוח איחרה להתייצב וזכינו באחד הימים היפים שנצפו פה על ההר: שמש מחממת, ממש מעט רוח. העליה הייתה איטית כל-כך, שקצת מרטה את עצביי, אך לאחר 4:40 שעות הגענו מאושרים עד הגג, לגלות שניתן להיות אף יותר מאושרים כי הפורטרים שלנו, שמזמן ירדו למטה בדילוגים, הקימו לנו את האוהלים.

הגענו למחנה שבו כמעט כלום. רק ששת האוהלים שלנו ואוהל מטבח, והתענגנו על היכולת לשבת בקור אך לא ברוח ולהסתכל על הנוף המטמטם עם כוס תה ביד. המטבח הקטנטן התגלה כמסוגל להפיק מטעמים והסתבר שהמדריכים שלנו לא רק נראים טוב אלא גם בשלנים ראויים. אמנם אכלנו בעמידה בחוץ אבל הובטח לנו שבקאמפ 2, בו נשהה הכי הרבה זמן, המצב משופר לאין ערוך.

אז קאמפ 1 למרות תנאיו הלא פשוטים (אין מקלחת אין שירותים אין קליטה), בא לנו טוב בגלל השמש שהחזיקה עימנו עד 20:00 ופשוט התרפקנו עליה. אך בלית ברירה, בסוף היא פינתה את עצמה לטובת אם כל הרוחות. ואנחנו התפנינו לאוהלים מקווים ללילה טוב.

הטיפוס לקאמפ 2 (5550)

אחרי לילה קשוח ממש, בו רובנו לא הצלחנו לישון כמעט בשל רעש הרוחות, נותר היה רק לקוות כי העובדה שבילינו במאוזן קרוב ל 12 שעות תיצור סוג של התאוששות. אבל זהו המחיר של שינה בגובה וגוף שלא מאוקלם לחוויה. המדריכים שלנו ישנו מעולה!

בשל הטיפוס הקצר שחיכה לנו היום יצאנו רק ב-11:30 ולהפתעתינו חיכה לנו יום לא קל בעליל: עליה תלולה מאוד, אותה עשינו באיטיות, שהפעם באה ממש טוב, כי לראשונה חשתי קשיי נשימה. הנוף כל-כך יפה ולאף אחד אין אומץ להוציא את היד לצלם (מהחשש לאבד אצבע). 

הגענו לקאמפ 2, באושר גדול, למצוא אוהל חדר אוכל, עם שולחן ופינוקים ומקומות ישיבה ואף השירותים חזרו לחיינו. אך ההיי הגדול התחלף לאחר כמה שעות בכאבי ראש קשים כמעט של כולם. הגוף מתקשה להסתגל לגובה, ורק ההיכרות עם התופעה מעט מקלה. אצלי זה הגיע עם שילוב של בחילה קשה וחוסר יכולת לאכול כלום. זה מטריד אותי מאוד כי זה בדיוק המצב שהייתי בו בלילה לפני הטיפוס של איילנד פיק אבל מזל שיש לי עוד כמה ימים להתאושש. אדוילים נקראו לעזרה בתקווה שמחר יום המנוחה, ירגיע את כל המערכות. הלכנו לישון ממש מוקדם כדי להעביר את כאבי הראש, וגם כי באמת אין מה לעשות פה בכפור מחוץ לשק״ש…

התוכניות משתבשות 

היום השמיני היה אמור להיות: יום מנוחה בקאמפ 2. בפועל: יום מנוסה מקאמפ 2. הלילה התפתח בצורה לא הכי מפתיעה, אך מפתיעה מאוד. בסביבות 22:30 התעוררתי למשמע רוחות חזקות מהרגיל. ממש חזקות. ממש ממש חזקות. ואני עוד ישנתי עם אטמים. הרוח רק הלכה והתפתחה וליל בלהות החל לו. הרוח היתה כה חזקה שאיימה להעיף את האוהל. האוהל שינה את תצורתו כל הזמן, לפי כיוון הרוח, וממש היתה תחושה כאילו הוא תוקף אותי. הרוח שיטחה אותו מעליי והוא ממש מחץ אותי לפרקים. הרגליים שלי עפו באוויר מדי פעם ואני נאבקתי בחוזקה להשאיר אותן על הקרקע. 

כל הציוד באוהל החל לשנות מיקום ולזוז מצד לצד. כל ניסיון להרחיק בין הרוח (המכה באוהל) לביני נחל כישלון. וכל ניסיון להירדם, חרף הרעש המחריד, היה חסר סיכוי. התכרבלתי לי בשק״ש המושלם שלי וחשבתי: ״אולי לא חיזקו לי את האוהל טוב עם סלעים?״, ״אולי זה כי האוהל שלי הכי קרוב לירידה?״. וכך שכבתי לילה שלם ערה לחלוטין. מתחננת לרוח שתפסיק. תוהה אולי אוטוטו היא תחלש ובבוקר זה יהפוך להיות עוד חלק מהמור״ק. זה לא קרה. ב 02:00 דניאל ביקר אותי באוהל, לבדוק שאני ״בסדר״, וכך הבנתי שכולם באותו מצב. מעט נחמה. 

הרוח המשיכה להגיע בגלים, שוב, כמו צירים, וכל הפוגה לומדים לזהות את הגל הבא המתקרב. זה מגיע מרחוק כמו נהמה. כמו שאון של רכבת מתקרבת. ואתה לומד להכנס עמוק יותר לתוך השק״ש ולקוות שגם הפעם האוהל לא יעוף איתך. כל מתקפה התחלתי ממלמלת/מתפללת: ״בבקשה די. בבקשה די. בבקשה די״. מצאתי את עצמי חושבת על החיים שלי. לא ברמה של פרידה. פשוט על כל הפעולות היומיומיות שלי בחיים הרגילים שלי בכפ״ס. ואהבתי כל פעולה. והתגעגעתי להכל כל-כך.

לריצות עם החברות שלי. להרכב המוסיקה בעבודה. למשפחה המהממת שלי, שאין עליה בעולם כולו. ומעל לכל לילדיי המושלמים שנמצאים כרגע בצד השני של העולם. כמה הם דואגים לי. ולו רק היו יודעים עד כמה יש סיבה. אפילו לאסוף את הקקי של ריילי כלבתי האהובה התגעגעתי, לכל הפעולות הפשוטות והיומיומיות. שורה תחתונה: הרוח לא נרגעה. 

מה קורה אחרי לילה מהגיהנום? 

ב09:00 בבוקר המדריכים באו לראות מה איתי. הם מצאו אותי שוכבת חנוטה לי בשק״ש, והמליצו לי לצאת לאוהל המטבח, שם כבר נמצאים כל חבריי לקבוצה. אמרתי להם, שפחדתי לצאת כי פחדתי שהאוהל יעוף בהעדרי. אך הם הבטיחו לי שהם ממוטטים את האוהל על כל תכולתו ושמים עליו סלעים שלא יעוף (כמו שעשו לכולם). חטפתי כמה פריטים מאובקים (לא שכחתי מברשת שיניים) ויצאתי לסופת ההוריקן שבחוץ. באוהל כבר ישבו ששת חבריי למסע, טרוטי עיניים וכבויים, אחרי לילה מהגיהנום שכולם עברו באותו אופן, כולל ניסים, שהגדיל עשות והאוהל קרס עליו. שניים מהם כבר היו סגורים על חזרה לבייס קאמפ והביתה (והיו מוכנים לשלם כל סכום כדי שיבוא מסוק ויחלץ אותם מכאן עכשיו). מבחינתם זהו, תם הטקס. שלושה רצו להשאר בכל מחיר. ואני? אני ממש קיוויתי שיגיע ביטול מלמעלה. 

המדריך הראשי נכנס אחרי ביקור באוהל ההצלה של המחנה. וידע לתת לנו פרטים חשובים כמו:

1. מהירות הרוח היתה (ועודנה) 100-150 קמ״ש.
2. יש רק שתי קבוצות במחנה והשניה מתפנית.
3. צוות ההצלה מתפנה גם הוא.
4. אין צפי למתי האירוע מתחזל״ש.
5. אז גם אנחנו יורדים.

חלקנו שמח מאוד. חלקנו יחכה להזדמנות נוספת לעלות לפסגה. וכולנו נאלצנו להתמודד עם פירוק מאהל קרוס ברוחות שלא מרפות. השארנו ציוד לפורטרים, להוריד מחר בשאיפה, אחרי שיעבור זעם. ואני כמובן השארתי את כל מה שחשוב והיה נחוץ לי למטה. התחלנו בירידה לא פשוטה בעליל חזרה לבייס קאמפ. פלאזה דה מולאס, קראון דה פלאזה. לאחר שעתיים וללא ברכיים – זה קרה. אושר עצום. מקלחת חמה. חזרה לDomes שממש נקשרנו אליהם ולוי-פי! 

הייתי אמורה לחוש אכזבה ועצב

מצאתי את עצמי מרגישה שמחה גדולה. סיפוק. רציתי פיסגה. לא הסתייע. מזג אוויר היה נגדנו, ואני שכבר טעמתי מהמטעמים של ההר הזה, בטוחה בעצמי מספיק בשביל להגיד שהיה לי די. הקושי (של המזג) היה מעבר למצופה. למדומיין. וכל עוד הכל הלך כמתוכנן הייתי מוכנה להוריד את הראש כמו שאני יודעת ולהמשיך. אבל עכשיו איבדתי את הלוגיקה לגבי הסבל הזה. אני רוצה מטרות. אני רוצה פסגות ואני יודעת שזה כרוך בסבל ברמות משתנות. אבל לא לילד הזה פיללתי. ואני שמחה שניתנה לי הזדמנות שוב לבחור.

הבהלה הביתה (למנדוזה)

ב 09:30 היינו אמורים לצאת למסע חזרה לנקודת התחלת המסלול עם המדריך החביב והחתיך (!) נילס. עד השעה הזו, שלושת הנחושים, שחיכו לחלון ההזדמנויות לטיפוס על ההר, הבינו שאם היה חלון לטיפוס לפסגה, הוא היה ע כ ש י ו ! משמע פוספס. לכן החליטו לחבור אלינו בשביל הסיכוי לקצת שמש, יין וכיף במקום עוד ימים של המתנה בבייס קאמפ. וכך ב 11:00 יצאנו חמישה נחושים (נחושים בעיקר לקצר את השמונה שעות הליכה שהובטחו לנו), עם שני מדריכים לכיוון נקודת תחילת המסלול בהורקונס. הליכה מהירה ביותר. לא מנהלתית בעליל. סגנון חופשי. 

זוגות משתנים, או חילופי זוגות בשפה מקצועית. מלא ריכולים ושיחות אישיות. כל מה שלא הכרנו בשמונה ימים של טרק אינטנסיבי ולחוץ. כך זכינו לאחד הימים המהממים של הטרק. הנופים המידבריים היו עוצרי נשימה. צבעים שניתן לראות כנראה רק פה. ויכולנו להנות מהם עד הסוף הפעם. בלי הבלוק על הלב של החשש מהעתיד. ועם יכולת להיפטר לפחות משכבה אחת של לבוש, ולהישאר רק עם 2-3. ואפילו הצלחנו לקצר בחצי שעה את המסע והגענו מותשים ומאושרים עד הגג להסעה שלנו לעיר האורות – מנדוזה.  בדרך הספקנו לשנות יעד, והננו טסים במקום לחום של בואנוס, לכפור (שוב) של פטגוניה. לרובנו זו הגשמת חלום, ולי זה בטוח חלום שהיה במגירה!

טעימה מכוחו העצום של הטבע

תם ונשלם. חזרתי בלי עוד פיסגה על החגורה. היעד לא הושג, הפיסגה לא נכבשה. יצאנו לדרך צנועים ואופטימיים, מקווים שהעיתוי שנבחר לא יהיה בעוכרינו ואלוהי המזל, אלוהי ההרים, ואלוהי מזג האוויר יחברו להם יחדיו ויהיו בעדנו. בסוף הם היו כמו כל העולם – קצת נגדנו. נתנו לנו לטעום טעימה מורחבת של כוחו העצום של הטבע והקטנות הבלתי נתפסת שלנו בני האדם. לי זה הספיק. המסקנות לגמרי הופקו. אך בניגוד לפסגה הקודמת, אחריה הודעתי שאני תולה את המפתחות, עכשיו אני אומרת: ״הבו לי עוד!״. היום אני חכמה יותר, יודעת יותר מה חשוב לי, ולאן לכוון. יודעת שאמשיך ואטפס. ומקווה שהמזל ימשיך ויאיר לי פנים. 

מאת: שירי המאירי
צילום: נינה רבר שפירא, דניאל קרן, ירון ויכמן, שירי המאירי

שירי,  בת 53 ג+2 וכלבה. מתכנתת מחשבים ביום. רצה יותר מדי ומוקדם מדי בבוקר. מאמנת ריצה בערב. חובבת מטרות שפויות ונורמליות. ולשיר! גרה בכפר סבא, וכשקשה לה היא מתגעגעת אפילו לאיסוף הקקי של ריילי, כלבתה האהובה.