בצירוף מקרים עצוב התבשרנו על מותו של צעיר ישראלי בן 22 בתאונת טיפוס ברודיאר (בעת פרסום זה עדיין לא הותר פורסם שמו)- יומיים לפני שתכננו לפרסם את הכתבה האופטימית והיפה הזו. מהו המקום הזה? ומדוע המטפסים נמשכים אליו? 

** אין קשר בין המצולמים בכתבה למקרה הטראגי!


עמוק בתוך הרי הסיירה גוארה בספרד שוכן גן עדן קטן עשוי סלע גיר. אומנם האזורים הכפריים של ספרד ננטשים לטובת הגירה לערים אבל כפר אחד קטן בשם רודיאר השכיל להסב את פרנסתו מעבודת אדמה קשוחה בנוף הסלעי לאירוח של תיירי טיפוס נלהבים מכל רחבי העולם.

מאת: עילי גולן

בין בתי האבן העתיקים נשארו מקומיים בודדים, זקנים ורגועים, והתפתחה קהילת טיפוס רחבה. לא נדיר לראות את הטופ של הטופ של מטפסי הצוקים תלויים שם על חבל במובן החיובי של המילה. לא רע בכלל להביא את המשפחה לנופש, גם אם הקשר שלהם לטיפוס רופף (לא תרתי משמע! – safety first).

יואב מחפש את דרכו על מסלול בעייתי לניווט.

טיסה קצרה לברצלונה, אוטובוס של שלוש שעות לעיירה בשם ברבסטרו (Barbastro) ואז אין ברירה ומרימים את אצבע הקסם לעצור טרמפ בכיוון צפון-מזרח. אין מה לעשות, רודיאר היא לא ממש צומת דרכים חשוב. אבל חוויית הטרמפ בדרך כלל משתלמת – רוב מי שנוסע בכביש המשובש הוא בדרך כלל מטפס/ת שיכול כבר מראש לתת פרטים על האזור. למעשה, רודיאר היא קצה הדרך. הכביש מגיע עד לשם וזהו, אחרי הכפר כבר מתחיל המצוק. מתחיל ולא נגמר. ברודיאר עצמה ישנם שני מקומות עיקריים בהם המטפסים ישנים. הראשון הוא הוסטל נחמד בשם Kalandraka עם חדרים משותפים או לבודדים. השני הוא אתר קמפינג בכניסה לכפר שמציע גם מקלחות חמות ופינות נחמדות עם שולחנות לבישול.

רודיאר

הכפר רודיאר. 761 מ' מעל פני הים

הגעתי לרודיאר בפעם הראשונה בקיץ 2015. הייתי קצת אחרי השחרור מהצבא והספקתי עד אז לבלדר מדי פעם בסופי שבוע ולשבור את יד שמאל בניסיון הובלה לא מוצלח בקיר העוגן. שמעתי על רודיאר מחברים והגעתי עם אחי יואב לפגוש חבר נוסף שכבר היה שם. מה שלא ידענו זה איך מדרגים מסלול טיפוס ספורטיבי ויותר מכך – מה הדירוגים ברודיאר. אל דאגה, גילינו מהר מאוד- הם נעים בין קשה לקשה מאוד. במשך שבוע שברנו את האצבעות על השישיות המועטות שבאזור – A6, B6 וכדומה עד שלבסוף התרגלנו לעניין והפסקנו לשקשק לפני כל הקלפה. כמובן שנדרשו בערך שני קילומטרים מצטברים של נפילות. מסכן החבל. אחרי שיפור ניכר ברמת הטיפוס נאלצנו לעזוב את המקום. אני כותב נאלצנו אבל אף אחד לא הכריח אותנו, אני הרגשתי אחרי חודש וחצי שעור הידיים שלי חדל מלהתקיים אבל יואב נדבק בחיידק הטיפוס באופן סופני ונאלץ להישאר כנגד דעתו השפויה. מסכן היואב. 

מחנה מאולתר בלב יער

כעבור שנתיים חזרנו שנית והפעם עם כל המשפחה. הטיול התחיל בטרק של שלושה ימים בפירנאים, חוויה בפני עצמה, ואז חשבנו שאם כבר באזור אז למה לא לקפוץ לביקור. אומנם מתוך משפחה של שבע נפשות וארבע עשר ידיים רק אני ויואב מטפסים, אבל ידענו שרודיאר היא בסיס טוב גם לטיולים, קניונינג וסתם רביצה בחיק הטבע. הנהר שעובר במרכז העמק נקרא מסקון (Maskun) והוא יוצר בריכות קרירות בהתעקלויות שלו ובחלקים מסוימים גם ערוצים סלעיים וצרים שצריך לחצות בשחייה. אפשר לבלות בנעימים, לצאת לרוץ ולשחק פריסבי על הדשא כל השבוע מבלי אפילו לגעת בשום פיסת סלע. חוץ מזה, שכחתי לציין בחלק על מקומות הלינה שיש ברודיאר בית מלון. לרוב זה לא בתודעה של המטפסים המלוכלכים והקמצנים אבל כשיש ספונסר דוגמת אבא זה לא רעיון רע בכלל.

סקטור "אל-דלפין"

כל חופשה טובה נגמרת מתישהו והמשפחה חזרה לארץ, יואב ואני נשארנו לעבוד. יש הרבה סלע לטפס. מעל 1000 מסלולי טיפוס ברודיאר מתוחזקים עם בולטים ומטופסים תדיר. המסלולים מתחלקים לעשרות סקטורים שונים לאורך ערוץ המסקון והיובלים שלו. הסלע הוא סלע גיר וברודיאר ספציפית הוא מאופיין בזוויות שליליות לרוב והיווצרות של טופות, מעין נטיפים שנוצרו בצמוד לקירות עצמם ודורשים סגנון טיפוס מאוד ספציפי. לא חסרים גם פייסים מצמיתים מפחד וסלבים מבולטים רופפות, בעיקר בחלקם העליון של כמה מהמסלולים הפופולריים. זה אתר של טיפוס כוחני לרמות הבינוניות ומעלה. מרבית המסלולים מדורגים B7 ומעלה. המקום להפגין בו כוח הוא סקטור בשם  Gran Boveda, הכספת הגדולה, סקטור ענק לאורך קיר מפלצתי, מלא במסלולי הדגל של רודיאר. הוא ממוקם באופן אסטרטגי ממש בגדה מול הכפר והאכסנייה. בגלל המיקום והתהודה מהקיר אפשר לשמוע את גניחות המאמץ, שאגות השמחה ובעיקר יללות הבכי גם כשיושבים מול הנוף עם בירה קרה ביום מנוחה. תענוג ואושר צרוף.

המטפס שנבלע בגוון של הקיר מצד שמאל למעלה

בפעם השנייה ברודיאר נשארנו סך הכל עשרה ימים ללא המשפחה. הלינה הייתה באוהלים באתר הקמפינג ואפילו הקמנו מחנה קטן ביחד עם אוהלים של חברים. עשינו את הקניות בימי המנוחה על ידי נסיעה בטרמפים לסופרמרקט זול בהואסקה (Huesca) ובישלנו על גזיות במאהל. שמרנו על סדר יום קבוע שכלל הרבה קפה וגם טיפוס בין פינג'אן למקינטה. הפעם רמת הטיפוס כבר הייתה גבוהה יותר ובמקום להישבר על שישיות נשברנו על שביעיות. באתר כל כך גדול המגוון אינסופי והפיתוי לעבור ממסלול למסלול ומסקטור לסקטור גובר הרבה פעמים על הצורך לעלות שוב על מסלול קשה בניסיון "לשלוח" אותו. שאלה יהיו הבעיות שלנו בחיים.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

חובה לתת מילה גם על המטפסים הספרדים, עם מיוחד ונדיר באיכותו. כשצועדים בעמק ומנופפים לאחד כזה לשלום אפשר להבחין בקלות שהוא בעצם לובש רתמה והרתמה מחוברת למכשיר אבטוח. הוא עומד שם עם סיגריה בפה, יד אחת מנופפת לשלום והשנייה נשענת על המותן. החבל שמחובר אליו יהיה בדרך כלל רפוי ומידלדל ובכל זאת על הקיר אי שם למעלה יהיה מטפס ספרדי אחר שסומך על הדמות הקטנה למטה בחייו. מדי כמה דקות המאבטח יצעק משהו בסגנון "ונגה ביצ'ו" ויתעניין בחצי עין שמא חברו מתכוון ליפול. המטפסים הספרדים אדיבים, מצחיקים, חסרי נורמות של בטיחות בסיסית וגם חזקים כמו טיטאנים. מלבדם כפי שציינתי יש ברודיאר מטפסים מכל העולם אבל אצל אחרים לרוב אין את השילוב של הנונשלנטיות וההומור יחד עם העוצמה שבטיפוס. היום כשאני נזכר בזה לאור המקרה הטראגי שקרה שם, אני מקבל פרספקטיבה אחרת ורצינית מאוד על הדברים.  

עייפים אך חזקים. שמנו רתמות ושתינו קפה.

לאחר עשרה ימים ועוד יום טרמפים קשה ומתסכל בדרך לברצלונה חזרנו הביתה. הפעם השנייה ברודיאר הייתה אפילו יותר טובה מהראשונה בעיקר בגלל ההתאמה בין רמת הטיפוס שלנו למה שיש לאתר להציע. תחושת המסוגלות מול מה שיש לקיר להציע מגבירה את המוטיבציה וכמובן שהתחושה אחרי טיפוס של מסלול שנראה בלתי אפשרי ומופרע מלמטה היא בלתי נשכחת. מצד שני ככל שמטפסים רמות גבוהות יותר כך גם גרף השיפור הולך ומתמתן. למרות דירוגי המסלולים הקשים ברודיאר אני חושב שזו עדיין החלטה טובה להגיע לשם גם כמטפסים מתחילים ועדיף גם להישאר ולטפס פרק זמן ארוך. ההיטמעות בתוך קהילה של מטפסים מאפשרת המון למידה – גם של טכניקה בטיפוס וגם של אורח חיים קצת אחר מהמקובל.