יש לנו קו חוף ארוך,יפה ומגוון – אז החלטנו לחתור לאורכו. חוצה ישראל בים, 200 ק”מ מראש הנקרה ועד אשקלון, שישה ימי מסע. יש משהו מיוחד ברצף, בחוויה המצטברת, במאמץ המתמשך, הלינה באוהל על החוף, וההסתפקות בציוד שיש בקיאק.
קבלת פנים חגיגית
הרבה זמן אנחנו מדברים על חתירה לאורך כל קו החוף של ישראל. שייקה מרים את הכפפה ומתחיל לתכנן יחד עם אבי. בלי לשאול הרבה שאלות אני מצטרפת. קובעים לצאת ב 1 לנובמבר. בינתיים הממשלה נפלה והבחירות נקבעו בדיוק לאותו היום. כך יצא שביום הבוחר, כשהקיאקים על האוטו, התייצבנו ראשונים בקלפי ולאחר מילוי חובתנו וזכותינו האזרחית, נסענו צפונה.
הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ: קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות של הפאנליסטים, גג 3 הודעות בשבוע:
בכניסה לחוף בצת מקבלים את פנינו עם מוזיקה חיה ודגלים. טוב, זה לא באמת לכבודנו – מסתבר שקהילת אנשי הים התיכון ארגנו אירוע להעלאת המודעות לשמירת הסביבה הימית בדיוק בזמן שאנחנו מתחילים את המסע שלנו בים. איזו התחלה ראויה וחגיגית. אנחנו מורידים את הקיאקים ואת כל הציוד לחוף. נראה תחילה שכל הציוד שארוז בשקים יבשים לא יכנס לתוך תאי הקיאק. אבל הפלא ופלא, תוך כחצי שעה, הכל בתוך הקיאקים, התאים סגורים, והכל מוכן.
רגע לפני היציאה אנחנו יושבים בחוף בצת במתחם היפה שארגנו אנשי הים התיכון עם מוזיקה חיה ואווירת חג. אנחנו שותים קפה ומדברים על מזג האוויר – לא מפני שאין לנו נושאים טובים יותר לשיחה, אלא מכיוון שמזג האוויר ומצב הים הם פקטורים משמעותיים במסע שלנו. התחזית בתקופה זו של השנה לא יציבה. נערכנו לגשם ביומיים הראשונים – לשמחתנו בדרך לקלפי הופיעה בין העננים קשת מרהיבה ועד הצהרים נעלם כל זכר לגשם. השמש עכשיו זורחת על ים טורקיז רגוע.
המסע כמעט מסתיים ביום שהוא מתחיל
בדיוק בצהרי היום יוצאים לדרך – שי, אבי ואנוכי. בדמיון שלי אנחנו מתחילים בקו המצופים שהוסדר בהסכם עם לבנון מספר ימים לפני צאתנו לדרך. בפועל חתרנו צפונה עד כמה שחשבנו שספינת הסטיל שצפתה בנו ממרחק, תתיר לנו להתקרב לגבול הצפוני של מדינת ישראל. שם הסתובבנו ובטקס חגיגי הכרזנו על תחילת המסע. מיד אחרי חוף בצת החול הבוהק בלובנו מתחלף בחוף סלעי. אני חותרת קרוב לחוף נהנית לראות את הבריכות והמפלונים הנוצרים כשהגלים נסוגים וחושפים תצורות סלע מגוונות. אני לא חושבת על הסכנות שסלעים כאלה טומנים בחובם.
אנחנו חותרים סביב איי אכזיב מהם מביטים אלינו בסקרנות שחפים ואנפות. בגן הלאומי אנחנו נכנסים לסיבוב בבריכות הטורקיז על רקע מבני העתיקות של הגן הלאומי. פחות משעתיים חתירה ואנחנו מגיעים לנהריה. איך יודעים? רואים את השלט “I Love NHR” הפוך מכוון הים. מתלהבים מהמפגש עם העיר ומחליטים לעשות בה עצירה קצרה. אבי ושי יורדים לכוון החוף. כשאני עומדת להצטרף אליהם, שייקה יוצא מהקיאק ומנופף לי בתנועות ידיים רחבות לא לרדת לחוף. למה? יש כאן סלעים. מסתבר שאבי ושי גילו מאוחר מדי את הסלעים ממש על החוף, ובזמן נסיגת החירום נוצר חור בתחתית הקיאק של אבי.
לוקח כמה רגעים לעכל את גודל הבעיה. כל מי שאי פעם ראה סרטים מצוירים יודע שאי אפשר לשוט בסירה עם חור בתחתית. ולא, לרוקן עם דלי זו לא אופציה טובה להמשך המסע שלנו. אבל החברים מקצוענים, הם באו מוכנים לכל תרחיש. פס פלסטיק דביק עבה נדבק על החור בחלק החיצוני של הקיאק, ודבק אפוקסי כמו פלסטלינה בחלק הפנימי.
עכשיו נשאר לתת לחומרים להתייבש ולהתפלל שזה יעבוד. בינתיים אוכלים חטיף אנרגיה – פעולה אופטימית שמרמזת על אמונה שהתיקון יצליח ונצטרך את האנרגיה להמשך החתירה. נראה שהתפילה והחשיבה החיובית עשו את העבודה. התיקון מחזיק מעמד ואפילו עומד בגלים העולים בשל הרוח הצפונית שפתאום החלה לנשוב ומקשה על החתירה.
לקראת השקיעה אנחנו מגיעים כמתוכנן לעכו העתיקה, כשקרני השמש האחרונות צובעות את חומותיה בגווני זהב. באותה שעה יוצאות מנמל עכו סירות תיירים מהן בוקעות מנגינות במגוון סגנונות, על פי העדפת הלקוחות. מוזיקה מזרחית, מתערבבת עם שירים בערבית וגם ניגונים חסידיים – כולם יחד יוצרים קקופוניה עליזה – מוזיקת רקע מתאימה לסיום היום הראשון של המסע.
חוצים את מפרץ חיפה
היום השני למסע. אנחנו מתרגשים – לשלושתנו זו הפעם הראשונה לחתור במפרץ חיפה. אנחנו מתלבטים אם לחתור לאורך קו החוף, או לחצות באלכסון מעכו לחיפה בים העמוק – טוב שבחרנו באפשרות השניה, כך יוצא לנו לפגוש בדרך כמה צבי ים גדולים שעלו לרגע לנשום ומיד צללו חזרה. רכס הכרמל בולט מולנו מתחילת החתירה.
ככל שאנחנו מתקרבים פרטי הנוף מתחדדים – מתחילים להופיע בניינים על המדרון, ואז רואים בבירור את השביל של הגן הבהאי ומאוחר יותר את המבנה עם הכיפה המוזהבת. כשמגיעים למצוף האדום, המסמן את כניסתנו לנתיב מעבר האוניות לנמל חיפה, אנחנו חותרים במרץ כדי לעבור מהר את פתח הנמל מחשש לתנועה ערה של הספינות. בפועל פגשנו רק אוניה אחת, וככל שהתקרבנו אליה התברר שהיא בעצם עוגנת – לא פלא שהחבילות שהזמנתי מחו”ל לא מגיעות בזמן.
תוך שעתיים וחצי אנחנו מגיעים לחוף בת גלים בשפיץ הצפוני של חיפה. מסתבר שמעולם לא ביקרתי כאן. שני מפרצים קטנים עם אווירה עירונית נינוחה. באחד המפרצים משחקים ילדי הגנים ובשני נהנים הרוחצים מקרני השמש של יום סתוי בהיר. ביניהם, בבית הקפה השכונתי מתחת לשמשיות, יושבים ותיקי השכונה בפרלמנט ערני.
למראה שלושה קיאקיסטים עולים מהים בלבוש מוזר, תהו חברי הפרלמט מאיפה אנחנו מגיעים – כשסיפרנו שבאנו מראש הנקרה עיניהם נפקחו בחוסר אמון. הסברנו שיצאנו לפני יומיים ואנחנו ממשיכים דרומה עד אשקלון. “כל הכבוד!” אמרו לנו. ככל שעברו הימים והדרמנו, תשובתנו התקבלה בתימהון יותר גדול, שתוך כדי שיחה הפך להערכה. חברי הפרלמנט מצדם מספרים לנו בגאווה שהם מציינים מאה שנים להקמת שכונת בת גלים.
ביציאה מחוף בת גלים, זו כבר שעת צהרים. הרוח הצפונית החלה לנשוב והים עולה. לכאורה רוח גבית, בפועל מכיון שקו החוף של ישראל לא עובר מצפון לדרום כמקובל לחשוב, אלא מצפון מזרח לדרום מערב – זו למעשה רוח צד, שדורשת מאמץ מתמיד כדי לשמור על חתירה בקו ישר. הקושי מתגבר לקראת סוף היום. אנחנו חותרים כ 40 ק”מ בכל יום, מהבוקר ועד השקיעה. אני מגלה שזו חתירה מאמצת שלוקחת אותי לקצה היכולת בכל יום מחדש.
כששייקה, עולה על החוף בעתלית, אני נושמת לרווחה. אני מרגישה שלא הייתי יכולה לעשות עוד תנועת חתירה אחת. אני מגיעה לחוף מותשת, רטובה, וקר לי. מושכת את הקיאק לחוף ופותחת את התאים כדי למצוא מהר את המגבת והבגדים היבשים. אני מרימה לרגע את המבט ורואה את השמש מתקרבת לקו האופק וצובעת את השמים והעננים בגווני ורוד וסגול. המחזה המרהיב משכיח לרגע את התשישות והקור, וטוען אותי באנרגיות שמספיקות להחלפת הבגדים והקמת האוהל. עכשיו שאנחנו יבשים, המחנה עומד ושייקה כבר הכין את המרק. אפשר לשבת, להתרווח, ולהנות מערב נפלא על חוף הים.
חברים למים – מסע חברתי
אחד היתרונות של טיול חתירה בארץ, הוא שחברים יכולים להצטרף בכל שלב של המסע. מכשיר הג’י.פי.אס של שי משדר בכל רגע את המיקום שלנו – זה אמצעי בטיחות, אבל גם מאפשר לחברים למצוא אותנו ולחבור אלינו בכל שלב. כך קרה, בלי שתכננו, יצא שהמון חברים היו שותפים לחלקים שונים של המסע. בכל ערב הצטרפו אלינו חברים – חלקם נשארו ליום או יומיים חתירה, אחרים באו לבלות איתנו את הערב על החוף. כולם הביאו איתם מצב רוח טוב, אווירה נהדרת וגם מטעמים ושתיה לרוב. בכל ערב התארגנה תוכנית אומנותית וקולינרית שונה על פי החברים שהצטרפו לחבורה.
אחד החברים הביא עצים והדלקנו מדורה שחיממה את הגוף והנשמה, אחר הביא גיטרה וניגן שירים על פי בקשות שעלו מהחבורה. ערב אחד הטבע דאג לנו למופע ברקים מהפנט ובערב אחר כרמל הביא מנגל מדוגם ובירות ביתיות משובחות. בימים אחרים הביאו חברים בורקס, שווארמה, ומלבי אוריגינל. ג’וני הצטרף בספונטניות לחניית לילה והביא את אישי היקר שהפתיע אותי וחתר לצידי ביום הנישואין שלנו – אין כמו רומנטיקה על הים.
בבוקר היום השלישי יוצאים מעתלית וחותרים חמישה קילומטרים ללב הים על מנת לעקוף את השטח הצבאי של בסיס חיל הים. אחרי העיקוף הגדול מגיעים לנווה ים, שם אנחנו שמחים לפגוש את יואב ונבות שמחכים לנו עם פריסה נהדרת של ארוחת בוקר ומצטרפים אלינו ליומיים חתירה. יחד איתם אנחנו חותרים לאורך החוף בשמורת הבונים, בין המערות והמפרצונים, כששילוב הסלעים השחורים והים הטורקיז יוצרים תמונת חוף ייחודית. המשך החתירה מגוונת דרך חוף דור הקסום, נמל הדייגים הצבעוני בג’יסר א-זרקא, והאקוודוקט המוביל לעיר העתיקה בקיסריה.
ביום החתירה הרביעי, בשדות ים חוברים אלינו נמרוד ודורון שחותרים איתנו ביומיים הקרובים. יחד איתם אנחנו עוברים מתחת לגשר הצינורות הענק של תחנת הכח בחדרה. ליד הארובות אנחנו מקווים לפגוש את הכרישים המפורסמים שבאים כל חורף להתחמם ליד הטורבינות, מסתבר שהם עדיין לא כאן. במקומם אנחנו פוגשים קיאקיסטים מעמותת אתגרים – מתנדבים שחותרים יחד עם אנשים עם מוגבלויות. אני שומעת ביניהם קול מוכר. כשאני מתקרבת, אני מופתעת לגלות חברה ותיקה שמתנדבת בעמותה. איזה צירוף מקרים נפלא להיפגש כך על המים. אחרי השלמת פערים קצרה אנחנו נפרדות בחיבוק – היא חותרת עם החבורה שלה צפונה ואני ממשיכה במסע דרומה.
לארוחת הבוקר אנחנו עוצרים במכמורת אצל סתיו, חבר יקר ממועדון הקיאקים אמיגו סרף. חברי המועדון כבר ישבו על החוף אחרי פעילות הבוקר של יום שישי – הצטרפנו אליהם לבירה, קפה וארוחה טובה. כאן התפתח דיון סוער על יתרונות הסרף סקי שבו חותרים חברי המועדון המקומי לעומת יתרונותיו של הקיאק הימי, עליו אנחנו חותרים. לא הגענו להכרעה – אבל מצאנו שהמשותף הוא חברותא נהדרת וארוחות שחיתות אחרי פעילות החתירה.
בחוף בית ינאי משתנה הנוף השטוח. מכאן ועד הרצליה ילווה אותנו מצוק הכורכר השברירי ומתחתיו רצועת חוף צרה. הים כאן טורקיז מהפנט, וכשמביטים לתוכו רואים סלעים וביניהם להקות של דגיגונים. החברים שהצטרפו היום לחתירה מלאי מרץ ומושכים במהירות קדימה. נפתח בינינו פער שאני מתאמצת להדביק. אני מנסה להעריך כמה חתירות אני צריכה כדי להגיע אליהם. מחשבה זו מובילה לאחרת. אני מנסה לחשב כמה תנועות חתירה נדרשות לסיום המסע. כל חתירה מקדמת אותי בערך בשלושה מטרים, אורך המסע מאתיים אלף מטרים. מאתיים אלף לחלק לשלוש, שישים ושש אלף חתירות… טוב שהחברים עוצרים למנוחה בנתניה, ומפסיקים את החישובים ההזויים.
לקיאקים החניה חינם בלב תל-אביב
ביום שבת אנחנו מגיעים להרצליה. בכניסה למרינה מקבלים את פנינו בחיבוקים ונשיקות חברינו מהסניף המקומי של טרה סנטה, מועדון הקיאקים שלנו, שבו אנו חותרים ביום יום. הם בדיוק סיימו את פעילות הבוקר ומזמינים אותנו להצטרף לפריסה מפנקת של ארוחת בוקר שבאה לנו בדיוק בזמן. לפנינו דרך ארוכה, על כן מיד בסיום הארוחה אנחנו נפרדים מהחברים בתודה, לא לפני שאנחנו אוספים עוד שני חברים שמצטרפים אלינו למסע. עופר שיחתור איתנו עד פלמחים, ויניב, שלפני כמה חודשים חתר לבד את החלק הראשון של המסע ובא להשלים איתנו את סופו.
כאן הגענו לשיא גודלה של החבורה – חותרים מהרצליה ועד פלמחים שמונה חברים. כשאנו עוצרים בדרך וחונים את שמונת הקיאקים בלב נמל תל אביב, באמצע ההמולה של שבת בצהרים, אנחנו מעוררים המון סקרנות. כולם מתעניינים ושואלים למעשינו וכששומעים שהגענו לכאן מראש הנקרה אנחנו מקבלים המון פירגון והערכה.
בצהרים שוב הרוח מתחזקת. בחופי ראשון לציון אנחנו נתקלים בהמון מפרשי קייט ו-ווינג בשלל צבעים וצורות – הגולשים מזגזגים בינינו במהירויות מטורפות. בזמן שאני מרוכזת בניסיון לא להתנגש בהם, אחד מהם עובר ממש לפני ושואל: “מאיפה אתם באים?” לפני שהוא חולף עם הרוח אני מספיקה לענות: “מראש הנקרה”. כנראה שהתשובה מסקרנת אותו. הוא מסתובב ובדרך חזרה צועק אלי. “כמה ימים?” “זהו היום החמישי” אני עונה מהר לפני שהרוח לוקחת אותו במהירות ללב ים.
הישורת האחרונה על הקיאק
בבוקר השישי והאחרון למסע, הסלפי היומי כולל חמישה חברים. השמים האפורים והים הרגוע הם ניגוד מוחלט לשמחה וההתרגשות לקראת סיום המסע. אנחנו מתחילים לחתור בשקט, לא רוצים להפר את השלווה שמסביב. כל אחד עם התרגשותו ומחשבותיו. כך חולפת שעה של חתירה, ועוד שעה עד מתוך הערפילים מתגלים לנו העגורנים של נמל אשדוד. הספינות עוגנות הרחק בלב ים, וגם כאן בזמן שאנחנו חוצים את פתח הנמל, לא חולפת אפילו אוניה אחת.
אחרי הנמל, אנחנו חותרים שעה ארוכה לאורך המזח החדש שנבנה לאחרונה ומגלים שהוא מחובר למזח של הנמל הישן. במהלך החתירה לאורך המזח שלא נגמר, השמש מפציעה מבין העננים, ועד שאנחנו מגיעים לחופי אשדוד, השמש זורחת וצובעת את החול בלבן בוהק ואת הים הצלול בגוונים יפהפיים של תכלת וטורקיז. זה הרקע לסעודה האחרונה שלנו במסע.
את הדרך מכאן לניצנים אנחנו מכירים היטב. זה חוף הבית שלנו, אנחנו חותרים כאן עם החברים שלנו ממועדון הקיאקים טרה סנטה בכל שבוע מספר פעמים. ראינו את החוף הזה בכל מזג אוויר, ובכל שעות היום והלילה. ועדיין, כשאנחנו חותרים כאן כחלק מהמסע, הוא נראה ומרגיש אחר. בחוף ניצנים אנחנו עושים עצירה אחרונה, עוד עשרה קילומטר לסיום. זה זמן טוב לקנות בירה קרה ולהשיק את הבקבוקים לברכת לחיים – לחיי המסע הזה וכל המסעות שבדרך.
בחזרה בים הרוח הצפונית כבר איתנו, אבל ההתרגשות משכיחה את הקושי. היעד שלנו הוא הגן הלאומי של אשקלון בדרום העיר. מסתבר שאשקלון ממש ארוכה. עוברים חופים, שוברי גלים, מרינה, בניינים. בדיוק כשהשמש עומדת לשקוע, והשמים נצבעים בכתום, אנחנו יורדים לחוף הגן הלאומי ומסיימים את המסע שלנו. מסע שהתחיל בראש הנקרה לפני שישה ימים ו 200 ק”מ.
סיכום
בבוקר המחרת אני שולחת לחברים הודעה: “התעוררתי הבוקר אחרי שינה טובה, ונזכרתי בחלום המסע המדהים שהיה לנו. אבל אז הרגשתי את השרירים והבנתי שזה לא היה חלום אלא מציאות. איזה כיף שחלומות מתגשמים!” יניב עונה בחידוד חשוב: “חלומות לא מתגשמים, חלומות מגשימים”. אז כן, הגשמתי חלום מדהים של חתירה רצופה בקיאק לאורך קו החוף של ישראל מצפון לדרום. גיליתי חופים חדשים, ממש כאן ליד הבית, ורצועות חוף מוכרות שנראות אחרת מכוון הים. פגשתי את גבולות היכולת שלי ויחד עם קבוצת חברים מופלאה חתרתי דרכם.
מאת: דבי עברי
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
