סבלברד הוא ארכיפלג נורבגי כאלף קילומטר מהקוטב הצפוני, סביבה עם הרבה יותר דובי קוטב מסוכנים מאשר בני אדם. אלעד בצלאל מאאוטפאנל חצה אותו במסע ארקטי קיצוני בהליכה עם כל הציוד במזחלת שהוא סחב…
זהו הפרק השני. לקריאת הפרק הראשון לחצו פה!
אפס מרווח לטעויות
שלוש לפנות בוקר. מינוס עשרים ושמונה. הכפפה עפה לה אל החושך כאילו מעולם לא הייתה שייכת לך. לא ראיתי אותה מתרחקת. היא פשוט – לא הייתה יותר. רגע אחד הייתה בידי, שנייה אחת החלקתי בפתח האוהל, ואז הרוח לקחה אותה. בסבלברד, כשהרוח לוקחת משהו, אין מו"מ. אין רדיפה. יש רק אתה, החושך, ומה שנשאר.
עמדתי שם עם כפפת בסיס אחת ביד ימין ושאלתי את עצמי כמה שניות אוכל להחזיק ככה בחוץ לפני שהאצבעות יתחילו להיות בעיה. התשובה הייתה: פחות ממה שצריך. בקור כזה הרקמות בידיים הן הראשונות למות, ויש כל מיני סיפורי זוועה על חברי משלחות שאבדו אצבעות כאלה ואחרות בקטבים. הצטמררתי מהמחשבה שאצטרך בבוקר לספר לראש המשלחת איזה טירון אני…
לפני הכפפה: למה אדם מוצא את עצמו כאן
יש שאלה שאנשים שואלים כשמספרים להם על סבלברד, ובצדק: למה? 160 קילומטרים על מגלשיים עם מזחלת של שישים קילוגרם. מינוס שלושים ושלוש בשיא הקור. משמרות שמירה מפני דובי קוטב בשלוש לפנות בוקר. למה.
התשובה שלי התחילה שנה וחצי לפני כן, כשחילצו אותי במסוק מגרינלנד עם גב שהחליט שמסע ארקטי הוא מחיר גבוה מדי. שכבתי בהליקופטר ושמעתי את הקרח מתחתיי נפרד ממני בשקט, ואת הקוטב הצפוני ממשיך ללא הנסיעה שלי. בגרינלנד הייתי זה שפונה. קודם לכן, בנורבגיה ובארדנגרבידה, הייתי זה שנפל, זה שגלש אחרון, זה שהקבוצה מחכה לו. וכשחזרתי ארצה עם גב שבור, הייתה לי שאלה אחת שלא נתנה לי מנוח: האם הגוף הזה מסוגל, או לא? שנה וחצי של שיקום. ריצות שטח. קרוספיט. סחיבת צמיגים בחול. יוגה. מוביליטי יומי. ואז – סבלברד.
היום הראשון: הגוף מתחיל לזכור
יצאנו בשוליה של סופה ארקטית אימתנית, צי אופנועי שלג שגרר אותנו נתקע פעמים רבות, ועד שהגענו לחוף המזרחי השמש כבר נגעה בקצה ההרים. ארבע שעות בישיבה באופנוע שלג ברוחות ארקטיות צורחות, ובתוך הסבל מנטרה אחת לא הפסיקה להתנגן: "רצית קוטב צפוני, קיבלת"…
כשהגענו לנקודת ההיערכות פרקנו את הציוד במהירות. הרמנו אוהלים. צי הנהגים התבונן בנו בסקרנות מהולה ברחמים. לא התייחסנו, אמרנו תודה ונבלענו, וכמה דקות אחרי כן שמענו את הצי מפליג לו חזרה אל לונגיירביין. מצחיק, אבל לכמה דקות ריחמתי עליהם בחזרה שהם צריכים לעשות חזרה את הדרך הקפואה הזו.
הפרוטוקול הראשון: להפשיר שלג כדי לאכול מנת אקספדישן. למלא שני בקבוקי נלג'ין – בקבוקי מים שהם היחידים בעולם שאינם דולפים בטמפרטורות קיצון – ושני תרמוסים בני ליטר כל אחד. כל התהליך לקח כשעתיים. בסיומו נבלענו בתוך מערכות השינה שלנו. הגב שלי לא דיבר. שמחתי על כך.
ביום השני, על הקרחון, למדתי שאני פחות מיומן ממה שחשבתי. בסקי קרוס-קאנטרי מלבישים על תחתית המגלש עורות חיכוך הנקראים סקינס – קצרים לגולשים מנוסים (שליש מהמגלש), ארוכים לתנאים קשים (כמעט כל המגלש). ביום הראשון כולנו חשבנו שאנחנו מנוסים. עם סקינס קצרים ומזחלת של שישים קילוגרם, כל עלייה הופכת לשיחה אישית עם כוח הכובד. אתה מתנגד. היא מושכת אחורה. אחד מכם מנצח. ובדרך כלל המזחלת ניצחה.
בסופו של דבר גאוטה שלח את סיפרדו – מדריך הטיפוס האלפיני, לתת יד מאחוריי (לדחוף אותי). לא רציתי את זה, אבל בהרים אין מקום לאגו, ואמרתי לעצמי כך בנחרצות שלא האמנתי לה לגמרי. במקום זאת עשיתי טעות קלאסית: בניסיון להישען כמה שפחות על סיפרדו, אימצתי שרירים בדיוק היכן שלא צריך. נשענתי עם הידיים על מקלות הגלישה ומשכתי עצמי במעלה ההר. שום יופי או טכניקה. רק רצון. בלילה, באוהל, כל השרירים בידיי יצאו מהמקום – ליטרלי, קפצו ממקומם ונתקעו בזווית מוזרה. נאלצתי לעסות ולמרוח קרם שרירים. ידעתי שביומיים הקרובים אשלם על זה ביוקר.
אדגרס הבחין. מאותו לילה ואילך נטל על עצמו את תפקיד האח הגדול – הקמת האוהל, פירוקו, הרתחת מים, בישול – עד שהתאוששתי. זה דבר שלא שוכחים.
שלוש בלילה: הזמן שהשמיים פותחים
ביום השלישי ירדנו לעמק אגארדהדאלן. גבות השלג – Cornices – בכניסה כאילו ניסו לפתות אותנו לעבור מתחתן. לא עשינו את זה: Cornices קורסים ללא אזהרה, ללא רחמים. לא מעט מטפסי הרים מצאו מותם כש-cornices קרסו עליהם. מצאנו מעקף בטוח. שתי תרנגולות שלג – Ptarmigans – ליוו אותנו לאורך הנהר הקפוא. לבנות כמו השלג ושקטות כמו הנוף, מציצות עלינו ממעלה הרכס.
ואז, Northern Fulmar – ציפור ים גדולה ולבנה – עשתה סיבוב אחד שקט סביבנו ונעלמה. יחד עימה נעלם מזג האוויר הנאה ומאותה נקודה ואילך מצאנו עצמנו בסופה ארקטית בלתי נגמרת. עם שרירים תפוסים ועשר שעות הליכה בשתיקה, מצאתי עצמי שואל שוב ושוב: למה הייתי צריך את כל הסיוט הזה.
התשובה ניתנה בלילה: שלוש בלילה, משמרת ראשונה של דובי קוטב. מינוס עשרים. אי אפשר לעמוד יותר משלוש דקות כי הקור שובר אצבעות, אז הולכים במעגלים. האוהל מאחוריך. ומעליך – קשת ירוקה של אורות הצפון שמחוללת על פני השמיים מקצה לקצה, כאילו מישהו צייר מחדש את היקום ושכח לשאול רשות. ספרנו שישה עשר קילומטרים שעברנו באותו היום.
מאותה לילה גיליתי שמשמרות השמירה על דובי קוטב הן עניין של תפקוד. שעתיים בחוץ לבד, עם רובה ציד, אקדח נורים ופנס, הולכים במעגלים. אבל גיליתי גם שזה הזמן הטוב ביותר שיש. הגב, זה שפינה אותי בגרינלנד, רחש ברקע. בכל משמרת לאחר שווידאתי שאין דוב ב-200 מטר, הפכתי חלק מהמעגלים לרוטינה של עשר עד חמש עשרה דקות מוביליטי ויוגה. תרגילים עם שמות כמו ההר, הילד, חתול-פרה, כלב מביט לאחור, הלוחם. עשיתי את הכל בדממה, בחושך, על השלג שדחסתי ברגליים, כשהפתיתים ממשיכים לנחות עלי תוך כדי. זה עבד. קמתי כל בוקר בתחושה שהרוטינה הזו הצילה לי את הגב.
ועוד גיליתי: המשמרת היא גם הזמן הטוב ביותר לסקור את המזחלת. בשקט, בלי לחץ, בלי רוח שגורמת לך למהר. מה למדתי היום? מה אפשר לעשות טוב יותר מחר? ניקיתי את פנים המגפיים עם מברשת ומגרד. הזיעה הופכת לקרח בתוך המגף, ואם לא תנקה אותו ובבוקר תכניס את רגלך למגף קפוא, והתוצאה תהיה שבמשך חצי השעה הראשונה תאבד תחושה בכף הרגל. בנוסף, שיניתי מעט את השרוכים. לחץ בכף הרגל יכול לגרום לך לאבד יעילות בגלישה, וזה מתורגם לדליפת אנרגיה מצטברת. כיוונתי רצועה ברתמה – מאותן סיבות בדיוק. שינויים של שתי דקות שמוכיחים את עצמם ביום שאחריו בצורה שאי אפשר להתווכח עליה. ניקוי פנים המגפיים גם שינה את תחושת ההליכה. הרצועה שכיוונתי מנעה שפשוף שהיה הופך לפצע שהיה הופך לסיבה לחילוץ.
המפלצת
יום חמישי, קרחון Såtebreen. חמש שעות עלייה, שעתיים ירידה, עוד שעתיים מישוריות – כך הובטח לנו בכינוס הבוקר. אבל לרוח תוכניות משלה.
בירידה היא החלה לצרוח עלינו. שעות שבהן הנוף הוא לבן עמום ואחיד, הרוח היא כל מה ששומעים, והכיוון הוא הצל של האדם שלפניך – ואתה מתפלל שגם לו יש מושג לאן הוא הולך. הרוח מעיפה את השלג לכל הכיוונים. אתה גולש בכל פעם את שני המטרים שלפניך, בשיפוע, מודע היטב לעובדה שלא הרחק משם יש תהום שאינה מופיעה בשדה הראייה.
כך, ברוח מתנפצת אל תוך הפנים, דידיתי על המגלשיים, חצי מהדרך אוחז בחבל הקשור למזחלת כאילו אני מוביל כלב בטיול היומי. לעשות את זה עשר דקות זה נחמד. לעשות את זה ארבע שעות יכול להעביר אדם על דעתו. ספרתי שתים עשרה נפילות. שתים עשרה פעמים השלג פגש את הפנים שלי, ושתים עשרה פעמים קמתי, כי מזג האוויר הקשוח לא עושה הנחות. למחרת הבהיר גאוטה שהוא עצמו הופתע מעוצמת הרוח. בהחלט היינו באזור הסכנה.
יום שישי: הרוח הגיעה מהמזרח ועשתה טובה כשהתייצבה מאחורינו. גלשנו לכיוון Reindalspasset ואז על הנהר הקפוא של Reindalen. מצאנו עקבות של דוב קוטב שלא כוסו עדיין. מי שעשה אותן לא הופיע. שמחנו על כך מאוד. שבעה עשרה קילומטרים חלפו ביעף.
יום שביעי: הרוח אמרה לא. Whiteout מוחלט, רוחות עזות כל כך שנאלצנו לחכות באוהלים עד הצהריים. כשיצאנו, עזרנו אחד לשני לפרק את האוהלים בלי לאבד אותם לקוטב הצפוני. שישה אנשים מקפלים אוהל אחד, ומרגישים כאילו גמרו מרתון. בשלב הזה כולנו כבר עם cold avenger – מסכות פנים עם כיסויי פלסטיק שכולאים חלקית את הבל פינו ויוצרים מעטה חמים שמונע חדירת אוויר קפוא לריאות. שמונה קילומטרים בלבד. בתנאים האלה – ניצחון שאפשר לחגוג עליו.
לילה ללא חמלה
יום תשיעי. Sastrugi – גלי שלג אנכיים שנוצרו מרוחות כרוניות, כאילו מישהו הקפיא גלי ים בדיוק ברגע הגבוה שלהם ולא הסביר למה. כל צעד הוא בחינה של שיווי המשקל שלך. בסבלברד למדתי לשנוא את זה. גלשנו לכיוון Semmeldalen ומצאנו פינת סלע לארוחת הצהריים שהגנה מהרוח.
לשניה אחת שכחתי שהרוח בכלל קיימת. זו הייתה טעות. את הציוד היומי מאחסנים בכיסוי מערכת השינה, מאובטח בחלק העליון של המזחלת. כשפתחתי את הרוכסן להחזיר את מעיל הפוך שלי פנימה, הכרית המתנפחת נפלה על הרצפה – ותוך שניות כבר התגלגלה לה אל האופק. ברוח של 22 קמ"ש ו-windchill של 40- מעלות, לא היה לה סיכוי. ב-16 הקילומטרים הבאים לא הפסקתי לבכות את אובדנה. ידעתי שאאלתר חלופה. ידעתי גם שהחלופה לא תהיה נוחה כמו הכרית, ושהתאוששות בשינה איכותית הוא הדבר שאני צריך יותר מכל. אבל בעיקר רתחתי על עצמי שלא אבטחתי. על הטעות הזו חזרתי לצערי גם בלילה, בעת משמרת הדובים.
לקראת שלוש לפנות בוקר קמתי ועטתי שכבות ביגוד בהתאם לעוצמת הרוח ששמעתי בחוץ. כפות הידיים: כפפות בסיס דקות, ומעליהן mittens מיוחדות למשלחות עשויות צמר עם שכבת גורטקס חיצונית. כשהוחלפתי, לא הצלחתי לפתוח את רוכסן האוהל עם ה-mittens ולכן הורדתי את כפפת יד ימין לפתוח עם הבסיס בלבד. הצלחתי. אבל בכניסה לאוהל החלקתי, והכפפה שאחזתי בידי נפלה על הרצפה.
עפה. נעלמה. הלכה. עמדתי שם. יד ימין עם כפפת בסיס בלבד. הרוח ממשיכה. הארקטי ממשיך. כלום לא עוצר בשבילי. זה היה כבר אובדן משמעותי. בלי כפפה בדרגת משלחות, אי אפשר להמשיך – לא כדאגה תיאורטית, אלא כעובדה פשוטה וקרה. כמו הלום קרב, ניסיתי לחפש אותה עם פנס, למרות שידעתי בתוכי שכבר הפליגה אל האופק. "האימה, הו האימה", חשבתי בציניות בליבי, ונבלעתי לי עצוב אל תוך השק"ש.
VI. גאוטה ומבטו הבוחן
מוקדם בבוקר ניגשתי לגאוטה. סיפרתי לו. עשינו מגבית בין חברי המשלחת לקושש שתי כפפות מציוד החלפים. גאוטה הסתכל עלי במבט בוחן, שתק רגע, ואמר: אין עוד אפשרויות נוספות. תרגום: אם לא תתאפס על עצמך, תאלץ לקרוא לחילוץ על חשבונך.
היו לי שניות ספורות לבחור כיצד לקבל את המשפט הזה. ויתרתי על הגרסה הגאה. אמרתי לעצמי: הוא צודק. ומאותה נקודה ואילך, משימת חיי במשלחת הייתה לזכות באמון חזרה. לוודא שהכל מאובטח. שכל דבר יעיל, נמצא במקומו. שאני ראשון לכל דבר – הקמת האוהל, בניית מדף בשלג, בישול. בלי אמירות. רק מעשים.
מה שנמצא בסוף הקרחון
ביום העשירי, בטיפוס על Grøndalspasset, ראינו משהו שאי אפשר לפספס: על ההרים שמסביב כמעט לא היה שלג. הרוחות שם חזקות כל כך עד שהשלג אינו מצליח להצטבר. בבוקרו של היום עמדתי על שטח שהרוח מנקה כל לילה מחדש, בתחושה מרוממת.
הרגשתי כאילו הבנתי שם משהו שלא ידעתי שאני צריך להבין. כאילו משהו השתחרר לו. מצאתי עצמי גולש בצורה חלקה, כמו פרנקי שגדל על מגלשי סקי בקנדה, וכמו אדגרס שהשלים 20 מרתונים של גלישה בסגנון קרוס קאנטרי בשלג. מצאתי עצמי מחייך ונהנה מכל שנייה בימים אלה.
הרוח הפסיקה להטריד אותי, השלג שלא הפסיק לרדת – היה פתאום מרהיב בעיני. ידעתי משהו אחד ברור: בזמן שכולם כבר מתחילים לחוש עייפות משלחת, אני דווקא מתחזק, וזה נתן לי זריקת מרץ עצומה בכל יום נוסף. עברתי להחליק אחרי ראש המשלחת, מתרכז בתנועות גלישה ארוכות וחלקות. שימור האנרגיה שנוצר מהיעילות שתפסתי היה לא פחות ממדהים: פתאום באוהל יש לך כח לכל אותן מטלות קטנות ומטרידות, פתאום חוזר חוש ההומור ואתה מוצא עצמך משוחח יותר, מצלם יותר, מחייך יותר, פתאום באוהל לאחר יום גלישה שלם ברוחות הארקטיות יש לך כח לצפות בסרט כלשהו בטלפון, ואתה מפסיק להיות התשוש שנכנס ראשון לשק השינה. שינוי עצום.
ירדנו לעמק Grøndalen. גלשנו לאורך מסלול סנובייל לכיוון לונגיירבין. שישה עשר קילומטרים. שבעה קילומטרים לים. קל. ביום השנים עשר, סיימנו.
הים הופיע לאיטו בקצה הקו. כשעמדנו על החוף המערבי, אחרי כ-160 קילומטרים ב-12 ימים של גלישה, לא אמרנו הרבה. כלבת ים סקרנית הציצה אלינו מהמפרץ – בודקת, כאילו רצתה לוודא שהכל בסדר לפני שחוזרת למים. היא חזרה. אנחנו נשארנו עוד קצת.
הצטלמנו לפי המסורת, ובעודנו ממתינים לצי אופנועי השלג שיגיעו לאסוף אותנו, פרנקי חילק לנו כוסות וויסקי. שתינו. כולם. ידענו שעוד מצפה לנו נסיעה ארוכה חזרה ללונגיירביין.
מייד עם החזרה רצתי להתקשר למשפחה. 12 ימים שהייתי בסופה ארקטית, מנותק קשר לחלוטין, כשבארץ מתחוללת סופה מסוג אחר – מלחמה על הבית. רציתי לוודא שמשפחתי בטוב ולהתעדכן בחדשות. רווח לי לדעת שבצד שלי כולם בטוב.
לעת ערב פרקנו את כל הציוד מהמזחלות, ניערנו את האוהלים ותלינו אותם לייבוש, ונפגשנו במסעדת המבורגרים טובה לסיכום המסע. מי שלא אכל המבורגר אחרי 12 יום של אוכל משלחות יבש לא טעם המבורגר טעים כל כך מימיו.
שנייה, עצרו רגע להירשם לניוזלטר אאוטאפנל:
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים
לא מה שציפיתי
האמת הפשוטה של שנים עשר ימים בארקטי היא זו: אין שם מקום לדרמה. הטבע כבר עושה אותה בשבילך, אבל אתה נדרש לביצוע של 100 מתוך 100. אין באמת מקום לטעויות במקצוע הזה. המזחלת כבדה – אתה מושך. הרוח חזקה – אתה מנמיך ראש. Whiteout מוחלט – אתה הולך אחר הצל של האדם שלפניך ומאמין שגם לו יש מושג. אתה לא "מתגבר על קשיים" אלא פשוט ממשיך, ומבצע. אלה שני מצבים מנטליים אחרים לגמרי זה מזה.
בסיום המסע הבנתי שהגב שלי עמד באתגר. שנה וחצי של שיקום, קרוספיט, סחיבת צמיגים בחול, מוביליטי שעשיתי גם בחושך הארקטי – עמדו. זה ניצחון קטן, מדיד, מוחשי: הגוף עשה מה שביקשתי ממנו. ואחרי גרינלנד, זה לא דבר של מה בכך.
ובלילות, כשעמדתי במשמרת שמירה על דובי קוטב שלא הגיעו – הייתי שמח על כך – ידעתי: יש כאן שמיים שלמים שאני לא מכיר. יש קשת ירוקה. יש קרח ישן מתחתיי ורוח חדשה מסביבי. ואם האוהל מאחוריי מחכה, וחצי ליטר שוקו חם בבטן – זה מספיק לגמרי. גרינלנד עדיין מחכה. אבל עכשיו אני יודע שאני קצת יותר מוכן.
בסופו של דבר גאוטה שלח את סיפרדו – מדריך הטיפוס האלפיני, לתת יד מאחוריי (לדחוף אותי). לא רציתי את זה, אבל בהרים אין מקום לאגו, ואמרתי לעצמי כך בנחרצות שלא האמנתי לה לגמרי. במקום זאת עשיתי טעות קלאסית: בניסיון להישען כמה שפחות על סיפרדו, אימצתי שרירים בדיוק היכן שלא צריך. נשענתי עם הידיים על מקלות הגלישה ומשכתי עצמי במעלה ההר. שום יופי או טכניקה. רק רצון. בלילה, באוהל, כל השרירים בידיי יצאו מהמקום – ליטרלי, קפצו ממקומם ונתקעו בזווית מוזרה. נאלצתי לעסות ולמרוח קרם שרירים. ידעתי שביומיים הקרובים אשלם על זה ביוקר.
יום שישי: הרוח הגיעה מהמזרח ועשתה טובה כשהתייצבה מאחורינו. גלשנו לכיוון Reindalspasset ואז על הנהר הקפוא של Reindalen. מצאנו עקבות של דוב קוטב שלא כוסו עדיין. מי שעשה אותן לא הופיע. שמחנו על כך מאוד. שבעה עשרה קילומטרים חלפו ביעף.
לקראת שלוש לפנות בוקר קמתי ועטתי שכבות ביגוד בהתאם לעוצמת הרוח ששמעתי בחוץ. כפות הידיים: כפפות בסיס דקות, ומעליהן mittens מיוחדות למשלחות עשויות צמר עם שכבת גורטקס חיצונית. כשהוחלפתי, לא הצלחתי לפתוח את רוכסן האוהל עם ה-mittens ולכן הורדתי את כפפת יד ימין לפתוח עם הבסיס בלבד. הצלחתי. אבל בכניסה לאוהל החלקתי, והכפפה שאחזתי בידי נפלה על הרצפה.
הרגשתי כאילו הבנתי שם משהו שלא ידעתי שאני צריך להבין. כאילו משהו השתחרר לו. מצאתי עצמי גולש בצורה חלקה, כמו פרנקי שגדל על מגלשי סקי בקנדה, וכמו אדגרס שהשלים 20 מרתונים של גלישה בסגנון קרוס קאנטרי בשלג. מצאתי עצמי מחייך ונהנה מכל שנייה בימים אלה. 
ירדנו לעמק Grøndalen. גלשנו לאורך מסלול סנובייל לכיוון לונגיירבין. שישה עשר קילומטרים. שבעה קילומטרים לים. קל. ביום השנים עשר, סיימנו.
הים הופיע לאיטו בקצה הקו. כשעמדנו על החוף המערבי, אחרי כ-160 קילומטרים ב-12 ימים של גלישה, לא אמרנו הרבה. כלבת ים סקרנית הציצה אלינו מהמפרץ – בודקת, כאילו רצתה לוודא שהכל בסדר לפני שחוזרת למים. היא חזרה. אנחנו נשארנו עוד קצת.
הצטלמנו לפי המסורת, ובעודנו ממתינים לצי אופנועי השלג שיגיעו לאסוף אותנו, פרנקי חילק לנו כוסות וויסקי. שתינו. כולם. ידענו שעוד מצפה לנו נסיעה ארוכה חזרה ללונגיירביין.
מייד עם החזרה רצתי להתקשר למשפחה. 12 ימים שהייתי בסופה ארקטית, מנותק קשר לחלוטין, כשבארץ מתחוללת סופה מסוג אחר – מלחמה על הבית. רציתי לוודא שמשפחתי בטוב ולהתעדכן בחדשות. רווח לי לדעת שבצד שלי כולם בטוב. 
